English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ארגון עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל והאגודה לזכויות האזרח בישראל עתרו הבוקר לבג"ץ, בשמם של שבעה עורכי דין וארגוני זכויות אדם נוספים, נגד שירות בתי הסוהר, בדרישה להורות לשב"ס לאפשר לעורכי הדין להיפגש עם האסירים והעצורים המסווגים כביטחוניים, אשר שובתים רעב בימים אלה. בעתירה, שהוגשה בידי עורכות הדין ארנה כהן מעדאלה וסוניה בולוס מהאגודה לזכויות האזרח, התבקש עוד בג"צ לקבוע דיון דחוף בעתירה.

בתחילת חודש אוגוסט הכריזו העצירים והאסירים המסווגים כביטחוניים על כוונתם לפתיחה בשביתת רעב כמחאה על תנאי כליאתם הירודים. בסמוך להכרזה על שביתת הרעב, החל שב"ס למנוע מעורכי דין להיפגש עם אסירים, המסווגים כביטחוניים, ובמקצת מהמקרים אף עם עצורים בבתי סוהר שונים. שב"ס הודה במקצת המקרים בכתב ובעל פה, כי מניעת המפגש של עורכי הדין עם האסירים והעצורים הינה בשל העובדה כי הם שובתים רעב. כך למשל, במכתב התשובה של קצינת האסירים בבית הסוהר גלבוע על פנייתו של עו"ד מוחמד נעאמנה, בה ביקש לתאם מפגש עם האסיר מוחלס בורגל, צוין בזו הלשון: "בהמשך לפנייתך מתאריך 25.8.04, לא מאושר מפגש עם הנ"ל לאור סירובו לאכול".

עורכות הדין כהן ובולוס מציינות בעתירה, כי הימצאותו של אדם בבית סוהר אינה שוללת ממנו זכויות יסוד, למעט כפי שמתחייב מהמאסר, וכי על בית המשפט מוטלת חובה אקטיבית להבטיח שהאסיר ימשיך ליהנות מזכויותיו גם כשסוגרים עליו את חומות בית הסוהר. הן מדגישות, כי סירובו של שב"ס להתיר לעורכי דין להיפגש עם אסירים ועצירים, המסווגים כביטחוניים והשובתים רעב, מהווה הפרה בוטה של זכותם החוקתית של אסירים ועצורים אלה להיפגש עם עורכי דינם באופן סדיר ונוגדת את הוראותיו המפורשות של החוק. עורכות הדין מדגישות עוד, כי גם אם בפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971 נקבע, כי שביתת רעב מהווה עבירת משמעת בבית סוהר, הרי הפקודה עצמה איננה מסמיכה את שב"ס לשלול את זכותו החוקתית של האסיר או העציר להיפגש עם עורך דינו כעונש על השביתה.

העותרים מדגישים עוד, כי האיסור על קיום המפגשים של עורכי דין עם אסירים ועצורים השובתים רעב נוטל מהם את הערובות להגנה על זכויות חוקתיות נוספות של הכלואים, ובהן הזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לכבוד וזכות הגישה לערכאות שיפוטיות. כן נטען בעתירה, כי האיסור שהטיל שב"ס מסכל את יכולתם של עורכי הדין, המטפלים בענייניהם של אסירים השובתים רעב, לקיים את חובתם המקצועית ליתן שירות נאות למרשיהם, וכי הוא מגביל את זכותם החוקתית לחופש העיסוק, המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק.

יצוין, כי במקביל למניעת המפגש של האסירים והעצורים שובתי הרעב עם עורכי הדין, מונע שב"ס גם קיום ביקורי משפחות במתקני הכליאה, ואף חברי כנסת אינם מורשים ע"י שב"ס להיפגש עם אסירים ועצירים אלה. "בנסיבות אלו", נטען בעתירה, "לאסירים ולעצורים שובתי הרעב אין כל קשר עם העולם החיצוני".

 לעתירה

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל הגיש היום עתירה לבג"ץ, באמצעות עו"ד עביר בכר, בשמם של בני משפחותיהם של אסירים השובתים רעב, וארגוני זכויות אדם ישראלים ופלסטינים, בבקשה להוציא מלפניו צו על תנאי המורה לשירות בתי הסוהר (שב"ס) לבוא ולתת טעם מדוע לא יספק מלח באופן יומיומי לכלל האסירים השובתים רעב בימים אלה בבתי הכלא השונים בארץ. כמו כן, נדרש בג"ץ להוציא מלפני צו ביניים האוסר על שב"ס החרמת מלח מתאיהם של האסירים השובתים רעב.

