English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- הגיש ביום חמישי 30.12.2004 עתירה לבג"ץ בשמו של ח"כ עיסאם מח'ול, בדרישה לבטל את החלטת הכנסת מיום 29.12.2004 האוסרת על ח"כ מח'ול לנאום למשך עשרה ימי ישיבות בכנסת. עוד ביקש ארגון עדאלה מבג"ץ להוציא צו ביניים המורה לכנסת לעכב את החלטתה עד למתן פסק דין בעתירה.

החלטת הכנסת באה בעקבות קובלנה שהגישה ח"כ לימור לבנת לועדת האתיקה של הכנסת ביום 27.6.2004, בטענה, כי ח"כ מח'ול התבטא בחריפות נגד ממשלת ישראל באומרו "ממשלת המוות", "ממשלת דמים", "הממשלה החזירי". ועדת האתיקה של הכנסת קבעה בהחלטתה מיום 21.12.2004, כי בדבריו של ח"כ מח'ול הוא הפר את הסעיפים 1א (4) ו- 5 לכללי האתיקה של חברי הכנסת שקובעים, בין היתר, כי חבר כנסת ישמור על כבוד הכנסת וכבוד חבריה, ינהג בדרך ההולמת את מעמדו כחבר הכנסת ויעשה לטיפוח אימון הציבור בו וימלא את שליחותו בכנסת באחריות, ביושר ובהגינות, משקבעה ועדת האתיקה, כי העותר הפר את כללי האתיקה הנ"ל היא החליטה לשלול את זכותו לקבל רשות דיבור במליאה ובכל ועדות הכנסת למשך עשרה ימי ישיבות, החל מיום 27.12.2004. ביום 29.12.2004 דחתה הכנסת את הערעור שהגיש ח"כ מח'ול על החלטתה ברוב קולות.

דבריו של ח"כ מח'ול אשר עוררו את זעמה של ח"כ לבנת נאמרו בהקשר הדיון שהתקיים בכנסת בעניין שביתת המצילים. באותו יום (21.6.2003) מחה ח"כ מח'ול בתוקף, מעל במת הכנסת, נגד הכוונה להוציא צווי ריתוק נגד המצילים השובתים, פעולה שהוגדרה על ידו כניסיון להשתיק את מאבקם הצודק של בתור עובדים. במהלך דבריו התייחס ח"כ מח'ול למספרם ההולך ועולה של האנשים שטבעו במדינה. ח"כ מח'ול משתמש בכותרת ספרו של הסופר הברזילאי הדגול, ז'ורז' אמאדו, "ים המוות" כמטאפורה לתיאור אטימות הממשלה לדרישותיהם של המצילים, כאחת שמייצרת את "ים המוות". בהמשך ציטט חבר הכנסת מח'ול את דבריו של ח"כ שמעון פרס, שנאמרו קודם לכן בנוגע למדיניות הממשלה "החזירית".

עורכי הדין חסן ג'בארין ועביר בכר טענו בעתירה, כי החסינות המהותית של חבר כנסת, מכוח חוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א – 1951 (להלן: "חוק החסינות"), חלה על חופש הביטוי הפוליטי. תחולתה של החסינות משמעה כי חבר הכנסת חסין מפני כל פעולה משפטית הנוצרת על רקע התבטאויות שהשמיע במסגרת מילוי תפקידו ולמען מילוי תפקידו. לפיכך, הגבלת זכותו של העותר לנאום מעל דוכן הנאומים בכנסת כעונש על דברים שאמר הנה בלתי חוקית בהיותה נוגדת את הדין הנהוג במדינת ישראל.

כמו כן, נטען בעתירה, כי הטלת עונש על התבטאות פוליטית עלולה לגרום לכך שחבר הכנסת יצנזר את עצמו מראש ויגביל את דבריו ואת התבטאויותיו גם אם הם נעשים במילוי תפקידו, דבר אשר מרוקן את מושג החסינות המהותית מכל תוכן. שכן, תכליתה של החסינות היא לאפשר לחברי הכנסת לבטא את עמדותיהם הפוליטיות ללא פחד ומורא". "למעשה", נטען, "החלטת ועדת האתיקה של הכנסת היוותה מכשיר עוקף למוסד החסינות".

ארגון עדאלה הוסיף, כי "לא ברור הכיצד הפר ח"כ מח'ול את כללי האתיקה הנ"ל כאשר דבריו היו רחוקים מלהיות מכוונים נגד כנסת, בתור שכזו או לכבודה, והם כוונו במפורש נגד מדיניות הממשלה המתעלמת מדרישותיהם הלגיטימיות של המצילים המשקפים קבוצה בלתי נפרדת מקבוצת העובדים במדינה שמוחים נגד תנאי העסקתם. באותה מידה לא ברור כיצד מהווים דבריו של ח"כ מח'ול בגין "המדיניות החזירית", הפרה אתית בזמן שהיה ידוע לכל, לרבות למגישת הקובלנה, כי דברים אלה הנם ציטוט לדבריו של ח"כ שמעון פרס שנאמרו באותו יום". כך גם, נטען בעתירה, קשה יהא להבין הכיצד הפר העותר את כלל 1א (5), המורה לחבר כנסת לנהוג באחריות ויושר תוך נאמנות למעמדו כמנהיג בחברה, בזמן שדבריו של ח"כ מח'ול מוכיחים בבירור כי הם נאמרו מתוך אחריותו כמנהיג ברשימה שחרטה על דגלה את המאבק החברתי ומנסה למנוע כל פגיעה באוכלוסיית עובדים המבקשים לממש את זכותם לשבות ולהביע מחאתם נגד מדיניות הרשות המבצעת כלפיהם".

