English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

פעילות משפטית סקירה  |  דוחות מיוחדים  |  קרקעות, תכנון ובניה  |  זכויות פוליטיות  |  זכויות תרבותיות, חברתיות וכלכליות זכויות דתיות  |  זכויות נשים  |  זכויות אסירים  |  שטחים כבושים  |  צדק בפלילים דוחות מיוחדים ועדת אור  |  איחוד משפחות  |  מגנים אנושיים  |  בחירות 2003

זכויות פוליטיות

הדרישה לבטל את הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראות שעה) תשס"ג 2003. בתאריך 3.8.2003, הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט העליון בשמו ובשם שתי משפחות ערביות, ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים, וחברי הכנסת הערבים, כנגד הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל אשר עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בתאריך 31.7.2003. בעתירה נדרש בג"צ לבטל את הוראות החוק החדש ולהחיל נוהל ההתאזרחות אחר.>החוק החדש מונע הגשת כל בקשה חדשה של אזרחים למתן מעמד לבני/ות זוגם שהינם תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, ומונע מתן כל מעמד בישראל לכל מי שלא הגיש בקשה עד ליום 12 במאי 2002. כמו כן, הוא מונע שדרוג של מעמד שניתן לפני יום 12 במאי 2002 לתושבות ארעית, לתושבות קבע ו/או לאזרחות וזאת אף אם הבקשות אושרו והמבקשים עמדו בכל מבחני ההליך המדורג. בעתירה נטען כי:
1)החוק החדש הינו בלתי חוקתי ונוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
2) החוק פוגע בזכות החוקתית לשוויון בין אזרחי מדינת ישראל.
3) זהו החוק הראשון מאז חקיקת חוקי היסוד אשר שולל זכויות חוקתיות של אזרחים על בסיס מפורש וישיר של השייכות האתנית.
4) החוק זה אינו מעניק זכויות לקבוצה מסוימת בשל שייכותה האתנית, אלא הוא עושה שימוש מפורש, להבדיל מהשימוש העקיף, בשייכות האתנית על מנת לפגוע בזכויות מוקנות של חלק מהאזרחים על בסיס אתני או לאומי.
5) החוק אינו רק מפלה על בסיס לאום או שייכות אתנית, אלא הוא נגוע בגזענות מובהקת.
6) החוק נחקק בלא שהיה בפני המחוקק תשתית עובדתית ומידע מהימן אודות הצורך בחוק ואודות השלכותיו.
יוזמי החקיקה לא הצליחו להציג נתונים כלשהם המחזקים את טענתם בצורך חקיקת החוק. מחד טענו יוזמי החוק לקיומו של צורך בטחוני בחקיקתו לנוכח מעורבות גוברת והולכת של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות ב"גלגול פיגועים", מאידך כשנדרשו למסור נתונים מדויקים התברר שהמדובר בעשרים חשודים במעורבות ישירה או עקיפה ובכלל זה סחר נשק וזאת מתוך אוכלוסייה של אלפים רבים של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות. אולם, בכתב תשובה מתאריך 13/4/03 שהוגש מטעם פרקליטות המדינה בעתירה שהגיש ארגון עדאלה כנגד החלטת הממשלה 1813, המדינה פירטה אך ורק 6 דוגמאות שבהן היו מעורבים מקבלי מעמד בישראל הן באופן ישיר והן באופן עקיף בביצוע פיגועים ובסיוע להם. בהתאם לכך טען ארגון עדאלה, כי "גם אם נתונים אלה מהימנים הם הרי מדובר על חלקיקי פרומיל מכלל מקבלי המעמד, ובוודאי אין ללמוד מכך על מסוכנותם של מקבלי המעמד ועד כמה וכמה על כל תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה".
ארגון עדאלה טוען כי החוק החדש נוגע באופן ישיר בזכותם של האזרחים במדינת ישראל לממש את זכותם החוקתית לחירות אישית שהיא הבסיס לאוטונומיה של הפרט; להגדרה העצמית שלו בהקמת חיי משפחה לפי הבחירה ולצורך האנושי והבסיסי ביותר: "לאהוב". "האהבה בין הבריות", נכתב בעתירה, "לא מכירה את הגבולות האתניות. נהפוך הוא, היא בזה לגבולות אלה. לכן, ניסיונו זה של החוק לא יצלח. וזאת לא בגלל שהאנשים הם עבריינים, אלא בגלל שהחוק מנסה להסדיר את "ענייני האהבה" בין הבריות על רקע שייכות אתנית, דבר שאין חקיקה יכולה להבטיח. אולם, החוק יצליח ליצור סבל רב לחייהם של המשפחות, הוא ימרר את ימיהם ולילותיהם; ינסה להפוך את האושר לסבל, או לפחות שהסבל יחיה צמוד וקרוב מאוד לחיי האושר" .
בתגובת המדינה לעתירה נטען כי "הוראת השעה מגבילה הגירה של אוכלוסייה המצויה בעת זו בעימות מזוין עם מדינת ישראל, וזאת על מנת להגן על שלום הציבור בישראל ובטחונו, משכך, הוראות השעה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". עוד טענה פרקליטות המדינה, כי בחינה עיתית של כל מבקש איחוד משפחות- גם לו הייתה ישימה- לא הייתה יכולה למנוע קיומו של הסיכון הנובע ממתן היתרי כניסה לישראל.
בדיון שהתקיים בעתירה בתאריך 9.11.2003, הוציא בג"צ צו על תנאי המורה למשיבים להסביר מדוע לא יבוטל חוק האזרחות והכניסה לישראל. עוד קבע בג"צ, כי העתירה תידון על ידי הרכב מורחב של 13 שופטים (הרכב מלא), על פי הסיכומים בכתב.