כידוע, ביום 15.8.2004 פתחו למעלה מ-1500 אסירים בשביתת רעב כמחאה על תנאי מחייתם בבתי הכלא בישראל. בימים לאחר מכן, הצטרפו קבוצות אסירים נוספות לשביתה, וכיום מגיע מספר שובתי הרעב לכ- 3000 אסירים. עם פתיחת שביתת הרעב הודיעו האסירים כי שביתתם כוללת הימנעות מאכילת דברי מאכל למעט נוזלים ומלח. עם פרוץ שביתת הרעב פשטו סוהרי בתי הכלא על תאיהם של האסירים השובתים והחרימו את כלל המוצרים שברשותם, לרבות המלח.

עו"ד בכר טענה בעתירה, כי "החרמת המלח מתאיהם של האסירים, אשר בינתיים חיים אך על מים ללא תוספת כלשהי, יש בה כדי להזיק באופן מיידי לבריאותם ולשלמות גופם". על-פי חוות דעת רפואית שצורפה לעתירה, אי נטילת כמות מספקת של מלח באופן יומיומי עלולה לגרום להיפונתרמיה, קרי להפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים כתוצאה מירידת כמות הנתרן (הנמצא במלח) בפלסמה של הגוף.

"בנסיבות אלו", נטען בעתירה, "כל דחייה ועיכוב נוסף באספקת מלח לאסירים שובתי הרעב, עלול לפגוע קשות בבריאותם, ומפר את זכויותיהם החוקתיות לחיים ולשלמות הגוף". אי לכך, נתבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף בעתירה.

יצויין, כי ביום 18/08/04 בעקבות הפרסומים בכלי התקשורת אודות החרמת המלח מתאיהם של האסירים השובתים רעב, פנה ארגון עדאלה אל שב"ס וביקשו, להחזיר, בין היתר, את המלח לאסירים וזאת נוכח הסיכון הבריאותי הטמון באי נטילת מלח באופן יומיומי. במענה לפניית הארגון השיב שב"ס באותו יום, כי בהתאם לנוהל מחלקת הרפואה שלו, אין כל צורך להוסיף מלח למי השתייה במהלך השבועיים הראשונים של שביתת הרעב הואיל ולא נשקפת סכנה לבריאותו של האסיר.

בנוסף, פנה ארגון עדאלה כמה פעמים אל שב"ס הן באופן ישיר והן באמצעות פרקליטות המדינה מחלקת בג"צים, וביקש לקבל העתק מהנהלים בדבר הטיפול הרפואי באסיר שובת רעב, עליהם סמך שב"ס את טענתו בדבר העדר הצורך בתוספת המלח. עדאלה הדגיש בפנייתו את דחיפות העניין וביקש לשלוח את הנהלים בהקדם, אשר אין להם כל זכר בחוק, בחקיקת משנה ו/או פקודות נציבות שב"ס. עד ליום הגשת העתירה טרם קיבל עדאלה את הנהלים הנ"ל.

עו"ד בכר טענה, כי מתשובתו של שב"ס מיום 18/08/04 עולה, כי לפי נהליו הוספת מלח למי השתייה הנה בגדר החריג ולא הכלל, הואיל ולטענתו, במהלך השבועיים הראשונים של שביתת הרעב, לא נשקפת סכנה לחייו של האסיר או לבריאותו, אם הוא ייטול מים בלבד ללא תוספת כלשהי. "דבריו אלה של שב"ס", נטען בעתירה, "סותרים בריש גלי את העמדה הרפואית המקובלת כפי שעולה מחוות הדעת הרפואיות שצורפו לעתירה".

חוות הדעת הרפואיות אשר צורפו לעתירה ניתנו על-ידי רופאים מומחים לרפואה פנימית והתבססו על הספרות המקצועית. לפי שתי חוות הדעת הרפואיות אי הוספת מלח באופן יומיומי למי השתייה, אותן נוטל האדם השובת רעב, תגרום לפגיעה בגופו ובריאותו ויש בה כדי לפתח אצלו מצב של היפונתרמיה כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלסמה של הגוף. "היפונתרמיה היא הפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים, ממנה עלינו לנקוט כל האמצעים האפשריים בכדי למנוע היווצרותה, ובמידה והיא מתפתחת עלינו לטפל בה באופן הדחוף ביותר", נטען בחוות הדעת שצורפו לעתירה.

הביטויים הקליניים להיפונתרמיה, שהנה כאמור הפרעה אלקטרוליטית המסכנת חיים והנובעת מהעדר ריכוז הנתרן שמקורו במלח, יכולים לנוע בין מצבים קלים כגון: בחילות הקאות, חולשה כללית ועייפות ומצבים קשים כמו: כאבי ראש, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, אי שקט, אבוד שליטה על הסוגרים, בצקת ריאות, התכווצויות, תרדמת, דום נשימתי ומוות.