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה ביום שישי 24.12.2004 את בקשת ארגון עדאלה לחייב את אוניברסיטת חיפה להציב את עץ האשוח לרגל חג המולד בבניין הראשי באוניברסיטת חיפה. השופט רון סוקול כתב בהחלטתו, כי למרות קיום "חשד" של הפלייה פסולה, היות והאוניברסיטה אישרה הצבת חנוכייה בבניין הראשי, אולם אי השוויון במקרה הזה אינו מצדיק התערבות בהחלטת האוניברסיטה.

עוד כתב השופט, כי "מתן יחס שווה לבני דתות שונות אינו מחייב זהות ביחס. לכל דת צרכים שונים וסיפוקם אינו מחייב נקיטת אמצעים זהים". עוד נכתב בהחלטה: "יחס שווה משמעו בעניין זה העמדת מקום סביר ונגיש לכל מי שיהיה מעוניין לראות את סמל הדת ואולי לערוך פעילות סביבו. במסגרת זו יש כמובן לשקול את מספר הסטודנטים שעשויים לחפוץ בביקור אצל סמל הדת [...] מתן יחס אחד לארגון המייצג את כלל הסטודנטים השונה מהיחס הניתן לנציגי קבוצה קטנה יותר ואשר אינם בעלי מעמד מוכר באוניברסיטה אף הוא אינו בהכרח בגדר הפלייה פסולה[...] לו פנו הסטודנטים הערבים לאגודת הסטודנטים, ייתכן והנהלת האוניברסיטה היתה נענית לבקשה בשל מעמדה של האגודה המייצגת את כלל הסטודנטים". בתגובה להחלטה הנ"ל ציינה עו"ד גדיר ניקולא: "ההחלטה הינה בעייתית ביותר בהיותה נוגדת את ההלכה הפסוקה בסוגיית השוויון, שכן לפי החלטת בית המשפט המחוזי ניתן להפלות על רקע דת או לאום במקרים מסוימים. כמו כן, ההחלטה מתעלמת מזכויות המיעוט, שכן לפיה ניתן לפגוע בזכויות המיעוט בגלל שהוא לא מהווה רוב באוניברסיטה".

יצויין, כי ארגון עדאלה הגיש את התובענה ביום, רביעי 22.12.2004, נגד אוניברסיטת חיפה, באמצעות עורכת הדין גדיר ניקולא, בשם יו"ר ועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה, מר מוסעב דוח'אן, וסטודנטים ערבים אחרים. התובענה הוגשה בעקבות סירוב אוניברסיטת חיפה לבקשת ועד הסטודנטים הערבים להציב עץ אשוח לרגל חג המולד בבניין הראשי באוניברסיטה. בקשתו זו של ועד הסטודנטים אושרה רק באופן חלקי כך שניתן אישור להצבת העץ רק בטרקלין הבניין הידוע בשם "הבניין הרב תכליתי", וזאת על אף שהבניין הרב תכליתי להבדיל מהבניין הראשי, הינו רחוק ונידח ממרכז האוניברסיטה וממרכז הפעילויות הסטודנטיאלית ואין בו תנועה ערה של סטודנטים. עובדה זו, היא שעמדה במרכז בקשותיו החוזרות של ועד הסטודנטים הערבים, כבר למעלה משלוש שנים, למתן אישור להצבת עץ האשוח בבניין הראשי, ולא להסתפק בהיענותה החלקית של האוניברסיטה לאשר הצבת עץ האשוח במקומות רחוקים ולא מרכזיים אצלה.

בתגובה לתובענה, טענה אוניברסיטת חיפה, כי "אין זה נכון או הגיוני להכתיב לרשויות האוניברסיטה מקום להצבת הסמלים הדתיים, כאשר ההחלטה בעניין היא שקולה ועניינית לחלוטין". אוניברסיטת חיפה הסבירה בתגובתה את הצבת החנוכייה בבניין הראשי של האוניברסיטה ואי הצבת עץ האשוח באותו בניין, בטענה, כי בקשת קבוצה קטנה לציין את חגה (3%- הסטודנטים הנוצרים) כאשר חג זה איננו חגם של 97% מאוכלוסיית האוניברסיטה איננה דומה לבקשה המוגשת על ידי גוף המייצג את כלל הסטודנטים ונשוא הבקשה נוגע לרוב המוחלט של הסטודנטים. עוד הוסיפה האוניברסיטה, כי ועד הסטודנטים הערבים איננו ועד מייצג של הסטודנטים הערבים, לעומת אגודת הסטודנטים שמייצגת את כלל הסטודנטים. בא כוח האוניברסיטה טען בדיון שהתקיים ביום חמישי, 23.12.2004, כי אם יוצב עץ האשוח בבניין המרכזי באוניברסיטה, העניין יתקבל בעין לא יפה על מרבית הסטודנטים היהודים מכיוון שיהיה סממן נצרות במקום הכי מרכזי".

