|
||
היום, 24.8.2003, הורה בג"צ (השופטים: דורנר, נאור וגובראן), בעתירה אשר הגיש ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- ב 14.5.2003, בשמו ובשם שמונה ילדים בגילאי 3-5 מאזור המשולש הדרומי הסובלים מליקויי שמיעה, לרשויות המקומיות, טירה וג'לג'וליה, לשפץ שתי כיתות לגני ילדים עד ה-30 באוגוסט, והטיל הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ על משרד החינוך. כזכור, העתירה הוגשה נגד החלטת משרד החינוך להעביר את הילדים לגן אחר שהתגלה כלא בטיחותי, לא תקני ואף לא הולם. בעתירה נדרש בג"צ להורות באופן מיידי למשרד החינוך להפעיל את שתי כיתות הגן לליקויי שמיעה בהן למדו שמונה הילדים עד שהוחלט להעבירם. העתירה הוגשה לאחר שהתברר, כי לילדים הוקצה חדר אחד בלבד, ששטחו 15 מ' בלבד, ואשר נמצא בקומה נמוכה ממפלס הקרקע במבנה הראשי של בית ספר בו לומדים כ-800 תלמידים מגן חובה ועד כתה ו'; הגישה אל החדר הנה באמצעות גרם מדרגות; החדר הלא מואר, נמצא במצב בטיחותי ירוד, ובכלל זה חוטי חשמל חשופים וזגוגיות זכוכית שבורות. בגלל מצב בטיחותי זה שוהים הילדים בבתיהם מזה מעל לשבעה חודשים ואינם זוכים כלל לשירותי חינוך ו/או לשירותים פרא-רפואיים. יודגש כי, על אף התערבותם של הארגונים לשינוי חברתי שמיהרו לסייע להורים, ובכלל זה שתי"ל- שירותי תמיכה לארגונים לשינוי חברתי מיסודה של הקרן החדשה, לא השתנתה עמדת משרד החינוך. בדיון היום הדגישה עו"ד ארנה כהן מעדאלה בפני בג"צ, כי משרד החינוך לא מקיים את חובותיו המוטלות עליו ע"פ החוק. במקביל טענה הפרקליטות שמשרד החינוך הקצה שתי כיתות במקום הכיתות המקוריות, ושהרשויות לקחו על עצמם לשפץ את הכיתות עד סוף אוגוסט. היום 18.8.2003, פנה ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- ליועץ המשפטי לממשלה, מר אליקים רובנשטיין, בדרישה להורות על פתיחת חקירת סיבות מותו של חמד דיבסאן מרהט, שמצא את מותו אתמול בתא המעצר. חמד דיבסאן, בן 30 שנה, עוכב ביום חמישי 14/08/03, בין השעות 2:00- 3:00 לפנות בוקר, לאחר שאנשי המשטרה בליווי כלבים באו לביתו וערכו חיפוש במקום. ביום 17.8.2003 בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, התייצב שוטר בבית המשפחה ברהט והודיע לבני המשפחה כי בנם חמד מצא את מותו בבית המעצר לאחר שהתאבד. עם קבלת הידיעה בדבר מותו ניגש אחיו, מר מוחמד דיבסאן, ובן דודו מר יוסף דיבסאן אל תחנת משטרת קריית מלאכי על מנת לברר את סיבות מותו של המנוח. מתחנת המשטרה הופנו בני המשפחה למכון לרפואה משפטית אבו כביר ושם הם זיהו את גופתו של המנוח. אחיו של המנוח מסר לעדאלה, כי "על הגופה היו סימנים: בצוואר היה חתך באורך כ 10-12 ס"מ, ועל הצד השני של הצוואר היה סימן של חבל, על גבו של המנוח היה סימן גדול בצבע כחול-אדום. ובעינו הימנית של המנוח קרוב לאזור העפעף היה פצע אדום. עוד נמסר מבני משפחתו של המנוח כי למיטב ידיעתם הוא לא הובא בפני שופט להארכת מעצר בכלל וכי הם איבדו כל קשר עמו מיום לקיחתו מהבית