היפונתרמיה אמיתית, שהנה סוג אחד מבין 3 סוגי היפונתרמיה, נגרמת כתוצאה מעודף מים יחסית לריכוז האוסמולים בגוף, כאשר הנתרן מהווה את האוסמול הכי חשוב בפלסמה. צום מאכילה מהווה אחת הסיבות לגרימת היפונתרמיה אמיתית.

ועוד, נטען בחוות בדעת הרפואיות, כי תגובת הגוף לירידה בריכוז הנתרן בגוף בריא שונה בתוצאותיה מתגובתו בקרב גוף שהנו בצום מוחלט מאוכל. "בגוף בריא הכליות יכולות לאתר ירידת ריכוז הנתרן וכתגובה לכך הן פועלות להחזרת ריכוז הנתרן בפלסמה לרמה הבסיסית, ע"י הפרשת עודף מים ודיכוי ההורמון שתפקידו ספיגת מים לגוף דרך המערכת הכלייתית ((Antidiuretic Hormone", נטען. אי לכך, בגוף בריא הכליות מסוגלות להפריש עודף המים בגוף בכמות של כ- 10-15 ליטר בגוף, דבר אשר מונע ירידת ריכוז הנתרן. לעומת זאת, במצב של צום מוחלט מאכילה, כמות קטנה של נוזלים נטולי נתרן, כגון המים, יכולה להוריד את רמת הנתרן בפלסמה עד כדי הגעה למצב של היפונתרמיה וזאת כי צום מאוכל מדכא את היכולת של הכליות להפריש מים. כך שלהבדיל מאדם רגיל היכול להפריש 10-15 ליטר ליום, אדם שנמצא בצום מאוכל יכול להפריש מים עד ל-4 ליטר ליום.

ד"ר מאיר לירון, לשעבר מנהל מחלקה פנימית ה' במרכז הרפואי תל-אביב, מציין בחוות דעתו המצורפת לעתירה, כי לאחר ימים ספורים של שביתת רעב ותוך המשך שתית מים חופשית הנזק שעלול להיגרם לגוף כתוצאה משתיית מים ללא תוספת מלח במהלך שביתת רעב, הנו קודם ואף מעבר לנזק הנגרם מאוחר יותר כתוצאה מהעדר אכילה.

"במשך שביתת רעב של למעלה מימים ספורים ותוך המשך שתיית מים חופשית עלול חוסר מלח (נתרן) לגרום לשיבושים חמורים במערכת האלקטרוליטים של הגוף, מעבר ועוד קודם, לנזק הנגרם בהמשך ע"י הרעב ומניעת חומרי האנרגיה כשלעצמם. מכאן שיש חשיבות לספק לאדם שאינו אוכל, נוסף למים גם מלח בכמות של 1.5 גרם (חצי כפית) ליום."

בעתירה נטען, כי החרמת המלח מתאיהם של האסירים וסירוב שב"ס לספק להם מלח בתדירות יומיומית הנה בלתי חוקית, בהיותה פוגעת, ללא הסמכה מפורשת בדין, בזכויותיהם החוקתיות של האסירים השובתים רעב, לחיים, לשלמות גוף, לכבוד ובזכותם לבריאות ולאוטונומיה אישית.

במכתבו של שב"ס, מיום 18/08/04 הוא טען, כי החרמת המלח נעשתה מתוקף הסמכות המוקנית לשב"ס בפקודת נציבות 04.16.00. על-פי אותה הוראת פקנ"צ לאחר 48 שעות לאחר מתן ההודעה על פרוץ שביתת הרעב הקבוצתית, יוצאו מתאי שובתי הרעב כל מצרכי המזון.

ארגון עדאלה טען בעתירה, כי שב"ס אינו מוסמך להורות על הוצאת המלח מתאיהם של האסירים, הואיל ומדובר במעשה שיש בו פגיעה בזכויותיהם החוקתיות של האסירים לחיים, לשלמות גוף ולכבוד. "בהעדר הוראה מפורשת בחוק", נטעו, "אין די בקיומה של הוראה פנימית גורפת המאפשרת החרמת מלח מן האסיר, כדי להקנות סמכות לשב"ס לפגוע בזכויות היסוד של האסירים השובתים רעב.

יצוין כי שב"ס טוען, כי החרמת המלח נעשית כצעד משמעתי עונשי על ההחלטה לשבות רעב, המוגדרת בסעיף 56 (8) לפקודת בתי הסוהר [ נוסח חדש], התשל"ב - 1971, כעבירה משמעתית. לטענת שב"ס, אחד הטעמים שעומדים מאחורי ראיית שביתת הרעב כעבירה משמעתית הנו החשש לפגיעה בבריאותו של האסיר. בעתירה נטען, כי מצד אחד שב"ס טוען, כי הוא חושש לשלומם של האסירים ולפגיעה בבריאותם כתוצאה משביתת הרעב, ומצד שני הוא מאיץ את הפגיעה בבריאותם על-ידי החרמת המלח שהנו אלמנט חיוני והכרחי לגופו של האדם, על אחת כמה וכמה כשהמדובר באדם שובת רעב.