עו"ד ניקולא טענה בדיון, כי התוצאה של החלטת האוניברסיטה היא תוצאה מפלה בין הסטודנטים בעניין הנגישות לסמלי הדת. עוד טענה, כי אוניברסיטת חיפה נותנת יחס שונה לשונים כאשר השונות אינה רלוונטית, שכן השוני בין אחוזי הסטודנטים הערבים והסטודנטים היהודים באוניברסיטה אינו רלוונטי לעניין הגשמת חופש הפולחן והדת". בנוסף, טען ארגון עדאלה, כי אוניברסיטת חיפה מסרבת לבקשת הסטודנטים הערבים מטעמי נוחיות מנהלית ומטעמים פרוצדורליים, וכי בג"ץ קבע בעבר, כי טעמים אלה אינם יכולים לגבור על טיעון האפליה. עוד הוסיף עדאלה, כי טענת האוניברסיטה שרק 3% מהסטודנטים באוניברסיטה הם נוצרים הינו טיעון מגוחך שיכול להצדיק כל מעשה הפלייה נגד קבוצות שאחוזם נמוך באוכלוסייה, כך למשל, ניתן להפלות נגד קבוצת נשים מסוימת מכיוון שאחוזם נמוך במוסד מסוים.

סירובה של אוניברסיטת חיפה, נטען בדיון, פוגע בזכותם של הסטודנטים הערבים לחופש ביטוי לחופש דת ופולחן, ובזכותם לשוויון, שכן אוניברסיטת חיפה מאשרת מדי שנה הצבת החנוכייה בבניין הראשי באוניברסיטה לרגל חג החנוכה של היהודים. מימוש הזכות לחופש ביטוי, נטען, קשור באופן אינהרנטי בקיומם של תנאים נלווים המאפשרים לביטוי להישמע ולהיראות. ללא שמירת אותם תנאים לא יהיה לפרט המתבטא כל סיכויי להשפיע ולחוות דעה, ולא תהיה לחברה כל אפשרות לשמוע ולראות דעות אחרות. חופש ביטוי אינו מתקיים עת נעלם הוא מעיניהם של אחרים.

עוד נטען כי, אוניברסיטת חיפה כמוסד אקדמי, אמורה להיות הראשונה מבין המופקדים על שמירתן של זכויות חוקתיות בסיסיות של הפרט, וקידומם של עקרונות יסוד. הפלייה בין ציבור סטודנטים אחד לבין ציבור אחר במימוש זכויות היסוד עלולה להעביר מסר שלילי לכלל הסטודנטים וחברי הסגל האוניברסיטאי. לפי מסר זה, זכותו של ציבור אחד תהיה עדיפה על ציבור אחר. לכל הדעות, מסר זה נוגד את תורת החינוך והחופש האמורים להוות התשתית האיתנה של האוניברסיטה.

בהחלטתו ציין השופט, כי מן הראוי שהאוניברסיטה תאפשר להודיע לכל ציבור הסטודנטים על מיקום העץ על מנת שכל החפץ בכך יוכל לבקרו. עוד כתב השופט, כי מן הראוי שהאוניברסיטה תאפשר את הצבת העץ בכל ימי החג כפי שהתבקשו על ידי המבקשים. "האוניברסיטה גם תדאג כי מיקום העץ יכבד את היותו סמל חשוב של בני העדה הנוצרית בחגם", נכתב בהחלטה.

ביום 9.12.2004 הגישה הקרן קיימת לישראל את תגובתה לעתירות שהגישו ארגון עדאלה והאגודה לזכויות אזרח באוקטובר 2004 נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), קרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל) ואח'. בעתירה דרש ארגון עדאלה לבטל מדיניות המינהל ותקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, אשר לפיהן הוא מונע מהאזרחים הערבים במדינה, מלהשתתף במכרזים שהוא עורך לצורך שווק קרקעות קק"ל. כמו כן הגיש ארגון עדאלה בקשה למתן צו ביניים שבה ביקש להקפיא את כל המכרזים בנושא עד למתן החלטה בעתירה. בעתירה טען עדאלה כי מדיניות זו של המינהל מנוגדת לעקרונות השוויון ומפלה על רקע לאום.

בתגובה טענה קק"ל, כי היא רכשה את האדמות המצויות בבעלותה מידי בעליהן הקודמים באמצעות כספים שנתרמו מרבבות היהודים ברחבי העולם, שאספו פרוטה לפרוטה, על מנת שכספים אלו ישמשו לרכישת קרקע בארץ ישראל, החזקתה והכשרתה עבור העם היהודי. "נאמנותה של קק"ל", נטען בתגובה, "אינה נתונה, ולא יכול שתהא נתונה, לציבור הישראלי כולו. קק"ל הוקמה ופועלת לטובת העם היהודי בלבד."