(בג"צ 7052/03, העתירה הוגשה באוגוסט 2003; צו ביניים המונע גירושה של אחת העותרות ניתן בנובמבר 2003)

הזכות לציין את יום אל-נכבא. במאי 2003 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט העליון בשמה של העמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל כנגד החלטת משטרת חיפה שלא לאשר לעמותה לקיים תהלוכה לציון יום אל-נכבא החל באותו יום שבו מציינת מדינת ישראל את יום העצמאות. המשטרה דחתה את בקשת העמותה ואת מסלול התהלוכה המוצע והתנתה את מתן הרישיון באיסור הנפת דגלי פלסטין. הדיון בעתירה נקבע לתאריך בו הייתה אמורה התהלוכה להתקיים ובית המשפט דחה את העתירה מבלי לדון בטענות שהועלו בה. בפסק הדין שהשתרע על פני מספר שורות בודדות קבע בית המשפט, כי: "עתירה זו הוגשה לבית-המשפט אמש, קרוב לשעה 19:00, סמוך ליציאת יום הזיכרון ולתחילת חגיגות יום העצמאות. לאחר עיון בטענות העותרים ובתשובות שניתנו להם על-ידי משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, ושקילת כלל נסיבות העניין, הגענו לכלל מסקנה, כי עניינה של העתירה איננו מצדיק כינוס ישיבה של בית-המשפט בעיצומו של יום העצמאות לצורך קיום דיון בעתירה. מטעם זה, ומבלי להידרש לטענות העותרים לגופן, אנו מחליטים לדחות את העתירה."

(בג"צ 4130/03, העמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל ואח', נג ד מפקד המחוז הצפוני ואח'; העתירה, הוגשה במאי 2003; פסק דין ניתן במאי 2003)

ייצוג הולם לערבים בהרכב הועדות לאיחוד רשויות. במרץ 2003 החליטה הממשלה לצמצם את מספר הרשויות המקומיות במדינה, מ- 266 רשויות ל- 150 עד 200 רשויות, וזאת במסגרת התוכנית הכלכלית החדשה. באמצע אפריל 2003 החליטה הממשלה למנות "ועדות לאיחוד רשויות מקומיות אשר תפקידן לגבש הצעות וחלופות שונות בעניין איחוד הרשויות המקומיות בישראל". במאי 2003, הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט העליון בשמו ובשם הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, בדרישה להקפיא לאלתר את דיוני ועדות איחוד הרשויות המקומיות אשר מונו על-ידי משרד הפנים וזאת עד להבטחה שבהרכבי הועדות יינתן ייצוג הולם לערבים. ארגון עדאלה טען בעתירה כי:
1) "הייצוג ההולם בהרכב הועדות, מתבקש לאור ההשלכות הציבוריות של עבודת הועדות על האוכלוסייה הערבית בישראל, ומחמת אופיין של הדיונים בה, אשר לא יפסחו על מרכיבים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים, אתניים, עדתיים וכלכליים". מכאן הדגישה העתירה כי, תת-הייצוג או העדר הייצוג בהרכב הועדות, יפגע בעיקרון השוויון וימנע אפשרות שדרכה יביע הציבור הרחב, נשוא האיחוד, את עמדותיו.
2) "חובת הייצוג של אוכלוסיות שונות וגופים ציבוריים שונים בגופים מייעצים בעניין קבלת החלטות מינהליות נגזרת מעקרונות שיתוף הציבור, השקיפות הציבורית, אימון הציבור, והשוויון בין חלקי ציבור שהחלטות מינהליות מתייחסות אליהם".
העתירה הסתמכה על מחקרים מקיפים המעידים על החובה, במצב כזה, לקיים הליך נאות של שיתוף הציבור בהליך קבלת ההחלטות. בתשובתה לעתירה טענה המדינה כי משהוחלט על הגשת הצעת החוק הממשלה לא הייתה חייבת בקיום הליכי השימוע והוועדות מונו לפנים משורת-הדין. בהתאם לכך, המדינה גם לא הייתה חייבת לקיים את עקרון הייצוג ההולם הנדרש, מה גם שמדובר בוועדות מקצועיות. עם זאת, הסכימה המדינה לצרף אזרחים ערבים לאותן הוועדות הדנות במקבצים של ישובים ערביים, תוך הודעה כי הצירוף נעשה לפנים משורת-הדין.לנוכח עמדת מדינה, חזר בו ארגון עדאלה מהעתירה, תוך בקשה להטיל על המדינה הוצאות משפט. עמדת המדינה הייתה כי משנענתה לעותרים לפנים משורת-הדין, אין לחייבה בתשלום הוצאות.בית המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה למרות הכותרת 'לפנים משורת-הדין' היה ראוי לכלול אזרחים ערביים בוועדות ציבוריות הדנות באיחוד רשויות מקומיות ערביות. על-כן, חייב בית המשפט את המדינה בתשלום שכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח.