עד אשר קיבלו את הבשורה המרה בדבר מותו בבית הכלא. עו"ד עביר בכר הדגישה בפנייתה ליועץ המשפטי לממשלה, כי השתלשלות הדברים והחשדות שמתעוררים מנסיבות מותו של הצעיר חמד דיבסאן לרבות החשד הכבד שמא הפרה המשטרה את זכויותיו של המנוח כחשוד וזכותו להיות מיוצג על-ידי עורך-דין אינן מביאות בהכרח לתוצאה כי המנוח אכן התאבד; וכי אפילו אם נמצא כי הוא אכן התאבד שומה יהיה לבדוק את הנסיבות שאפפו את גרם המוות. עו"ד בכר הוסיפה כי "בהעדר חקירת סיבות מוות על-ידי בית המשפט אודות תקינות הליך המעצר על כל האמצעים שהשתמשו בהם השוטרים בחקירת המנוח והאמצעים שננקטו על-ידי המשטרה לצורך השמירה על חייו של המנוח, תיחסם האפשרות להגיע לחקר האמת". עוד טענה עו"ד בכר בפנייתה, כי "קשה להתעלם מהעובדה המצערת כי במהלך החודשיים האחרונים נעשה שימוש בירי כלפי אזרחים ערבים לפחות בארבעה מקרים כשבשלושה מביניהם קיפחו 3 אנשים את חייהם כתוצאה מהירי". על כן, נטען במכתב, כי "הישנות תופעת אלימות השוטרים ושימושם לרעה בכוח במיוחד כלפי הערבים בני האוכלוסייה הבדואית מחייבת ביתר שאת, נקיטת הליכי חקירה ממצים ואינטנסיביים כל אימת שמתעורר חשד כי יתכן והשוטרים הפרו את הוראות החוק בכך שהפעילו כוח בלתי סביר והביאו לפגיעה בגופו של אדם לא כל שכן כאשר מדובר בקיפוח חייו בנסיבות חשודות". יצויין, כי משפחת המנוח התנתה קיום נתיחת הגופה בנוכחות רופא חיצוני מטעמה. היום 18/08/03, ולאחר הפעלת לחצים שונים מקרב בני המשפחה באמצעות עדאלה, הותרה כניסתו של ד"ר דני רוזין מטעם עמותת רופאים לזכויות אדם, למכון אבו כביר לצורך פיקוח על הליך הנתיחה. בג"צ דחה ביום שישי שעבר, 15.8.2003, בקשתם של היועץ המשפטי לממשלה, עיריית תל-אביב- יפו, עיריית לוד, עיריית נצרת עילית, לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן בייום 25.7.2002 ואשר קיבל ברוב דעות את עתירת ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לכויות המיעוט הערבי בישראל- והאגודה לזכויות האזרח בישראל, והורה לעיריית רמלה ולעיריית תל-אביב-יפו, לוד נצרת עילית, להתקין בתחומיהן- בצד השילוט בעברית- גם שילוט בערבית בכל הרחובות, לרבות ברחובותיהן הצדדיים של השכונות היהודיות. בפסק הדין שניתן בעתירת ארגון עדאלה והאגודה לזכויות האזרח ביסס הנשיא ברק את הכרעתו על איזון בין הזכות לשוויון, חופש הלשון וייחודה של השפה הערבית לעומת שפות מיעוט אחרות ומעמדה המועדף של השפה העברית וחשיבותן של האחידות והלכידות הלאומית. השופטת דורנר התבססה בהחלטתה על סימן 82 לדבר המלך ועל מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. השופט חשין שהיה בדעת מיעוט דחה את הנמקותיהם של שופטי הרוב, ואימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה- ולפיה חובת השילוט המעורב חלה רק לגבי הרחובות הראשיים, מוסדות הציבור, השכונות הערביות או המעורבות, ושלטי הבטיחות והאזהרה. כמו כן, חשין סבר, כי משמעות פסק-דינם של של שופטי הרוב היא הכרה משתמעת בקיומה