בנוסף, הקרן קיימת ביקשה כי בית במשפט העליון לא ידון בסוגיות המועלות בעתירה, מאחר והיא ממוקמת "בלב ליבם של צמתים אידיאולוגיים, מכוננים. הן מחייבות דיון והכרעה בשאלת אופייה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, באחריות הדדית ובשותפות הגורל שבין העם היהודי בתפוצות ומוסדותיו לבין העם היושב בציון..." הקרן קיימת הוסיפה וטענה כי "השוויון אין משמעו זכותו של פלוני להתיישב דווקא באדמתו של אלמוני. כשם שיהודי אינו זכאי להתגורר דווקא על אדמות ווקף מוסלמי, או על קרקע השייכת לאחת מן הכניסיות, כך גם מי שאינו יהודי אינו זכאי לבור לו דווקא קרקע המוקדשת ללאום היהודי על מנת לממש את זכותו לשוויון."

בכל אופן, וכפי שנטען על ידי עדאלה בעתירתה, בבעלותה של קק"ל נמצאים, כיום, כ- 2.555 מיליון דונם, כ- 13% משטח המדינה. כ- 2 מיליון דונם מבין קרקעותיה הנ"ל של קק"ל, הועברו אליה על ידי המדינה, מקרקעות שהיו בשליטתה. מיליון ראשון הועבר בשנת 1949, ומיליון שני הועבר לקק"ל בשנת 1953. עובדה זו, הובילה להענקת מעמד מיוחד לקק"ל בחקיקה הישראלית ולראיית קק"ל כגוף המכריע בשיח הציבורי, בכל הקשור למדיניות הקרקעית בישראל. כך למשל ממנה קק"ל מחצית חברי מועצת מינהל מקרקעי ישראל, המכריעה העיקרית במדיניות הקרקעית בישראל, והינה זכאית לקבל קרקעות מדינה לבעלותה.

בהתכתבויות בין ממ"י ולבין עדאלה בנושא ואשר החלה ביום 2 לאוגוסט 2004 הודה המינהל כי אכן המכרזים שהוא עורך במקרקעין של קק"ל מיועדים ליהודים בלבד, וכי הסיבה למדיניות זו היא כתב האמנה שנחתם בשנת 1961, בין מדינת ישראל לבין קק"ל, שלפיו, מחויב הוא לכבד את מטרותיה הרשומות של קק"ל. כידוע, מטרות קק"ל קובעות מפורשות שהיעד של הקרן הוא יישוב יהודים במדינת ישראל.

כפי שנטען בעתירת עדאלה, ממ"י אינו רשאי לאמץ עמדות ו/או מטרות אשר מנוגדות לעקרונות היסוד, וכי התקשרות עם צד ג' לא פוטרת את הרשות הציבורית מתחולת עקרונות השוויון והצדק החלוקתי. מדיניות מפלה מטעם המינהל, גם אם היא נעשית בשם צד ג', מעבירה מסר שלילי מצד המדינה כלפי אזרחיה הערבים, והופכת את המדינה לשותפה למעשה מפלה, פוגע ומשפיל באוכלוסייה שלמה, המהווה מיעוט לאומי בישראל.

כמו כן, נטען בעתירה, כי מדיניות זו, איננה נשענת על חקיקה ראשית כלשהי, והעיגון היחיד שנמצא לה הוא בחקיקת משנה, תקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג – 1993. תקנה זו, נטען בעתירה, מנוגדת לחוק המסמיך, היינו לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, ולדיני המכרזים הכלליים. שכן, חוק חובת מכרזים אוסר מפורשות על הפלייה על רקע לאום. בנוסף, נטען, כי מדיניותו של המשיב ותקנה 27 הנ"ל, אינן מקיימות את פסקת ההגבלה שבחוק היסוד, בהיותן מפלות על רקע לאום ולא נשענות על חקיקה של הכנסת.

לעניין התקנת נטען בתגובת קק"ל, כי ביטול התקנה לא יהיה בו כדי לחייב הקצאת אדמות קק"ל למי שאינם יהודים, מכיוון שביטול תקנת הפטור אינו משחרר את המדינה מחובתה כלפי קק"ל, לנהל את אדמות קק"ל, בהתאם לתזכיריה של קק"ל".

בעתירה נטען עוד, כי המשך מדיניותו של המינהל, עלולה להוביל ליצירת מרחבים ציבוריים המתבססים על הפרדה על בסיס לאום: ישובים או שכונות שבהם יגורו אך ורק יהודים, ולאזרחים האחרים תיאסר רכישת זכויות בקרקע או בניית בית בהם. בעתירה הודגש, כי תמונה מרחבית זו, כשלעצמה, אשר לא יכולה להתקבל כיום באף משטר דמוקרטי, מחייבת, מאליה, את הפסקת מדיניותו של המינהל, באופן מיידי.