(בג"צ 4110/03, הועד הארצי לראשי הרשויות הערביות בישראל ואח' נגד שר הפנים; העתירה הוגשה במאי 2003; פסק דין ניתן במאי 2003)

ניסיון למנוע קיום תהלוכת מחאה נגד המלחמה בעיראק. באפריל 2003 ארגנו מספר מפלגות ערביות ותנועות שלום ערביות-יהודיות תהלוכת מחאה כנגד המלחמה בעיראק. התוואי המתוכנן של תהלוכת המחאה עבר ברחובותיה הראשיים של חיפה. יומיים לפני התאריך המתוכנן של תהלוכת המחאה החליטה המשטרה לשנות את מסלול התהלוכה כך שתעבור ברחובות צדדיים בלבד. ארגון עדאלה הגיש עתירה בשמם של מארגני התהלוכה לבית המשפט העליון אולם העתירה נמשכה לאחר שפרקליטות המדינה יצרה קשר עם ארגון עדאלה והבטיחה כי תאפשר את קיום התהלוכה במסלולה המקורי.

(בג"צ 3497/03, הישאם נפאע ואח', נגד משטרת ישראל ואח'; העתירה הוגשה באפריל 2003; העתירה נמשכה לאור הבטחת הפרקליטות לפיה יותר קיום התהלוכה)

עתירה לבג"צ בדרישה לבטל את הודעות האזהרה נגד נציגי ציבור ערבים. בתאריך 21 יולי 2002 הגיש מרכז עדאלה עתירה לבג"צ בשמו ובשמם של ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים, שלושת נציגי הציבור הערבים וועד משפחות הרוגי אוקטובר, בדרישה להורות לועדת החקירה לבטל את הודעות האזהרה נגד חברי הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה, ד"ר עזמי בשארה ושיח' ראיד סלאח. בעתירה נטען כי ועדת אור חרגה מסמכותה, הפלתה כנגד נציגי הציבור הערבי ופגעה בזכותם להליך הוגן בפניה. בית המשפט העליון דחה את העתירה באוגוסט 2002.

(בג"צ 6342/02, ח"כ עבד אלמאלכ דהאמשה ואחרים נגד ועדת החקירה הממלכתית)

הגבלות על חופש התנועה של שיח' ראיד סלאח. השיח' ראיד סלאח הינו איש-דת ומנהיג רוחני, ממייסדי התנועה האסלאמית בישראל. הוא כיהן כראש עיריית אום אל-פחם משנת 1989 ועד שנת 2001.
ב 16 לפברואר 2002 הוציא שר הפנים דאז, אלי ישי, צו האוסר על השיח' ראיד סלאח,לצאת את תחומי מדינת ישראל למשך שישה חודשים. השר ישי טען כי לאחר שעיין בחומר החסוי שקיבל מהשב"כ ב- 15 לפברואר, הוא שוכנע כי יציאתו של השיח' ראיד סלאח תסכן את בטחון המדינה. סעיף 6 לתקנות שעת החירום (יציאה לחו"ל) התש"ט- 1948, מתייחס למניעת יציאה מהארץ, ומסמיך את שר הפנים להוציא צו כזה מסיבות בטחוניות. לשיח' ראיד סלאח נודע על הצו נגדו רק בתאריך 17.2.2003 כאשר נמנעה יציאתו לחו"ל בעת שהיה בשדה התעופה בן-גוריון. ביוני 2002 הגיש ארגון עדאלה בשיתוף עם עמותת אל-מיזאן לזכויות אדם עתירה לבית המשפט העליון בדרישה שצו אישור היציאה מהארץ שהוטל על שיח' ראיד סלאח יבוטל לאלתר, ולאפשר את יציאתו לחו"ל על מנת שיוכל לעלות לרגל למכה לצורך קיום המצווה הדתית – 'אל-עומרה' - שהינה מהמצוות החשובות באסלאם. בעתירה טען ארגון עדאלה כי:
1) הצו המפר את זכויותיו החוקתיות של שיח ראיד סלאח לחופש תנועה ולחופש דת ופולחן.
2) הצו הוצא על אף שלא קדם לו כל בירור, מבלי שהתקיים הליך שימוע, מבלי שניתן כל נימוק להוצאתו, ומבלי שניתנה הזדמנות לשיח' ראיד סלאח להפריך את הטענות העלומות כנגדו.
3) הצו האוסר על שיח' ראיד סלאח לצאת את תחומי מדינת ישראל לכל מקום שהוא בעולם, הינו גורף ובלתי סביר.
בית המשפט העליון דחה את העתירה בהסתמך על החומר החסוי שקיבל משירות הביטחון הכללי (שב"כ) לפיו שיח' ראיד סלאח מתכוון להיפגש עם 'אויב מדינה' במהלך נסיעתו. בית המשפט לא נתן מידע נוסף על זהותו של 'אויב המדינה'.