עוד נטען בעתירה, כי על שב"ס כמי שאמון על שלומם של האסירים והגנה עליהם, חלה חובה לדאוג לבריאותם ולשלמות גופם של האסירים, גם שהנם שובתים רעב. שכן, העיקרון הראשון בעקרונות האו"ם בנוגע לכללים האתים החלים על הצוותים הרפואיים בבתי הכלא, קובע מפורשות, כי על הצוותים הרפואיים של בתי הכלא חלה חובה, בין היתר, להגן על בריאותם של האסירים.

עו"ד בכר הדגישה בעתירה, כי זכותם של האסירים לחיים, שלמות גוף וכבוד שמורה להם גם בין כותלי בית הסוהר, וגם כאשר הם שובתי רעב. "חובת שב"ס הנה להגן על זכויותיהם אלו ולא לפעול לרמיסתן כענישה על שביתת הרעב בצורה בלתי חוקית ובלתי מידתית", נטען.

 לעתירה

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל הגיש היום, 16.8.2004, עתירה לבג"ץ, באמצעות עו"ד עביר בכר, בשמם של עשרה ילדי אסירים המסווגים כביטחוניים ובשמה של האגודה למען האסיר, נגד שירות בתי הסוהר (שב"ס). בעתירה נדרש בג"ץ להוציא מלפניו צו על תנאי המורה לשב"ס לבוא ולתן טעם מודע לא לאפשר לעותרים, ילדי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים", לבוא במגע פיזי עם הוריהם האסירים במהלך ביקוריהם בבתי הכלא.

ביקורי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים" מתקיימים כאשר קיר זכוכית חוצץ בינם לבין ילדיהם ושאר מבקריהם. עד לפני שנתיים אפשר שב"ס לילדי האסירים, אשר מתחת לגיל 10, להתקרב אל הוריהם במהלך 15 הדקות האחרונות של הביקור. הדבר נעשה ע"י העברת הילדים לצדו של ההורה. אולם, מזה למעלה משנתיים שב"ס אוסר על העותרים ויתר ילדי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים", לבוא מגע פיזי כלשהו עם הוריהם בבית הכלא. את 30 הדקות המוקצות (אחת לשבועיים) לביקור אבותיהם בבית הכלא, נאלצים העותרים להעביר כאשר בינם ובין אבותיהם מוצב קיר זכוכית המונע כל מגע או קרבה פיזית ורגשית ביניהם.

לעומת זאת ביקורם של ילדי האסירים הפליליים את הוריהם האסירים מתנהלים באופן פתוח, כשאין כל מחסום או מחיצה בין הילדים להוריהם.

כאמור, החל מחודש מאי 2002 החליט שב"ס שלא לתת את האפשרות למגע פיזי בין האסירים עם הסיווג "הביטחוני" לבין ילדיהם הקטינים, וזאת, כי לטענתו היה ניסיון הברחת חפץ אסור על ידי אחד הילדים לאביו האסיר.

עו"ד בכר טענה בעתירה, כי החלטת השב"ס משנת 2002 לאסור על הילדים לבוא במגע פיזי עם אבותיהם האסירים, הנה בלתי חוקית, היות והיא ניתנה בחוסר סמכות, פוגעת בזכותם החוקתית של הילדים לכבוד, פוגעת בזכותם לקבל אהבה מהוריהם, נוגדת ומתעלמת מעיקרון טובת הילד, מפלה אותם לרעה, מהווה ענישה קולקטיבית בלתי חוקית, שרירותית, בלתי סבירה ובלתי מידתית בעליל. כמו כן, נטען בעתירה, כי החלטת שב"ס הנ"ל פוגעת קשות בזכויות אבותיהם האסירים לשוויון, לכבוד ולביקורים, ועל כן דינה בטלות לאלתר.

העתירה התייחסה להשלכות הישירות של איסור המגע בפיזי על חיי הילד והתפתחותו, והשלכותיו העקיפות על ילדי האסירים כתוצאה מהשפעת איסור המגע על ההורים האסירים. שכן, כל השלכה קשה על האסיר תגרום במישרין לפגיעה ביחסי הילד עם אביו ובזכותו לקבל תמיכה רגשית ממנו. "אסיר אשר נפגעה יכולתו להמשיך להיות אב לא יעניק לילדיו את אשר צריך להעניק ועל כן כל פגיעה באסיר גוררת פגיעה נוספת בילד", נטען בעתירה.