של זכות קיבוצית כללית של המיעוט הערבי לשימורן ולטיפוחן האקטיוויים על ידי רשויות המדינה של התרבות הערבית בכלל ושל הלשון הערבית בפרט; בעוד שלדעתו, בית המשפט אינו רשאי להכיר בזכות רגישה ו"פוליטית" מעין זו בהיעדר עיגון ברור לכך בדין הפוזיטיווי. בבקשתם לקיום דיון נוסף בפסק הדין, טענו המבקשים, כי יש לקיים דיון נוסף בפסק-הדין, בין היתר בסוגיות הבאות: מעמדו ומשקלו של סימן 82 לדבר המלך- הן באופן כללי והן ביחס לסוגיית השילוט העירוני- ושאלת מעמדה של השפה הערבית בישראל; אופי ההסדר בנושא השילוט העירוני בערבית- האם כלל-מדינתי, הנקבע על ידי השלטון המרכזי, או שמא מקומי מוניציפלי- ושאלת התערבותה של הרשות השופטת בהסדר זה; ושאלת זכותו הקיבוצית של המיעוט הערבי לטיפוח שפתו. בפסק הדין בעתירה לקיום דיון נוסף, סבר השופט מצא, כי לא נקבעה הלכה כללית בפסק הדין הקודם מכיוון שהיה שוני בין הנמקותיהם של השופטים בפסק הדין הקודם. עוד נימק השופט מצא, כי דחיית הבקשה כרוכה באופייה הפוליטי-ציבורי של הסוגייה. השופט מצא סבר, כי עומדת בפני היועץ המשפטי לממשלה ושאר העותרים את האפשרות להביא את הנושא להכרעתן של הרשויות המוסכמות האחרות, המתאימות יותר מבית-המשפט למשימה זו.
בג"צ בהרכב של השופטים א. רבלין, א. גרוניס וא. חיות, הוציא היום, 12.8.2003, צו על תנאי בעתירה אשר הגיש ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, באמצעות עו"ד גדיר ניקולא, ביום שלישי 22.7.2003, נגד מדיניות משרד החינוך באי הקצאת התקנים הדרושים למשרת קצין ביקור סדיר, ליישובים: רהט, לקיה, כסיפה, ערערה בנגב, שגב שלום, חורה ותל-שבע שבנגב, על מנת לטפל בסוגיית נשירת תלמידים בנגב. בג"צ הורה למדינה להסביר, תוך שישים יום, מדוע לא מקצים ומספקים את התקנים הדרושים למשרת קצין ביקור סדיר, לפי "התקן הראוי" שקבע משרד החינוך ליישובי העותרים, ומדוע לא מקיימים את המלצות מבקר-המדינה שפורסמו בדו"ח השנתי ואשר מתייחסות, בין היתר, להקצאת משרות של קציני הביקור הסדיר ביישוביהם של העותרים. את העתירה הגיש ארגון עדאלה בשמו ובשמם של 19 משפחות לתלמידים בבתי ספר שונים בנגב, קואליציית ארגונים וועדי הורים לשיפור מערכת החינוך הערבית בנגב, ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים למערכת החינוך בישראל וועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי בישראל. קציני הביקור הסדיר (הקב"סים) נחשבים לאורגן המרכזי והזרוע הישירה של משרד החינוך לצורך הטיפול בתופעת הנשירה. המחלקה לביקור סדיר הינה היחידה האחראית למעקב אחר יישום חוק לימוד חובה. היא מטפלת באיתור התלמידים שאינם מבקרים ביקור סדיר בבתי-הספר, ומסייעת להחזרתם למעגל הלימודים. כך שמתפקידו של כל קב"ס בכל רשות מקומית לעקוב אחר תלמידי היישוב המועדים לנשירה ממערכת החינוך, לאתרם ולטפל בהם, וכן להחזיר תלמידים נושרים למערכת החינוך ולהציבם במסגרות הולמות. על כן, אי הקצאת תקנים למשרת קב"סים מנציחה ומשרישה את בעיית הנשירה ממערכת