יצויין, כי בעקבות הגשת הבקשה למתן צו ביניים התחייבה קק"ל בפני בג"ץ ביום 20.10.2004, כדלקמן:

"המשיבה [קק"ל] ערה לכך כי בבג"ץ 9205/04 עדאלה נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' נתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ביניים המורה למשיב 1 להקפיא את כלל המכרזים לחלוקת קרקע בבעלות המשיבה [...] באופן חריג, ועל מנת לאפשר את דחיית הדיון ולאפשר למשיבה להיערך בהתאם, מוכנה המשיבה לקבלת צו הביניים באופן חלקי, באופן שיוקפאו מכרזים חדשים ומכרזים תלויים ועומדים, ככל שקיימים כאלה, באזור הצפון והגליל, וזאת עד לדיון שייקבע או עוד להחלטה אחרת שתינתן".

פרקליטות המדינה אמורה להגיש את תגובתה לעתירות במהלך חודש ינואר 2005, ולאחר מכן יקבע מועד לדיון בעתירות.

בג"ץ 9205/04, עדאלה נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
בג"ץ 9010/04, המרכז לתכנון אלטרנטיבי ואח', נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

בית המשפט המחוזי בתל אביב הוציא ביום 21.12.2004 צו ביניים בעתירה שהגיש ארגון עדאלה באוקטובר השנה לביטול צו הסגירה שהוציא משרד החינוך נגד בית הספר "יאפא ערבי דמוקרטי" שביפו. בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע צו הסגירה וזאת עד למתן פסק דין סופי בעתירה.

בית הספר הנ"ל נפתח בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. חלק ניכר מתלמידיו למדו עד לשנת הלימודים האחרונה בבית הספר האורתודוקסי ביפו, בבעלות הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. לקראת סוף שנת הלימודים הקודמת, פוטרה מנהלת בית הספר, גב' מארי קופטי, עקב הרצון המוצהר של בית הספר לערוך רפורמה בבית הספר האורתודוקסי, שמהותה הפיכת השפה היוונית לשפת חובה, והחזרת שיטות הלימוד המסורתיות של הכניסייה, השונות במהותן מתוכנית הלימודים שנהגו עד כה.

בהעדר אלטרנטיבה ראויה אחרת הקימו חלק מהורי התלמידים, חלק גדול מצוות המורים ומנהלת בית הספר האורתודוקסי את בית הספר "יאפא".

עקב דוחק הזמן לא היה בידי מקימי בית הספר לנקוט, מבעוד מועד, בהליכים לקבלת הרשיון הנדרש על פי חוק הפיקוח על בתי הספר, תשכ"ט – 1969, והבקשה הוגשה לאחר פתיחת שנת הלימודים. בעקבות זאת ניתן צו סגירה ע"י משרד החינוך ב- 31.8.2004 לפי סעיף 32 לחוק הפיקוח על בתי הספר, תשכ"ט – 1969.

בעקבות כך הגיש ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד גדיר ניקולא, עתירה נגד צו הסגירה בשמם של האגודה למען ערביי יפו, מנהלת בית הספר "יאפא", גב' מארי קופטי, וכן 11 הורי תלמידים שלומדים בבית הספר החדש.

בבקשה למתן צו ביניים נטען, כי בית הספר עומד בכל דרישות הדין, הן הבטיחותיות והן הפדגוגיות, וכי בית הספר מוקם במבנה שעד לאחרונה נוהל בו בית ספר וכי הוגשו כל אישורי הבטיחות הנדרשים. עוד נטען, כי צוות ההוראה הוא אותו צוות שלימד קודם לכן, בבית הספר האורתודוקסי, וכי בפגישות שהתקיימו עם מפקח משרד החינוך, הביע האחרון את התרשמותו החיובית מרמת החינוך ומאופיו המיוחד של בית הספר. יצוין, כי בעקבות סירוב משרד החינוך לבקשת הרשיון, הגיש ארגון עדאלה ערר לועדת הערר, בגדר הזכות לערער לפי ס' 14 לחוק הפיקוח. הערר עודנו תלוי ועומד.

עו"ד ניקולא טענה בבקשה למתן צו ביניים, כי מאזן הנוחיות נוטה בבירור לטובת התלמידים. שכן, אי מתן צו ביניים יגרום לתלמידים נזק ממשי ובלתי הפיך, והם יאבדו את המסגרת החינוכית עוד קודם שנדונה עתירתם. לעומת זאת, למשרד החינוך לא ייגרם כל נזק אם יוקפא המצב הקיים, שכן ניתן יהיה לסגור את בית הספר אם תידחה העתירה.

עוד נטען, כי החלטתו של משרד החינוך, הינה החלטה מוטעית, ובמקרה ולא תבוטל היא תפגע באופן ממשי ובלתי מידתי בזכות יסוד חוקתית של 158 תלמידי בית הספר והוריהם, לחופש בחירה בחינוך, כמו כן תפגע בזכות התלמידים לחינוך שכן סגירת בית הספר בשלב זה משמעה הלכה למעשה, הוצאת התלמידים מכל מסגרת חינוכית או כפיית מסגרת חינוכית אחרת שאינה מהווה מבחינתם מענה על דרישותיהם וציפיותיהם ממוסד חינוכי.