עוד נטען בעתירה, כי אי מתן האפשרות לילדו של האסיר לגשת אל אביו, לחבקו ולנשקו יגביר את תחושת הילד בהתעלמות וחוסר ההתייחסות של הוריו לצרכיו הרגשיים. "מצב זה", נטען, "עלול להפנים בקרב הילד תחושה של נטישה ודחייה מטעם האב, דבר שיש בו כדי לדחוף את הילדים לעולם העבריינות". מחקרים שצורפו לעתירה מראים, כי בקרב ילדים אשר מבקרים את הוריהם האסירים תחת מגבלות, כגון מגע פיזי, התגלו תופעות דיכאון ומרירות ודימוי עצמי נמוך, דבר אשר לא התגלה בקרב ילדים המבקרים את הוריהם במסגרת ביקורים פתוחים. בנוסף, בחוות דעת שצורפה לעתירה, מציינת ד"ר מילי מאס, כי מגע פיזי בין הילד להורהו האסיר הנו עניין הכרחי ביותר למען התפתחותו הטבעית של הילד והדאגה למילוי צרכיו הרגשיים.

בנוסף נטען בעתירה, כי איסור מגע פיזי בין הורה לילדיו נוגד את עיקרון טובת הילד ואינו עולה בקנה אחד הן עם האמנות הבינלאומיות והן עם הדין הישראלי. שכן, על פי סעיף 9 (3) לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד על המדינות החתומות לכבד את זכותו של ילד שנפרד מאחד מהוריו או משניהם להמשיך לקיים יחסים אישיים איתם ולבוא במגע ישיר איתם. בנוסף הודגש בעתירה, כי שלילת זכותם של העותרים להתקרב אל אבותיהם בבית הכלא, לנשקם ולחבקם, בתירוץ כי בעבר נעשה שימוש בילד זה או אחר, מהווה עונש קולקטיבי כלפיהם וכלפי הוריהם על לא עוול בכפם.

יודגש, כי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים" מנועים מלהשתמש בטלפון באופן מוחלט, להבדיל מיתר האסירים אשר זכאים לשימוש יום יומי בטלפון הציבורי העומד לרשותם בבתי הכלא. מכאן, הביקורים הופכים לאמצעי היחיד שבו יוכל הילד לשמוע ולראות את אביו. על ביקוריהם של הילדים ומשפחות האסירים הפלסטינים משהשטחים הכבושים מערימים קשיים רבים נוספים בכך שהם אינם מתקיימים בצורה סדירה נוכח המכשולים ששם הצבא על כניסתם לארץ. כך למשל, בשל מדיניות העוצר והסגר לה הם נתונים והגבלת זכותם לחופש תנועה, נאלצים אותם ילדים להישאר בביתם ובאזורי מגוריהם, לעיתים חודשים, ובכך נמנע מהם לבקר את הוריהם האסירים לתקופה ממושכת.

בעתירה צוין, כי האפליה הקיימת בין ילדיהם של האסירים המסווגים כ"ביטחוניים" לבין אלה המסווגים כפליליים איננה מסתכמת רק בעניין של המגע הפיזי בין הילד להורה האסיר, אלא משתרעת על כל הפעילויות של שב"ס ושל הרשות לשיקום האסיר ואשר מטרתן חיזוק הקשר בין האסיר לילדיו והגנה על הילדים מפני סטייה חברתית, הידרדרות, תחושת אשם, הלם ומועקות נפשיות. כך למשל, מודרים ילדי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים" מפרויקט פר"ח- ילדי אסירים, המופעל ברשות לשיקום האסיר בשיתוף שב"ס, מזה למעלה מ- 18 שנים. מטרת אותו פרויקט הינה,בין היתר, הידוק הקשר בין הילד להורהו האסיר, חיזוק הילד והעלאת ביטחונו העצמי, שיפור התפקוד החברתי הבין-אישי של הילד ושיפור הישגיו בבית הספר.

יצוין, כי ארגון עדאלה פנה בעבר לש"ס באותו נושא, ודרש כי יותר לכל ילדי האסירים המסווגים כ"ביטחוניים" לבוא במגע פיזי עם הוריהם האסירים. במענה לפניות עדאלה טענה עו"ד גילה שבירו, כי אין בכוונתם לאפשר את המגע הפיזי, משהוברר כי המגע הפיזי נוצל ניצול ציני, וכי המדינה נמצאת במצב מלחמה וכי יש במגע הפיזי בין הילד לאביו כדי להוות סיכון לביטחון המדינה.

 לעתירה

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל הגיש היום, 16.8.2004, בקשה לבג"ץ לפי הפקודה לבזיון בית משפט בדרישה לחייב את הצבא לקיים את הצו שהוציא בג"ץ מלפניו והאוסר על הצבא לעשות שימוש בבני אדם כ"מגן אנושי" ו/או כבני ערובה במהלך פעילותו הצבאית. במסגרת הליך זה התבקש בג"ץ, בין השאר, להטיל קנס על רשויות הצבא.