החינוך. מספר התקנים למשרת קב"ס הדרושים לכל יישוב נקבעת על-ידי נוסחת קריטריונים באמצעות משרד החינוך. המרכיבים לקביעת התקן הראוי הם, בין היתר: גודל אוכלוסיית התלמידים, מספר הילדים הזקוקים לטיפול קב"ס, הרמה הסוציו-אקונומית של היישוב. בדיון שהתקיים היום התחייב משרד החינוך, באמצעות פרקליטות המדינה, למנות 4.5 תקנים ביישובי העותרים באופן מיידי, קרי: בשנת הלימודים הבאה. אולם, ארגון עדאלה סירב להסתפק בתוספת זו ודרש הקצאה, לפחות, שווה למגזר היהודי. בדיון טענה עו"ד ניקולא, כי מספר התקנים למשרת קב"ס שהקצה משרד החינוך, נכון ליום הגשת העתירה, לטיפול בתלמידים הבדואים, מהווה 11% בלבד ממספר התקנים שהיה עליו להקצות לפי התקן הראוי, לעומת, הקצאה של יותר מ 40% ממספר התקנים הראוי במגזר היהודי. בדיון ביקשה פרקליטות המדינה מבית המשפט לא להוציא צו על תנאי ולהסתפק בהוספת 4.5 תקנים בתקווה שבעתיד יתווספו עוד תקנים. במקביל, טען ארגון עדאלה, כי אין מקום לקבל הצעת פרקליטות המדינה מכיוון שבמשך זמן רב מסרב משרד החינוך לפניותיהם הרבות של העותרים בעניין, כמו כן התעלם משרד החינוך מדוחות של ועדות שונות שהתייחסו לנושא ומהמלצות מבקר המדינה. לכן, טען ארגון עדאלה, כי הוצאת צו על תנאי היא צעד הכרחי על מנת לזרז את יישום ההקצאה השווה. במהלך הדיון, השופטת חיות אמרה לפרקליטות המדינה, כי אחוז הנשירה הגבוה אצל הערבים הבדואים בנגב מחייב הקצאת תקנים לקציני ביקור סדיר, באחוזים גבוהים מהמגזר היהודי בנגב, מכיוון שאחוז הנשירה אצל התלמידים היהודים הוא מזערי לעומת אחוז הנשירה בקרב התלמידים הבדואים. השופט רבלין, יו"ר ההרכב, העיר כי הנתונים הקשים בעניין אחוזי הנשירה בקרב התלמידים הבדואים, מחייבים נקיטת מדיניות של העדפה מתקנת. ביום 6.8.2003 פרסמה ועדת האו"ם את מסקנותיה התקופתיות אודות יישומה של ישראל לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות שישראל חתומה עליה. הדו"ח המסכם התייחס לשלוש עשרה נושאים שבהם ישראל הפרה זכויותיהם של האזרחים הערבים בישראל והפלסטינים בשטחים הכבושים. בהליך הדיון בעל-פה שנערך בג'נווה לפני כשבועיים, השתתפו ארגוני זכויות אדם רבים וביניהם ארגונים בינלאומיים כמו אמנסטי, Human Right Watch. מארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- נכחו עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל הארגון ועורכת הדין גדיר ניקולא, מארגון עדאלה. נציגי הארגון הציגו בפני חברי הועדה דו"ח אשר עוקב אחרי מידת יישומה של ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות. המסמך אשר פרסמה ועדת האו"ם, הינו מעקב תקופתי אחרי יישום האמנה, שכמוהו נעשה לכל מדינה השותפה בה. לפני הליך הדיון בעל-פה בפני חברי הועדה, מגישה המדינה לוועדה דו"ח על פעילויותיה וההתפתחויות בתחומים הקשורים לאמנה, במקביל מגישים ארגונים חברתיים וארגוני זכויות אדם דו"חות הסוקרים את מצב זכויות האדם באותה מדינה. ועדת האו"ם, אחרי שקיבלה את כל המסמכים והדו"חות, מקיימת