מנגד טען משרד החינוך, כי פתיחת בית הספר ללא רשיון הינה עילה מספקת להורות על סגירתו, בגדר הסמכות המוקנית בס' 32 לחוק הפיקוח. עוד נטען, כי דחיית בקשתם של העותרים לרשיון בי"ס נדחתה מהטעם שהבקשה הוגשה באיחור. עוד טען המשרד, כי אין הצדקה פדגוגית לפתיחת בית ספר נוסף ביפו, וכי קיימים ארבעה בתי ספר יסודיים המשרתים את האוכלוסייה הערבית בעיר, אליהם ניתן לשבץ את התלמידים הלומדים כיום בבית הספר. לטענת המשרד אין עילה להתערב בצו הסגירה.

השופט עוזי פולגמן כתב בהחלטתו, כי בנסיבות הקונקרטיות, נוטה מאזן הנוחות לכיוון המבקשים. "מצויים אנו מספר חודשים לאחר פתיחת שנת הלימודים בבית הספר. אם לא יוקפא "המצב הקיים ייגרם למבקשים נזק ממשי, ותסוכל זכותם לקבלת סעד אפקטיבי גם אם יזכו בעתירה.

עוד הוסיף השופט, כי לא ניתן ליישם שיקול "מדיניות" באופן עיוור. "במקרה דנן מדובר בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שהביאו לפתיחת בית הספר קודם להגשת הבקשה לרשיון. פתיחת בית הספר בנסיבות שפורטו, אינה פועל יוצא מהתעלמות מכוונת מהוראות הדין.

ביום ראשון, 19.12.2004, פנה ארגון עדאלה, באמצעות עורכת הדין עביר בכר למר גדעון עזרא, מ"מ השר לביטחון פנים, בדרישה לבטל תקנה 22 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) בהיותה בלתי סבירה באופן קיצוני ומפלה, בין תנאי מעצרם של עצורים המסווגים כביטחוניים לבין אלה המסווגים כפליליים.

עיון באותן תקנות מראה כי בכל הנוגע לעצורים החשודים בעבירות בטחון, ניתן לגרוע מזכויותיהם כעצורים וכן להחמיר בתנאי אחזקתם, רק בשל היותם חשודים בביצוע עבירות ביטחוניות כהגדרתן בסעיף 35 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "החוק"). עו"ד בכר טענה בפנייה, כי עריכת השוואה בין זכויותיהם ותנאי אחזקתם של עצורים פליליים לאלה החשודים בעבירות ביטחון, לא מותירה ספק כי ההבחנה הלא מובנת בין שתי קבוצות עצירים אלה בכל הנוגע למתן זכויות הנה בלתי חוקית, במיוחד כשאין היא רלוונטית לשוני בין שתי קבוצות העצורים הנ"ל, אשר כל כולו נסב על חשדות בגין ביצוע עבירות, שטרם הוכחו בבית המשפט.

בפנייתה עמדה עו"ד בכר על עיקר ההבדלים בין תנאי אחזקת עצור פלילי לזה החשוד בביצוע עבירות ביטחון, כפי שעולה מתקנה 22 לתקנות הנ"ל.

הטבלה להלן מצביעה על עיקר ההבדלים בין תנאי אחזקתם של עצורים פליליים לבין תנאי אחזקתם של עצורים החשודים בעבירות ביטחון. חשוב לציין, כי מדובר ברשימה חלקית ולא ממצה:

עו"ד בכר טענה בפנייה, כי עיון בהבחנה בין זכויותיו ותנאי אחזקתו של עצור החשוד בביצוע עבירות פליליות לזה החשוד בביצוע עבירות ביטחון כהגדרתן בחוק, לא מותיר ספק כי מדובר בהבחנה פסולה, מפלה באופן קיצוני ובלתי חוקית בין העצורים, סותרת בריש גלי את האמור בחקיקה הראשית ורומסת ברגל גסה ובאופן קטגורי את זכויותיהם הבסיסיות של אלפי עצורים, אך בשל החשד נגדם, לכבוד, לחירות אישית, ולתנאי מחייה הוגנים ומינימאליים במתקן המעצר. עוד הוסיפה עו"ד בכר, כי עקרון השוויון הוא יסוד מוסד בעשייתה של רשות שלטונית בנוסף אל חובתה לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי כל הנתונים למשמורתה. מתן יחס שונה לאוכלוסיית עצורים מסוימת שהנה בעלת מאפיינים שונים מיתר העצורים, אמור להיות רלוונטי לשוני בין שתי הקבוצות. בהקשר זה נטען, כי לא ברור איזה שיקול ענייני רלוונטי עומד מאחר מתן 3 זוגות גרביים לעצור המסווג ביטחוני לעומת 4 זוגות לאסיר המסווג כפלילי. באותה מידה קשה יהא להצדיק סיוד תאו המעצר של עצור החשוד בעבירות ביטחון לפחות פעמיים בשנה בזמן שלעצור החשוד בעבירות "לא ביטחוניות", החובה הנה לסייד את תאו לפחות פעם בשנה! כך גם לעניין השירותים והכיור.

בנוסף טען ארגון עדאלה, תקנה 22 מאפשרת פגיעה גורפת באוכלוסיית עצורים שלמה, באופן קטגורי תוך התעוורות לנסיבותיו הספציפיות של כל עצור או מידת המסוכנות הנובעת הימנו באופן פרטני.