בבקשה שהוגשה היום לבג"ץ נטען, כי הצבא ממשיך להפר את צו בג"ץ האוסר על שימוש בבני אדם כמגן אנושי. לבקשה צורפו שמונה עדויות חדשות שנגבו ע"י ארגון בצלם, בדבר שימוש הצבא באזרחים פלסטינים כ"מגנים אנושיים" ו/או כבני ערובה, מינואר עד יולי 2004.

כזכור, "מגן אנושי" הינו שימוש שעושה הצבא באוכלוסייה אזרחית פלסטינית לצורך מימוש פעולות צבאיות, כגון הליכה לפני כוח צבאי בעת כיתור בית שבו נמצא מי שהצבא מעוניין לעצור, בדיקת חפצים חשודים, בדיקת גופות של הרוגים פלסטינים, וכן באמצעות שימוש בנוהל שנקרא "נוהל שכן". העתירה, שעדיין תלויה ועומדת, הוגשה במאי 2002, באמצעות עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם הארגון ובשמם של ששה ארגוני זכויות אדם אחרים: האגודה לזכויות אזרח, בצלם, רופאים לזכויות אדם, הועד נגד עינויים, קאנון- העמותה הפלסטינית להגנה על זכויות אדם והסביבה והמוקד להגנת הפרט.

ביום 18.8.2002, ארבעה ימים לאחר הריגתו של מר נידאל אבו מוחסן, בן 19, עת ששימש כמגן אנושי באמצעות "נוהל שכן" ע"י הצבא, ובעקבות בקשת העותרים, הוציא בג"ץ צו ביניים האוסר על הצבא לעשות שימוש באזרחים כ"מגנים אנושיים" או כבני ערובה, לרבות באמצעות "נוהל שכן".

בעקבות הפרת צו בית המשפט ע"י הצבא, הגישו העותרים בנובמבר 2002, בקשה לבג"ץ על פי הפקודה לביזיון בית המשפט, בדרישה לחייב את הצבא בהוצאות מרתיעות בשל הפרת צו בית המשפט. במהלך הדיונים בפני בג"ץ, הכין הצבא הוראה מבצעית תחת הכותרת "אזהרה מוקדמת", שלפיה מותר "להסתייע" באזרח פלסטיני במהלך פעילות צבאית שמטרתה ביצוע מעצר, במידה והוא מסכים לכך, ואם לפי שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשטח לא נשקפת סכנה לחיי אותו אזרח.

בדיון שהתקיים ביום 21.1.2003 התבקשו העותרים והמשיבים להשלים את טיעוניהם, על ידי הבהרת המצב המשפטי הבינלאומי לעניין חוקיותה של אותה "הוראה מבצעית אזהרה מוקדמת". עוד קבע בית המשפט, כי תוכנו של צו הביניים המופנה כלפי המשיבים יהיה: "המשיבים ימנעו מלהשתמש בבני אדם כמגן אנושי ו/או כבני ערובה במהלך פעילותם הצבאית בגדה המערבית".

העותרים טענו, כי ההוראה הנ"ל אינה חוקית משום שהיא מאפשרת שימוש באזרחים בעת פעילות צבאית. כמו כן, נטען כי לא יכול להיות הסכמה חופשית ומודעת של אזרח פלסטיני להשתתף בפעילות של הצבא אשר על פי הגדרתה מסוכנת. זאת בנוסף לתפיסת האזרח את אותו כוח ככוח עוין וכובש. ביולי 2003 התקיים דיון בפני בית המשפט שלאחריו בג"ץ היה אמור לתת פסק דין באשר לחוקיותה של "הוראה מבצעית אזהרה מוקדמת" וכן בבקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט. בג"ץ טרם נתן פסק דין. על פי בקשת העותרים נקבע דיון בעתירה ליום 5.9.2004

לבקשה על פי הפקודה לביזיון בית משפט צורפה טבלה המכילה 27 מקרים שבהם הצבא השתמש באוכלוסייה האזרחית כמגנים אנושיים ו/או כבני ערובה במהלך פעילות צבאית לאחר הוצאת צווים על ידי בג"ץ המונעים זאת. בהקשר זה, נטען בבקשה, כי תוצאת הפרת הצווים האמורים של בית המשפט הנה קשה ביותר ומסכנת באופן ממשי אזרחים הנהנים מזכויות יסוד כאוכלוסיה מוגנת על פי אמנת ג'נבה הרביעית. בנוסף נטען בבקשה כי אם לא יחויבו רשויות הצבא לממש את צו בג"ץ "עיקרון שלטון החוק המכפיף את כלל האזרחים והמוסדות בחברה נתונה לכללים משפטיים אחידים יתרוקן מכל תוכן, על כל ההשלכות החברתיות השלילות הכרוכות בכך".