דיון בעל-פה עם נציגי המדינה שאחריו מוציאה דו"ח מסכם הכולל מסקנות, ביקורות והצעות. הדו"ח אשר הגיש ארגון עדאלה לועדת האו"מ בחודש יולי שעבר, התייחס, בין ייתר הדברים, ל: (1) השימוש ההולך וגובר של ישראל בתקנות שעת חירום נגד המנהיגים והפעילים הפוליטיים הערבים; (2) השימוש באזרחים פלסטינים בשטחים הכבושים כמגן אנושי; (3) מניעת איחוד משפחות ואזרחות מבני זוג פלסטינים הנשואים לאזרחים ישראליים; (4) כישלון המדינה ליישם חוקים המבטיחים ייצוג הולם לערבים אזרחי המדינה בגופים ממשלתיים. עוד צורף לדו"ח, אשר הציגו נציגי ארגון עדאלה, מידע נוסף אודות מצב הזכויות החברתיות והכלכליות, הזכויות התרבותיות, זכויות הקרקע והאדמה. בדו"חות אשר הגיש עדאלה, הודגש הצידוק ההולך וגובר בישראל לגזענות, ההגבלות על ההשתתפות הפוליטית, החוקים המפלים אשר פוגעים במשפחות ובילדים, האפליה כנגד נשים ערביות ואי השוויון בזכויות מיעוטים. מסקנות האו"ם: במסקנותיה של ועדת האו"ם היא הדגישה 13 הנושאים הבאים והביעה את דאגתה בקשר להפרות שעושה ישראל לסעיפים באמנה הבינלאומית. היא המליצה לישראל לנקוט בצעדים מסוימים כדי לשפר את המצב. להלן תקציר ל-13 הנקודות שהועלו בדו"ח:
היום, 3.8.2003, הגיש ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- עתירה לבג"צ בשמו ובשם שתי משפחות ערביות, ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים, וחברי הכנסת הערבים, נגד הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל אשר עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ביום 31.7.2003. בעתירה נדרש בג"צ לבטל את הוראות החוק החדש ולהחיל נוהל ההתאזרחות אחר. החוק החדש מונע הגשת כל בקשה חדשה של אזרחים למתן מעמד לבני/ות זוגם שהינם תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, ומונע מתן כל מעמד בישראל לכל מי שלא הגיש בקשה עד ליום 12 במאי 2002. כמו כן, הוא מונע שדרוג של מעמד שניתן לפני יום 12 במאי 2002 לתושבות ארעית, לתושבות קבע ו/או לאזרחות וזאת אף אם הבקשות אושרו והמבקשים עמדו בכל מבחני ההליך המדורג. עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל ארגון עדאלה, ועו"ד ארנה כהן מהארגון טענו בעתירה, כי החוק החדש הינו בלתי חוקתי ונוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי "החוק הנדון פוגע בזכות החוקתית לשוויון בין אזרחי מדינת ישראל". "חוק זה" נטען בעתירה, "הינו הראשון מאז חקיקת חוקי היסוד אשר שולל זכויות חוקתיות של אזרחים על בסיס מפורש וישיר של השייכות האתנית. עדאלה טען, כי חוק זה אינו מעניק זכויות לקבוצה מסוימת בשל שייכותה האתנית, אלא הוא עושה שימוש מפורש, להבדיל מהשימוש העקיף, בשייכות האתנית על מנת לפגוע בזכויות מוקנות של חלק מהאזרחים על בסיס אתני או לאומי. "לכן", טענו עורכי הדין, כי "החוק אינו רק מפלה על בסיס לאום או שייכות אתנית, אלא הוא נגוע בגזענות מובהקת". יודגש, כי החוק הנדון מוציא מתחולתו באופן מפורש את המתנחלים