(בג"צ 4706/02, שיח' ראיד סלאח ואח' נגד שר הפנים; העתירה הוגשה ביוני 2002; פסק דין ניתן ביולי 2002)

עתירת ארגון עדאלה נגד החלטת הממשלה מס' 1813. במאי 2002 בעקבות החלטת הממשלה מס' 1813 בעניין "הטיפול בשוהים בלתי-חוקיים ומדיניות איחוד משפחות בנוגע לתושבי רש"פ ולזרים ממוצא פלסטיני", אשר הקפיאה את הטיפול בכל בקשות איחוד המשפחות שהוגשו למשרד הפנים "שבהם בן הזוג הוא פלסטיני/ת תושבי הרשות ו/או ממוצא פלסטיני", הגיש ארגון עדאלה עתירה לבג"צ בשם 14 משפחות של ערבים אזרחי ישראל ובני/ות זוגן/ם הפלסטינים/יות, אשר נפגעו בעקבות החלטת הממשלה. בעתירה נטען כי:
1) החלטת הממשלה מפלה את העותרים ואת האזרחים הערבים בישראל באופן בוטה ביותר בכל הנוגע לזכויותיהם החוקיות לקיים חיי משפחה עם בן/ת הזוג לפי בחירת ליבם עם ילדיהם הקטינים ככל אדם.
2) הממשלה פעלה בלא סמכות וכי החלטתה המפלה על רקע הלאום נוגדת את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, את הוראות חוק האזרחות התשי"ב - 1952, ואת הוראות המשפט הבינלאומי.
בעתירה הודגש שהחלטת הממשלה פוגעת הלכה למעשה רק בערבים אזרחי ישראל, שכן כידוע הם אלו אשר נישאים לפלסטינים תושבי הרשות הפלסטינית ו/או אנשים ממוצא פלסטיני בעוד שהיא אינה פוגעת באזרחים ישראלים שנישאו למי שאינם פלסטינים, ואלו יהיו זכאים להתאזרח בישראל. ביוני 2002 הוציא בית המשפט צווי ביניים האוסר על גירוש 13 מתוך 14 בני הזוג הפלסטינים. בדיון שהתקיים בעתירה בתאריך 14 ליולי 2002 הוציא בית המשפט צו על תנאי והורה על פיצול העתירה לעתירה עקרונית ולעתירות אינדיבידואליות. בתשובתה על העתירה, הודיעה פרקליטות המדינה כי הסיבה להחלטת הממשלה הינה מעורבותם הגוברת של פלסטינים שקיבלו מעמד בישראל בעקבות איחודי משפחות בפיגועי התאבדות. במרץ 2003 הגיש ארגון עדאלה שתי עתירות אינדיבידואליות נוספות של נפגעי החלטת הממשלה. בתאריך 14.7.2002 הוציא בג"צ צו על תנאי בעתירה המורה לפרקליטות המדינה להשיב על העתירה תוך 120 יום, וכן צווי ביניים אינדיבידואלים המונעים את גירושם של בני/ בנות זוג הנשואים לאזרחים ישראלים. בתגובתה טענה המדינה כי:
1) קיימת הצעת חוק ממשלתית לתיקון חוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל, המייתרת את הדיון בעתירה.
2) החלטת הממשלה נחוצה היות שמאז תחילת האינתיפאדה מסתמנת עלייה במעורבות בפיגועים של פלסטינים שקיבלו מעמד בישראל בתוקף איחוד משפחות בפיגועים, ופירטה ששה מקרים.
3) הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת רק ביום 4.6.2003 וביום 18.6.2003 עברה ההצעה בקריאה ראשונה. ארגון עדאלה טען בתגובה לתגובת המדינה כי כל עוד הליך החקיקה לא הושלם החלטת הממשלה הינה בתוקף, ועל בית המשפט לבטלה מפני שהיא אינה חוקית, מפרה זכויות יסוד, גורפת ובלתי מדתית. בעקבות אישור התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 אשר נחקק ע"י הכנסת ביום 31 ביולי 2003 החליט בית המשפט להשאיר את העתירה כנגד החלטת הממשלה תלויה ועומדת עד ההכרעה הסופית בעתירה שהגיש ארגון עדאלה כנגד התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל.

(בג"צ 4608/02, עימאד אבו אסעד ואח' נגד ראש הממשלה ואח'; העתירה הוגשה במאי 2002)

עתירה נגד החלטת הכנסת למנות ועדת כלכלה מיוחדת מבלי לכלול אף חבר כנסת ערבי. במרץ 2003 החליטה הממשלה לצמצם את מספר הרשויות המקומיות במדינה, מ- 266 רשויות ל- 150 עד 200 רשויות. במאי 2002 עתר ארגון עדאלה לבית המשפט העליון בשמן של שלוש מפלגות ערביות כנגד החלטת הכנסת להקים ועדת כלכלה מיוחדת מבלי שתכלול אף חבר כנסת ערבי. כתוצאה מהעתירה מינתה הכנסת לוועדה חבר כנסת ערבי אחד.

(בג"צ 4514/02 רע"מ ואח' נגד ועדת הכנסת. העתירה הוגשה במאי 2002)

העמדה לדין של צעיר שהניף את תמונתו של חסן נסראאלה, מזכ"ל חיזבאללה.
הליכי המעצר
באפריל 2002 הוגש כתב אישום נגד מר באסל אמארה, צעיר בן 23 מכפר- כנא, לאחר שהניף את תמונתו של חסן נסראללה - מזכ"ל ארגון חיזבאללה במהלך הפגנה שהתקיימה ביום האדמה. לאחר שנעצר למספר ימים, שוחרר מר אמארה למעצר בית עד תום ההליכים. ארגון עדאלה ערער לבית המשפט המחוזי בנצרת נגד הטלת מעצר בית על מר אמארה, הערעור נדחה. בעקבות דחיית הערר, עתר ארגון עדאלה לבית המשפט העליון וטען כי:
1) למעצר הבית שהוטל על מר אמארה אין כל בסיס משפטי היות ואין שום סיבה המצדיקה את מעצרו.
2) ההאשמות המיוחסות למר אמארה בכתב האישום אינן נחשבות עבירות ביטחוניות, והן פוגעות בחופש הביטוי והזכות להפגין. בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ואישר את מעצר הבית עד תום ההליכים נגד מר אמארה. שופט בית המשפט העליון הוסיף בהחלטתו כי במקרה והדיונים יתארכו,רשאי יהיה ארגון עדאלה לפנות לבית המשפט השלום בנצרת בבקשה לעיין מחדש בעונש שהוטל על מר אמארה. ביוני 2002 פנה ארגון עדאלה בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר ודרש לשחרר את מר אמרה ממעצר בית. בית המשפט דחה את הבקשה וציין כי אין טעם להקל בתנאי מעצר הבית שהוטלו עליו ואושרו על-ידי בית המשפט העליון. במהלך חודש אוקטובר 2002 ולאחר שהכרעת הדין לא ניתנה בזמן שקבע בית המשפט, פנה ארגון עדאלה בשנית לבקשת עיון חוזר ודרש שמר אמארה ישוחרר ממעצר בית לאלתר. בית המשפט החליט להקל בתנאי מעצרו של מר אמארה בכך שיאפשר לו לצאת לעבוד ולהתפלל.