 לבקשה

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי ישראל פנה ביום 9.8.2004, באמצעות עו"ד עביר בכר, לפרקליטות המדינה בקדם בג"ץ ודרש את התערבותה המיידית להפסיק את המדיניות הבלתי חוקית בהגבלת ביקורי עורכי הדין בבתי הסוהר.

יצוין, כי ארגון עדאלה פנה לפרקליטות המדינה באותו נושא כבר בחודש נובמבר בשנה שעברהץ באותה פנייה פירט ארגון עדאלה את הדרך שבא מונע בית הסוהר מעורכי דין לבקר אסירים, במיוחד שפוטים, הן על דרך מניעת כניסתם כשהם בשער בית הסוהר, והן על דרך סירוב לאשר את מועד הגעתם על ידי בית הסוהר. בפנייה הנ"ל הדגיש עדאלה את שכיחות המדיניות הבלתי חוקית בבתי הסוהר הדרים ונפחא.

לאחרונה נגיעו למשרדי עדאלה פניות רבות מעורכי דין המבקשים לבקר אסירים בבית סוהר נפחא אך בקשותיהם נדחות מסיבות תמוהות המועלות על ידי בית הסוהר. כך למשל במהלך השבוע שעבר ביקש עו"ד פידאא קעואר להיפגש עם כמה אסירים בבית סוהר נפחא. עו"ד קעואר דאג לעדכן את בית הסוהר 24 שעות לפני מועד הביקור, בהתאם להוראת פקנ"צ 04.34.00. עם הגעתו לבית הכלא נאמר לו, כי אין אפשרות להכניסו לביקור מרשיו וזאת מאחר ומתקיימים ביקורי משפחות באותו יום. כניסתו של עו"ד קעואר לבית הכלא נמנעה פעם נוספת מאותה סיבה. כמו כן, עו"ד בכר ציינה בקדם הבג"ץ, כי היא פנתה זה מכבר והודיעה על כוונתה לבקר בבית סוהר נפחא. תחילה נאמר לה, כי אין אפשרות לבקר בימים מסוימים בשבוע כיוון באותם ימים מתקיימים בבית הסוהר ביקורי משפחות. יממה לאחר שתיאמה עו"ד בכר עם קצינת האסירים מועד אחר לביקור, התקשרו אליה מבית הכלא וביקשו ממנה להימנע מלהגיע במועד אשר נקבע, וזאת כי "קצינת האסירים יצאה לחופשה".

ארגון עדאלה טען, כי הגבלת המפגש בין עורכי-הדין לאסירים נעשית תוך חריגה קיצונית מסמכות, בהיותה לא נשענת על דבר חקיקה כלשהו. עוד נטען, כי הדברים מקבלים משנה תוקף לאור מעמדה החוקתי של הזכות למפגש עם עורך-דין, שכן פגיעה בה חייבת לעמוד בתנאי פיסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בנוסף התייחס ארגון עדאלה בפנייתו למדיניות שב"ס בעניין דרישת התיאום מראש. לפי מדיניות חדשה זו יש לתאם מראש מועד הגעת עורך הדין אל בית הכלא ואף להמתין לאישור, אחרת כניסתו של עורך-הדין תמנע. בפנייה לפרקליטות המדינה נטען, כי תופעה זו החמירה באופן חריג וקיצוני יותר כאשר החלו בתי הכלא להשיב את עורכי הדין על עקבותיהם ולמנוע מהם לפגוש את לקוחותיהם האסירים, בטענה כי הדבר לא תואם מראש.

ארגון עדאלה טען בפנייה, כי מדיניות זו מטילה מגבלות שלא כדין על הזכות למפגש עם עורך-דין. "המשמעות של מימוש זכות זו", נטען, "היא שעורך-הדין יהיה רשאי תמיד לפגוש את לקוחו בכל עת ובמועד שיבחר. לכן, כל הגבלה, ישירה ו/או עקיפה, הנוגעת למועד קיומו של המפגש מהווה כשלעצמה פגיעה במימוש הזכות החוקתית הזו ואשר תהיה מותרת, כאמור, אם היא עונה על תנאי פיסקת ההגבלה".

יודגש, כי על-פי תקנה 28 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח - 1978 עורכי דין רשאים לבקר את האסירים בתנאי שברשותם מסמכים המעידים על יפוי הכח או על רצון בני המשפחה לכך וכי הביקור יתאפשר בכל יום, פרט לשבתות ומעדי חג, ובשעות העבודה הרגילות. מניעת המפגש תתאפשר רק במקרים אינדיבידואליים פרטניים שבהם מתעורר חשש ממשי לביצוע עבירה המסכנת את שלום הציבור.