עו"ד בכר הדגישה, כי בהעדר חובה לספק חומרי ניקוי לתאיהם של העצורים החשודים בגין עבירות ביטחון, וכן בהעדר חובה להתקין כיור בתאיהם של העצורים כאמור בתקנה 22 הנ"ל, מתעצמת הפגיעה בזכויותיהם של העצורים הנ"ל להיגיינה אישיות הנגזרת מזכותם החוקתית לכבוד ולזכותם להגן על בריאותם ושלמות גופם.

עוד ציין ארגון עדאלה בפנייה, כי על-פי סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), עצור יהא זכאי למיטה מזרן ושמיכות לשימושו האישי. הזכות למיטה ניתנת על-פי החוק לעצור, בהיותו שכזה ללא כל קשר בחשדות המיוחסים לו. העובדה כי הסיפא של הסעיף הנ"ל מפנה לתקנות איננה מעניקה מניה וביה סמכות לגרוע מאותו סעיף או להחילו באופן סלקטיבי. חקיקת המשנה אמורה להוציא לפועל את דברי המחוקק וכוונתו כלשונה, ומבלי לגרוע ממנה. משקע המחוקק בחקיקתו הראשית, כי עצור, בהיותו שכזה, זכאי למיטה, אין מחוקק המשנה מוסמך לעשות סלקציה בין העצורים באופן שחלקם ייהנה הימנה וחלקם האחר לא. המסקנה המתבקשת היא, כי תקנה 22 סותרת באופן מהותי את האמור בחקיקה הראשית ודינה בטלות.

בג"ץ פרסם היום, 16.12.2004, החלטת ביניים בעתירה שהגיש ארגון עדאלה באוגוסט 2003 בדישה לבטל את התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל הוראת שעה) התשס"ג- 2003, אשר מונע הגשת כל בקשה חדשה של אזרחים למתן מעמד לבני/ות זוגם שהינם תושבי הגדה המערבית או רצועת עזה, ומונע מתן כל מעמד בישראל לכל מי שלא הגיש בקשה עד ליום 12 במאי 2002. כמו כן, הוא מונע שדרוג של מעמד שניתן לפני יום 12 במאי 2002 לתושבות ארעית, לתושבות קבע ו/או לאזרחות וזאת אף אם הבקשות אושרו והמבקשים עמדו בכל מבחני ההליך המדורג. כידוע, חוק זה אושר במליאת הכנסת בסוף חודש יולי בשנה שעברה.

לאור הודעת פרקליטות המדינה מיום 9.8.2004, שלפיה "משרד הפנים בתיאום עם משרד המשפטים, יכין בהקדם תיקון לחוק אשר ירחיב את הסייגים לתחולת החוק על אוכלוסיות נוספות המייצגות סיכון ביטחוני מופחת", החליטו שופטי בג"ץ (הרכב מלא של 13 שופטים), כי מן הראוי שפסק דינם יינתן על בסיס המציאות הנורמטיבית החדשה אשר תיווצר תוך פחות מחודשים (עד לחלוף תוקפו של החוק). בג"ץ ציין בהחלטתו, כי העובדה שהממשלה והכנסת לא מיצו את מלוא האפשרות של הארכת החוק, והעמידו את ההארכה על מחצית השנה בלבד, נלקחה בחשבון בבואם לכתוב את החלטת הביניים.

עוד הוסיפו שופטי בג"ץ, כי העתירות שהוגשו נגד החוק העמידו בעיות חוקתיות בחוק, וכי הם מודעים, כי העיון מחדש עליו החליטה הממשלה צריך לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר ואשר מצאו ביטויין בעתירות. בהחלטה נכתב, "החוק שלפנינו, על דעת כולנו, אינו חוק "מן המניין". הוא מצדיק התייחסות מיוחדת".

עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה, אמר בתגובה על ההחלטה, כי ההחלטה בעייתית ביותר, משום שהיא מרוקנת מכל תוכן את הזכות החוקתית של הנגישות לבתי משפט. עוד אמר עו"ד ג'בארין, כי העתירות נגד החוק הוגשו במועד, התקיימו בהן דיונים ארוכים, הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ובכל זאת בית המשפט החליט לא לקיים את חובתו הבסיסית להחליט בסכסוך שבפניו. החלטת בית המשפט עלולה להוות תקדים מסוכן ביותר שלפיו הכנסת יכולה לחוקק כל חוק, תהיה מידת הגזענות שלו אשר תהיה, ודי בכך שהכנסת תציין שמדובר בחקיקה זמנית כדי שבג"ץ לא יתערב". עוד הוסיף עו"ד ג'בארין, כי "מבחינתנו חוק האזרחות הוא חוק גזעני ואין כל חשיבות להיותו הוראת שעה ובכל זאת בג"ץ לא ראה לנכון לקיים את חובתו הבסיסית לפסוק לגבי הטענות המשפטיות הקשות שהועלו כנגד החוק".