הכרעת הדין
בנובמבר 2002, הרשיע בית משפט השלום בנצרת את באסל אמארה בגין תמיכה בארגון טרור - עבירה לפי סעיף 4(ז) לפקודה למניעת טרור, התש"ח-1948. ארגון עדאלה טען בבית המשפט כי: הגשת כתב האישום פוגעת בזכויות היסוד של מר אמארה, לרבות זכותו לחופש הביטוי והזכות להפגין: "במקרה הזה, יש לאזן בין האינטרס הציבורי והסכנה שבפגיעה בסדר הציבורי, לבין זכות היסוד של הנאשם לחופש הביטוי וחופש ההפגנה". בהכרעת הדין ציין השופט דורון פורת כי: "נוכח אירועי התקופה האחרונה והמתיחות הרבה על רקע לאומי, ולאור הנסיבות הביטחוניות יוצאות הדופן השוררות כיום במדינת ישראל [...] אין מקום כאמור לקבל את טענות הנאשם כי הניף תמונתו של נסראללה בשם חופש הביטוי". בשלב הטיעונים לעונש ביקש ארגון עדאלה לבטל את ההרשעה ולהעמיד את מר אמארה בצו מבחן מפאת גילו הצעיר, מצבה הכלכלי של משפחתו, תקופת מעצר הבית הארוכה שבה שהה (למעלה מ-10 חודשים), מצבו הבריאותי וכן טיב העבירה שביצע אשר נופלת בגדר זכותו לחופש ביטוי. המדינה, באמצעות פרקליטות המדינה טענה לעומת זאת, כי לאור חומרת העבירה שביצע מר אמארה יש להטיל עליו עונש של מאסר בפועל שלא יפחת מששה חודשים.יום 20.03.03 גזר בית משפט השלום על מר אמארה 7 חודשי מאסר ביניהם חודש אחד בפועל, קנס כספי בסכום של 5000 ש"ח והתחייבות כספית בסכום של 5000 ש"ח אשר ישולמו במידה ומר אמרה יעבור עבירה זהה או דומה במשך שלוש שנים. ארגון עדאלה הגיש ערעור כנגד ההרשעה וכנגד העונש שהוטל על מר אמארה; הערעור נדחה על שני חלקיו, אולם על פי בקשת עדאלה עוכב העונש; ארגון עדאלה מתכוון להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בזמן הקרוב.

(ערר 4285/02 באסל סעיד נגד מדינת ישראל)

בקשה לביטול פסק הדין בפרשת ארליך. בעת מסע הבחירות לכנסת ה- 15 ייצג ארגון עדאלה את רשימת בל"ד בפני ועדת הבחירות המרכזית בעת. דיוניה בבקשת הפסילה שהגיש האזרח אבנר ארליך, במטרה למנוע מרשימת בל"ד שבראשה עמד ח"כ עזמי בשארה מלהתמודד בבחירות, וזאת על יסוד סעיף 7א(1) לחוק יסוד: הכנסת (בנוסחו דאז). ועדת הבחירות המרכזית דחתה את בקשת הפסילה. בעקבות דחיית בקשת הפסילה, הגיש מר ארליך ערעור לבית המשפט העליון שבו טען כי יש להתערב בהחלטת וועדת הבחירות המרכזית ולפסול את רשימת בל"ד- לרבות ח"כ בשארה- מלהשתתף בבחירות לכנסת ה- 15.

בית המשפט העליון דחה את הערעור (2600/99) וקבע כי:
1) יש לדחות את הערעור בראש ובראשונה, היות והמערער אינו בעל זכות ערעור כנגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית.
2) ח"כ בשארה ורשימת בל"ד לא צורפו כמשיבים לערעור למרות שהם בעלי העניין העיקריים העשויים להיפגע מההכרעה.
3) יש לדחות את הערעור לגופו של עניין; במסגרת עמדתו זו דן בית המשפט בציטוטים שונים מראיונות עיתונאיים שניתנו על ידי ח"כ בשארה, ודברים שנשא בפני וועדת הבחירות המרכזית ונקבע, כי לכאורה יש בדברים אלו משום שלילה - במשתמע גם אם לא במפורש - של קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
4) אין מקום לקבל את הערעור על אי פסילת הרשימה בשל הספק האם הדברים המיוחסים לרשימת בל"ד עצמה ולח"כ בשארה מצדיקים את פסילת השתתפותם בבחירות, וזאת בעיקר לאור ההסברים שנתן ח"כ בשארה במסגרת הדיון בוועדת הבחירות.