ארגון עדאלה טען, כי רשויות בתי הכלא מבקשות, למעשה, להתוות מדיניות חדשה, אשר איננה מעוגנת באף הוראת חוק, שלפיה הן יוכלו לקבוע לעורך הדין את מועד הביקור מראש, אפילו אם הוא נופל במסגרת המועדים המותרת על-פי חוק. מדיניות זו מבקשת לצמצם הלכה למעשה את המועדים שנקבעו בחוק ללא כל הסמכה מפורשת או משתמעת מכך. "דבר אשר מהווה מעשה בלתי חוקי בעליל ודינו בטלות לאלתר", טענה עו"ד בכר.

הכלל הוא, כי יש לאפשר פגישת עורך דין עם האסיר כל עוד אין מניעה על-פי חוק לעשות זאת. הוראות החוק אשר מגבילות את המפגש מציינות זאת באופן מפורש תוך תיחום פרק הזמן המקסימלי לכך ברורות. סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) קובע מפורשות, כי פגישת עצור, החשוד בעבירות ביטחוניות, עם עורך דינו תעשה בהקדם האפשרי ודחייתה תעשה רק מעילות מוגדרות בחוק (סיכול עבירה, מניעת שיבוש מעצר חשודים אחרים, מניעת הפרעה לגילוי ראייה) ולתקופה מקסימאלית של 10 ימים בלבד ומטעמים שירשמו. דחייה נוספת של מניעת המפגש תתאפשר רק על-ידי החלטה שיפוטית (נשיא בית המשפט המחוזי) ובאישור היועץ המשפטי לממשלה כשסך כל ימי מניעת המפגש לא יעלה על 21 ימים. כל זאת תוך מתן הזכות לחשוד להשיג על מניעת המפגש בפני בית המשפט העיליון. בפנייה נטען, כי שרות בתי הסוהר, נטל לעצמו סמכות להגביל את מועדי הפגישה כעניין שבמדיניות שלא כדין, בניגוד לחוק וללא כל הסמכה מפורשת לכך.

עוד נטען, כי זכותם החוקתית של האסירים להיפגש ולהיוועץ עם עורכי דינם מטילה חובה פוזיטיבית על רשויות בתי הכלא לאפשר מימושה ללא דיחוי. "העובדה כי מדובר בזכות סטוטורית מחייבת את רשויות בתי הכלא להגשימה ואין כל מקום להתיר להם הפעלת שיקול דעת, במיוחד כאשר אין מניעה חוקית לביקורו של עורך הדין עם לקוחו", טען עדאלה.

בנוסף טענה עו"ד בכר, כי דרישת בית הכלא כי עורך-דין אשר מבקש לבקר אסיר עליו לתאם זאת מראש עם רשויות בתי הכלא מהווה הגבלה נוספת על מועדי וזמני הביקור מעבר לאמור בחוק ובמנוגד לו. "לא פחות חמור מכך הנה העובדה, כי בתי הסוהר החלו להכפיף את זכותו של האסיר להיפגש עם עורך-דינו לנוכחותם של קציני האסירים בבית הכלא או לאי נוכחות משפחות האסירים בבית הכלא באותו יום", נטען.

ארגון עדאלה הוסיף וטען, כי מדיניות בלתי חוקית זו, יש בה כדי להכביד יתר על המידה על עבודתם של עורכי הדין וחובתם לפעול למען לקוחותיהם נאמנה, לא כל שכן פגיעה בשלטון החוק.

עוד הדגיש עדאלה, כי כפי שפגישת עורך-דין לעצור מתאפשרת ללא דיחוי ומותנית היא בהצגת יפויי הכח אין כל סיבה מוצדקת לא להחיל את אותו נוהל על רשיות בתי הכלא המחזיקים אסירים שפוטים; ההנחה כי לאסיר שפוט אין כל דחיפות במפגש עם עורך-דין וכאילו עניינו בפני הערכאות תם ונגמר, הנה מוטעית ביסודה ומהווה חסם בפני אותם אסירים לממש את זכותם הבסיסית לנגישות לבתי המשפט.

פרקליטות המדינה נתבקשה בקדם הבג"ץ להתיר את כניסתם של עורכי הדין לבתי הכלא ולפעול לביטול מדיניות שב"ס ופקנ"צ 04.34.00 בכל הנוגע לדרישת תיאום המפגש מראש. עוד דרש ארגון עדאלה להקצות חדר ביקורי עורכי דין בנפרד מחדר ביקורי המשפחות בכל בתי הכלא שבהם ביקורי המשפחות מתקיימים באותו חדר של ביקור עורכי הדין.