המתגוררים בהתנחלויות שבשטחים הכבושים, ועל כן תחולתו הינה רק על קבוצה אתנית אחת, היינו, הפלסטינים. התוצאה הישירה של חוק זה היא הפגיעה בערבים אזרחי ישראל. שכן, כידוע הם אשר נישאים לפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. בעתירה טען עדאלה, כי החוק נחקק בלא שהיה בפני המחוקק תשתית עובדתית ומידע מהימן אודות הצורך בחוק ואודות השלכותיו. "כמו כן, יוזמי החקיקה לא הצליחו להביא נתונים כלשהם המחזקים את טענתם בצורך חקיקת החוק. מחד טענו יוזמי החוק לקיומו של צורך בטחוני בחקיקתו לנוכח מעורבות גוברת והולכת של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות ב"גלגול פיגועים", מאידך כשנדרשו למסור נתונים מדויקים התברר שהמדובר בעשרים חשודים במעורבות ישירה או עקיפה ובכלל זה סחר נשק וזאת מתוך אוכלוסייה של אלפים רבים של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכח איחוד משפחות. אולם, בכתב תשובה מיום 13/4/03 שהוגש מטעם הפרקליטות בעתירה אחרת שהגיש עדאלה, הם פירטו אך ורק 6 דוגמאות שבהן היו מעורבים באופן ישיר ועקיף מקבלי מעמד בישראל בביצוע פיגועים ובסיוע להם". "לפיכך", טען ארגון עדאלה, כי "גם אם נתונים אלה מהימנים הם הרי מדובר על חלקיקי פרומיל מכלל מקבלי המעמד, ובוודאי אין ללמוד מכך על מסוכנותם של מקבלי המעמד ועד כמה וכמה על כל תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה". בעתירה הביא ארגון עדאלה את סיפורן האישי והכאוב של שתי המשפחות העותרות, כמקרה מבחן, למאות אלפי משפחות אחרות שנגזר עליהן לחיות לעד במצב של חוסר וודאות מוחלט באם חוק זה לא יבוטל. כך לדוגמא, הובא סיפורם האישי של משפחת אלסאנע, מוראד ועביר. מוראד אלסאנע, אזרח ישראלי, תושב כפר לקייה בנגב, עורך דין במקצועו, מתמחה בזכויות אדם ועובד בארגון עדאלה, התחתן לעביר, תושבת העיר בית לחם שבגדה המערבית, עובדת סוציאלית במקצועה ומרצה באוניברסיטת אלקודס בירושלים. עביר ומוראד הכירו לפני כשלוש שנים בעת שלמדו לקראת תואר שני באוניברסיטת McGill בקנדה, והתחתנו השנה בחודש מרץ. עו"ד אלסאנע הגיש בקשה למתן מעמד בישראל לאשתו, אולם בקשתו סורבה על יסוד החלטת הממשלה מיום 12.5.2002. הסבל של בני הזוג הוא נחלת ימיהם היומיומיים. עדאלה טען, כי חוק זה נוגע במשירין לזכותם של האזרחים במדינת ישראל לממש את זכותם החוקתית לחירות אישית שהיא הבסיס לאוטונומיה של הפרט; להגדרה העצמית שלו בהקמת חיי משפחה לפי הבחירה ולצורך האנושי והבסיסי ביותר: "לאהוב". "האהבה בין הבריות", נכתב בעתירה, "לא מכירה את הגבולות האתניות. נהפוך הוא, היא בזה לגבולות אלה. לכן, ניסיונו זה של החוק לא יצלח. וזאת לא בגלל שהאנשים הם עבריינים, אלא בגלל שהחוק מנסה להסדיר את "ענייני האהבה" בין הבריות על רקע שייכות אתנית, דבר שאין חקיקה יכולה להבטיח. אולם, החוק יצליח ליצור סבל רב לחייהם של המשפחות, הוא ימרר את ימיהם ולילותיהם; ינסה להפוך את האושר לסבל, או לפחות שהסבל יחיה צמוד וקרוב מאוד לחיי האושר" . |