במרץ 2002, הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט העליון בשמם של ח"כ בשארה ומזכ"ל מפלגת בל"ד, בה ביקשו שפסק הדין בפרשת ארליך (בג"צ ‎2247/02) יבוטל. כמו כן, במקביל הוגשה בקשה לביטול פסק הדין במסגרת ההליך שנדון בפרשת ארליך ע"ב ‎2600/99).
ארגון עדאלה טען בעתירה כי:
1) פסק הדין כלל קביעות קשות לגבי ח"כ בשארה ותנועת בל"ד, בלא שהתקיים הליך הוגן בעניינם ומבלי שניתנה להם הזכות להגיב על הטענות (שאף לגופן לא ראויות היו להישמע בהיעדר זכות ערעור למשיב).
2) העמדות שהוצגו כביכול כעמדותיהם במהלך הדיון בפרשת ארליך היו מסולפות ומטעות, חסרות בסיס עובדתי ויש בהן כדי לסכן את עתידה הפוליטי של תנועת בל"ד, להביא לדה- הלגיטימציה שלה ולפגוע במעמדו של ח"כ בשארה.
3) נעשה שימוש פעיל בתוכנו של פסק דין ארליך כנגד ח"כ בשארה ומפלגת בל"ד.

בתגובתו לעתירה התנגד היועץ המשפטי לממשלה לביטול פסק הדין. הוא טען כי הבקשה לביטול לוקה בשיהוי כבד (כשלוש שנים) וכי אף לגופו של עניין אין עילה לביטול פסק הדין. הערעור נדחה לבסוף תוך שעמדתו של ח"כ בשארה בפני ועדת הבחירות נדונה ומובאת אף היא בפסק הדין.‎בהסכמת הצדדים נקבע כי הקביעות בפסק הדין בפרשת ארליך הנוגעות לח"כ בשארה ולבל"ד לא תחייבנה אותם לכל צורך ומטרה נוכח העובדה שח"כ בשארה ורשימת בל"ד לא הוזמנו לדיון, לא נכחו בו ולא ניתנה להם הזדמנות להסביר את המיוחס להם או להגיב.

(בג"צ 2247/02 ח"כ עזמי בשארה נגד אבנר ארליך ואח')

על מתן עדויות אנשי השב"כ בפני ועדת החקירה הממלכתית להתקיים בדלתיים פתוחות. בפברואר 2002 עתר ארגון עדאלה נגד החלטת ועדת החקירה הממלכתית לקיים את דיוניה בדלתיים סגורות בעת מתן עדויותיהם של אנשי השב"כ בעניין אירועי אוקטובר 2000. בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי חלקים מעדויותים של אנשי השב"כ יפורסמו במועד מאוחר יותר ובכך יישמר האיזון בין אינטרס "ביטחון המדינה" לבין זכות הציבור לדעת.

(בג"צ 950/02, עדאלה נגד ועדת החקירה הממלכתית)

עתירה נגד העלאתו בדרגה של מפקד כוחות משמר הגבול, בנצי סאו. ב- 25 אפריל 2001 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית הדין הגבוה לצדק בשם ועד משפחות חללי אוקטובר 2000 נגד השר לבטחון פנים ומפכ"ל משטרת ישראל, בדרישה להקפיא את העלאתו בדרגה של בנצי סאו לדרגת תת-ניצב ולהשעותו זמנית ממשטרת ישראל, עד לפרסום מסקנות ועדת אור. בעתירה נטען כי על אף שבנצי סאו היה המפקד האחראי על כל כוחות המשטרה ומשמר הגבול באזור ג'ת ואום אלפחם בתאריכים 1-2 באוקטובר 2000, והוא העביר את הוראות הפתיחה באש לפקודיו, הוא הפגין חוסר ידיעה בסיסי של נוהלי הפתיחה באש של משטרת ישראל במהלך עדותו בפני ועדת אור. עוד נטען בעתירה כי על אף שבאזור שהיה תחת פיקודו נורו ונהרגו ארבעה צעירים, ודו"חות הנתיחה לאחר המוות מצביעים על פגיעות המנוגדות בעליל להוראות הפתיחה באש של משטרת ישראל, הוא העיד שהוא אינו יודע מאומה על נסיבות ההרג של הארבעה.
במאי 2001 דחה בית המשפט העליון את העתירה. שופטי בית המשפט קבעו כי עקב העובדה כי העתירה הוגשה לאחר מנויה של ועדת אור אין הם יכולים לקחת את מקום הועדה אשר טרם סיימה את עבודתה.

(בג"צ 3286/01, ועד הורי השהידים נגד השר לביטחון פנים ואחרים)

דרישה לפטר את מפקד המחוז הצפוני של המשטרה , אליק רון. בחודש מרץ 2001, הגיש מרכז עדאלה עתירה לבג"צ בשם ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים, ובשמן של 35 רשויות מקומיות ערביות, נגד השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה, בדרישה לפטר את הניצב אליק רון מתפקידו כמפקד המחוז הצפוני במשטרה. כמו כן, דרשו העותרים מבית המשפט להוציא צו ביניים המשעה באופן מיידי את אליק רון מלפקד על כוחות המשטרה ביום האדמה הקרוב. בעתירה נטען כי מעורבותו של אליק רון באירועי אוקטובר ותפקודו בעבר לא מסמיכים אותו לתפקיד כזה. בית המשפט העליון דחה את העתירה.