כאמור לעיל, מייד לאחר אישור החוק בכנסת באוגוסט 2003 עתר ארגון עדאלה לבג"ץ בשמם של שתי משפחות שנפגעו מהחוק, וכן בשמם של כל חברי הכנסת הערבים וועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל, בדרישה לבטל את הוראות החוק. בית המשפט איחד את הדיון בעתירת עדאלה ובעתירות נוספות שהוגשו כנגד החוק ע"י האגודה לזכויות האזרח, סיעת מר"צ, המוקד להגנת הפרט ועותרים פרטניים, וביום 9 בנובמבר 2003 ניתן צו על תנאי. נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, העביר את הדיון להרכב הרחב ביותר האפשרי, 13 שופטים. הדיון בעתירות הסתיים בינואר 2004.

בעתירה נטען, כי החוק החדש הינו בלתי חוקתי ונוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי "החוק הנדון פוגע בזכות החוקתית לשוויון בין אזרחי מדינת ישראל". "חוק זה" נטען בעתירה, "הינו הראשון מאז חקיקת חוקי היסוד אשר שולל זכויות חוקתיות של אזרחים על בסיס מפורש וישיר של השייכות האתנית. עדאלה טען, כי חוק זה אינו מעניק זכויות לקבוצה מסוימת בשל שייכותה האתנית, אלא הוא עושה שימוש מפורש, להבדיל מהשימוש העקיף, בשייכות האתנית על מנת לפגוע בזכויות מוקנות של חלק מהאזרחים על בסיס אתני או לאומי. "לכן", טענו עורכי הדין, כי "החוק אינו רק מפלה על בסיס לאום או שייכות אתנית, אלא הוא נגוע בגזענות מובהקת".

עוד טען ארגון עדאלה בעתירה, כי החוק נחקק בלא שהיה בפני המחוקק תשתית עובדתית ומידע מהימן אודות הצורך בחוק ואודות השלכותיו. "כמו כן, יוזמי החקיקה לא הצליחו להביא נתונים כלשהם המחזקים את טענתם בצורך חקיקת החוק. מחד טענו יוזמי החוק לקיומו של צורך בטחוני בחקיקתו לנוכח מעורבות גוברת והולכת של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות ב"גלגול פיגועים", מאידך כשנדרשו למסור נתונים מדויקים התברר שהמדובר בעשרים חשודים במעורבות ישירה או עקיפה ובכלל זה סחר נשק וזאת מתוך אוכלוסייה של אלפים רבים של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה שקיבלו מעמד בישראל מכח איחוד משפחות. אולם, בכתב תשובה מיום 13/4/03 שהוגש מטעם הפרקליטות בעתירה אחרת שהגיש עדאלה, הם פירטו אך ורק 6 דוגמאות שבהן היו מעורבים באופן ישיר ועקיף מקבלי מעמד בישראל בביצוע פיגועים ובסיוע להם". "לפיכך", טען ארגון עדאלה, כי "גם אם נתונים אלה מהימנים הם הרי מדובר על חלקיקי פרומיל מכלל מקבלי המעמד, ובוודאי אין ללמוד מכך על מסוכנותם של מקבלי המעמד ועד כמה וכמה על כל תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה".

כאמור ביולי 2004 האריכה הכנסת את תוקף החוק לחצי שנה נוספת. לאחר הארכת תוקף החוק, הגיש ארגון עדאלה , בקשה למתן צו ביניים המורה למשרד הפנים להימנע מביצוע ו/או יישום הוראות החוק וזאת עד להכרעה סופית בעתירה. בהחלטה מהיום דחה בג"ץ את הבקשה.

ביום 22.11.2004 הוציא בית המשפט העליון פסק דין בעתירת ארגון עדאלה שהגיש במרץ 2001 נגד עיריית חיפה בדרישה לחייב את העירייה לפרסם מודעות לציבור בעיתונות הערבית. בג"ץ נתן תוקף של פסק דין להסדר שהגיעו אליו ארגון עדאלה ועיריית חיפה. לפי ההסדר, כל ההודעות הרשמיות מטעם העירייה, כגון מכרזים ופרסומים על פי חוק התכנון והבנייה, יפורסמו גם בעיתונות הערבית בשפה הערבית. כן יפורסמו בעיתונות הערבית בשפה הערבית כל הפרסומים הנוגעים לשירותי העירייה, כגון רישום לגני ילדים ולבתי ספר, הודעות על שינויים בהסדרי התנועה והודעות על שעות קבלת קהל. כן הוסכם על פרסום בשפה ובעיתונות הערבית לגבי אירועי תרבות הפתוחים והנוגעים לציבור הרחב.

יצויין, כי בפברואר 2002 ביקש בית המשפט העליון מהיועץ המשפטי לממשלה להגיש תשובה לעתירה. וביוני 2002 לאחר קבלת תשובת היועץ המשפטי לממשלה, החליט בית המשפט העליון לדחות את הדיון בעתירה עד אחרי מתן החלטה בעתירת ארגון עדאלה כנגד העיריות בערים המעורבות. בדצמבר 2003 התקיים דיון נוסף בעתירה במהלכו הוציא בית המשפט צו על תנאי.

בעתירה טענה עו"ד ארנה כהן מעדאלה, כי אי פרסום מודעות לציבור בעיתונות הערבית מפלה את האזרחים הערבים הגרים בחיפה המהווים כ- 14% מאוכלוסייתה.