(בג"צ 2431/01, מוחמד זידאן ואחרים נגד השר לביטחון פנים ואחרים)

העברת דוחות נתיחה לאחר המוות למשפחות הרוגי אוקטובר 2000. בפברואר 2001 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית הדין הגבוה לצדק בשם ארבע ממשפחות ההרוגי אוקטובר 2000, כנגד המרכז לרפואה משפטית "אבו כביר". בעתירה דרש ארגון עדאלה כי דו"חות הנתיחה לאחר המוות של בניהם יועברו אליהם. עוד נטען בעתירה כי הסירוב למסור את הדו"חות פוגע בכבוד וברגשות המשפחות, ומחבל בתהליך חשיפת האמת ונסיבות מותם של ארבעת ההרוגים, במיוחד בשל העובדה כי הדוחות נחוצים לצורך קבלת חוות דעת מקצועיות, על מנת שאלו יוגשו לועדת החקירה הממלכתית. בעקבות הגשת העתירה, העבירה ועדת החקירה את הדוחות לארבעת המשפחות במרץ 2001.

(בג"צ 1274/01, אחמד מחמוד ג'בארין ואחרים נגד המרכז הרפואי המשפטי ואחרים)

ערעור נגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת לאשר את צו המעצר המנהלי נגד מר ג'סאן עתאמלה. בפברואר 2001 ערער ארגון עדאלה לבית המשפט העליון כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מדצמבר 2001 לאשר את צו המעצר המנהלי שהוציא שר הביטחון, דאז, אהוד ברק כנגד מר ג'סאן עתאמלה, לתקופה של שישה חודשים. בערעור נטען כי:
1)החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת התבססה על חומר חסוי.
2) זכותו של מר עתמאלה למשפט הוגן נפגעה היות ונמנע מעורך דינו לעיין בחומר שעליו התבססה החלטת בית המשפט המחוזי.
3) היה בכוחו של בית המשפט המחוזי להפחית מהפגיעה הקשה בזכותו של מר עתאמלה לחירות ולחופש תנועה באמצעות מעצר בית או צמצום המעצר המנהלי.
במרץ 2001 דחה בית המשפט העליון את הערעור. ביוני 2001 שוחרר מר עתאמלה ממעצרו.

(עמ"מ 1232/01 ג'סאן עתאמלה נגד שר הביטחון)

מניעת כניסתו של מר מחמוד מחאמיד לתחומי הגדה המערבית למשך שישה חודשים. מחמוד מחאמיד הינו אזרח ישראל בן 22, תושב אום אלפחם. מר מחאמיד הינו בעל תואר ראשון מאוניברסיטת אלנג'אח, והוא התקבל ללימודי תואר שני באוניברסיטת ביר-זית שליד רמאללה שהחלו בחודש פברואר 2000. בינואר 2000 הוציא אלוף פיקוד המרכז צו שאסר על מר מחאמיד להיכנס לתחומי הגדה המערבית למשך שישה חודשים, ובכך נמנעה ממנו האפשרות להתחיל את לימודיו לתואר שני.במארס 2000 עתר ארגון עדאלה בשם מר מחאמיד לבית המשפט העליון וטען כי:
1) החלטת אלוף פיקוד המרכז הפרה את זכותו של מר מחאמיד להשמיע את טיעוניו, את זכותו לחופש תנועה, את זכותו לרכוש השכלה, ואת זכותו לחופש התאגדות וחופש הביטוי.
2) ההסתמכות על טעמי ביטחון חסויים מפירה את זכותו של מר מחאמיד להליך הוגן, כיוון שאין לו שום יכולת לתקוף את הראיות נגדו.
מר מחאמיד מעולם לא נחקר, נאסר או הורשע בשל עבירה פלילית, בשל פגיעה בביטחון המדינה, או ביחס לחומר שבעקבותיו הוצא צו הגבלת התנועה לגביו. אם אכן הוא מהווה סכנה, טענו נציגי עדאלה בדיון, מדוע הוא יכול להלך חופשי בחיפה, בתל אביב, או אפילו בבית המשפט עצמו– אך נמנע ממנו ללמוד באוניברסיטת ביר זית? ההסבר היחידי שנתנה המדינה לצו הגבלת התנועה היה שמחמוד מחאמיד חשוד בכך שהוא חבר בארגון הסטודנטים של תנועת החמאס. באפריל 2000, לאחר דיון אחד, נדחתה העתירה על-ידי בית המשפט בנימוק שאין שום סיבה להתערב בה. במאי 2000 פנה ארגון עדאלה בשם מחמוד מחאמיד לפרקליטות המדינה על מנת לאפשר לו להשתתף בטקס סיום לימודיו לתואר הראשון באוניברסיטת אלנג'אח בגדה המערבית. האישור ניתן ביוני 2000. מאז שפנה מר מחאמיד לעדאלה בעקבות הגבלת התנועה שהוטלה עליו נודע לעדאלה על עוד שישה אזרחים ערבים שכניסתם לגדה המערבית אף היא הוגבלה.

(בג"צ 1964/00 מחמוד מחאמיד ואח' נגד משה יעלון, אלוף פיקוד המרכז; העתירה הוגשה במארס 2000; פסק דין ניתן באפריל ‏2000)

הזכות לשלטון מקומי. בכפר הערבי מזרעה השוכן בצפון המדינה גרים כ- 4,000 תושבים. עד 1996 לכפר לא היה מעמד מוניציפאלי עצמאי. בשנת 1996, לאור הגידול במספר תושביו, זכה הכפר למעמד מוניציפאלי עצמאי. כהכנה לקראת הבחירות לרשות מקומית עצמאית מינתה הממשלה ראש מועצה, מועצה מקומית ממונה, ומספר בעלי תפקידים מנהליים. בתוך שנה הודח מתפקידו ראש המועצה הממונה, לאחר שהתברר כי היה מעורב במעשי שחיתות. מזכיר המועצה הפך לראש המועצה הממונה – למרות שבאותה עת עמדה המלצה לחזור ולחקור את מעורבותו-שלו בשערוריית הכספים שבה היה מעורב ראש המועצה הממונה המודח.רק באוגוסט 1999 פורסם מכרז פנימי שהופץ רק בקרב עובדי המועצה, רובם כאמור מינויים פוליטיים. המכרז לא פורסם בשפה הערבית.
באוגוסט 1999 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט העליון כנגד ראש המועצה הממונה ומזכיר המועצה בכפר מזרעה. בעתירה דרש ארגון עדאלה שהמכרז הפנימי למשרת מזכיר המועצה יבוטל, וכי מכרז זה וכל המכרזים העתידיים יפורסמו בשפה הערבית. בעתירה נטען והודגש כי מינוי מזכיר המועצה נעשה מטעמים פוליטיים, הוא אינו עונה על צרכיהם של תושבי הכפר, וכי מטרת המינויים הייתה להכין את הייוב לקראת קבלת מעמדו המוניציפאלי העצמאי, אך עד כה לא היה לכך כל ביטוי.
באוקטובר 1999 הוציא בית המשפט צו על-תנאי והורה למשיבים להשיב על טענות עדאלה. בתשובתם הסכימו המשיבים לפרסם את המכרזים בערבית, אך סירבו לבטל את מינוי מזכיר המועצה או לפרסם מכרז פומבי חדש למשרה. בנוסף ציינו המשיבים כי החקירה שדרש ארגון עדאלה הושלמה לא מכבר. לאור העובדה שהמשיבים סירבו לחשוף בפני בית המשפט את תוצאות החקירה, עתר ארגון עדאלה בדרישה שבית המשפט יורה להם לעשות זאת. הדיון האחרון בבית המשפט התקיים יום לפני הבחירות המקומיות בכפר, ועל רקע זה משך ארגון עדאלה את העתירה. המשיבים חויבו בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.

(בג"צ 5734/99 עומר מבארכה נגד הרב יצחק עידן, ראש מועצת מזרעה, ואח'; העתירה הוגשה באוגוסט 1999 ; לבקשת בית המשפט היא נמשכה בספטמבר 2000)

ניסיון למנוע הפגנה של תושבי הכפר אום לפרג'. באוגוסט 1998 פנה הועד להגנה על זכויות העקורים בישראל למשטרה בבקשה לקבל היתר להפגין. בתחומי מושב בן-עמי בגליל, במחאה על הריסת המסגד ובית הקברות במקום. מקומות אלה היו השריד היחיד והאחרון של הכפר אום אלפרג', שמושב בן-עמי שוכן בתחומו ועל חורבותיו. המשטרה דחתה את בקשת הוועד בטענה ששטח המושב שהינו אגודה שיתופית, הוא רכוש פרטי ולכן המושב הוא זה שצריך לתת את הרשיון להפגנה. בספטמבר 1998 עתר ארגון עדאלה לבית המשפט העליון בשם הוועד להגנה על זכויות העקורים בישראל כנגד המשטרה ומושב בן-עמי. בעתירה טען ארגון עדאלה כי:
1) זכות ההפגנה מעוגנת במשפט הישראלי, וכי אין כל ראיה לכך שההפגנה תסכן את הסדר או את בטחון הציבור.
2)המשטרה התנערה מאחריותה שלא כדין ולא עמדה בחובתה לכבד את זכותם של האזרחים להפגין.
בנוסף לכך תקפה העתירה את הטענה כי מדובר בשטח פרטי היות ומאז שהכפר אום אלפרג' נהרס המשיכו תושביו העקורים להיכנס לשטח המושב באין מפריע כדי לבקר במסגד, ובשנת 1998 קבעה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה כי המסגד ובית הקברות הינם שטח ציבורי.בית המשפט קיים שלוש דיונים בעתירה, שבמהלכן הודיעה המשטרה כי החליטה להגביל את ההפגנה על מנת להבטיח את שליטתה במצב. בנוסף לכך ביקשה המשטרה מבית המשפט לקבוע כי במידה וההפגנה תאושר, לא תהווה עובדה זו תקדים להענקת רישיונות דומים בעתיד. בינואר 1999 הסכימה המשטרה לאשר הפגנה שבה ישתתפו 300 בני אדם לכל היותר, בתנאי שהמפגינים יכנסו לשטח המושב באוטובוסים, שהם יתכנסו במסגד ושהנאומים שיינשאו במהלך ההפגנה לא יושמעו באמצעות רמקולים. הסדר זה לא הגביל את זכותם של העקורים או של כל אדם אחר לחזור ולהפגין באותו מקום בעתיד.

(בג"צ 5913/98 וקים וקים ואח' נגד משטרת ישראל ואח'; העתירה הוגשה בספטמבר 1998; פסק דין ניתן בינואר 1999)