English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

• דו"ח ועדת השרים לא התייחס לסוגיית אי העמדה לדין של מי מהשוטרים ו/או המפקדים שהיו מעורבים באירועי אוקטובר. ארגון עדאלה מתייחס לכך בחומרה רבה, משום שיש בכך זלזול בחיי האזרחים הערבים בישראל. למרות חלוף שלוש שנים וחצי לאירועי אוקטובר 2000, לא הוגשו כתבי אישום נגד האחראים להרג, ואף לא נפתחה כל חקירה נגדם במחלקה לחקירת שוטרים כהמלצת ועדת אור. גם אחרי אירועי אוקטובר 2000, במשך ארבע השנים האחרונות, תופעת אלימות השוטרים נגד האזרחים הערבים הולכת ומתעצמת. ברוב המקרים, מח"ש לא מקיימת את חובתה על פי דין ואף לא פותחת בחקירה. לעדאלה ידוע על מקרים רבים של אזרחים שנהרגו מאש כוחות המשטרה. כך למשל, ביולי 2003, נהרג הצעיר מורסי ג'באלי מטייבה מאש משטרתית; ובדצמבר 2003, נהרג מחמוד אלסעדי מלוד מאש כוחות המשטרה. זאת ועוד, תלונות רבות הגיעו לעדאלה מאזרחים ערבים שנפלו קורבן לאלימות משטרתית. כך למשל, ביום 25.2.2004, הגיעו כוחות משטרה מתוגברים אל הכפר בענה שבגליל, במטרה לאבטח את הריסת ביתו של מר יוסף תיתי, תושב הכפר. כוחות המשטרה השתמשו באלימות מופרזת כלפי האזרחים וגרמו לפציעתם. תושבים רבים מהכפר נזקקו לטיפול ריפואי. עד היום מח"ש לא פתחה בחקירה בעניין.
• ועדת השרים בחרה שלא להתייחס כלל וכלל להמלצת דו"ח ועדת אור בעניין הצדק החלוקתי בחלוקת משאבי קרקע לאזרחים הערבים. הזנחת נושא זה עלולה לגרום להנצחת המדיניות המפלה של הרשויות בכל מה שקשור לחלוקת משאבי קרקע.
• בעניין עידוד הערבים לשירות צבאי ו/או לאומי: ארגון עדאלה מדגיש, כי זכות השוויון היא זכות מוחלטת שחובה על הרשויות לכבד אותה לפי האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם, ואל להתנות את מימושה במילוי תנאים כלשהם.
• מנהיגי המיעוט הערבי הם נבחריו בכנסת. המאבק נגד מדיניות ההפלייה נגד האזרחים הערבים הינו תפקידם וחובתם הפוליטית כלפי ציבור בוחריהם. על כן, ביקורת עליהם רק מנציחה את מדיניות ההפלייה ותופעותיה נגד האזרחים הערבים.
• יצויין, כי ב- 22.10.2000 החליטה הממשלה על תוכנית ה- 4 מיליארד ₪ לפיתוח החברה הערבית. תוכנית זו לא יושמה עד עצם היום הזה. לעומת זאת, בתשובת המדינה לעתירות שהוגשו לבג"ץ נגד ההפלייה בהקצאת תקציבים לערבים, פרקליטות המדינה משתמשת בטיעון כי תוכנית זו נועדה לערבים ואין חובה להחיל עליהם תוכניות אחרות. בג"צ קבע בעתירה שהגיש עדאלה לאחרונה, כי המדינה אינה יכולה עוד להישען על תוכנית ה- 4 מיליארד לשם הוצאתם של הישובים הערביים מתוכניות פיתוח, חברתיות-כלכליות אחרות. בג"ץ קבע בהקשר זה, כי "ישובים ערביים זכאים להיכלל לעתיד לבוא בתוכניות חברתיות-כלכליות למיניהן על-יסוד קריטריונים שוויוניים".
• ארגון עדאלה בדעה, כי הקמת "רשות לקידום בני מיעוטים", ללא חקיקה מפורשת של הכנסת תגרום להנצחת מדיניות ההפלייה כנגד האזרחים הערבים. מטרת השגת שוויון בין האזרחים הערבים והיהודים עליה להיות נחלתם של כל משרדי הממשלה, ואין לצמצמה ל"רשות" ספציפית. באם יוחלט להקים נציבות לקידום זכויות המיעוט הערבי, חייבת היא להיות סטטטורית, היינו, חייבת היא להיות כפופה לחקיקה מפורשת של הכנסת שתעניק לה סמכויות.
• לגבי יום הסבלנות, ברור שאם המטרה היא לחזק את מושג האזרחות במדינת ישראל, אזי חשוב לדאוג שהתכנים שלו יהיו תכנים אוניברסליים שידברו אל כלל האזרחים, להבדיל מתכנים המוטים לטובת הקבוצה הדומיננטית בחברה.
• חינוך לדו קיום: כל חינוך וכל קידום לערכים אוניברסליים בין יהודים וערבים מבורך הוא. אולם, לא פחות חשוב לקחת בחשבון את המצב הירוד של מערכת החינוך בקרב המיעוט הערבי, הסובל מהפלייה היסטורית. נקיטת העדפה מתקנת בתחום זה הינה הכרחית לשיפור המצב.

הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – מחוז צפון חזרה בה, ביום 2.6.2004, מבקשתה למתן צו הריסה ללא הרשעה, על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, נגד מר חוסין סואעד שמתגורר ליד מושב הרדוף.

הבקשה הוגשה, לבית משפט השלום בעכו, בעקבות גזר דין שניתן בעניינו של מר סואעד, במסגרת כתב אישום משנת 91, שייחס לו שתי עבירות: בנייה ללא היתר ושימוש חורג. עבירת הבניה ללא היתר נמחקה מכתב האישום מחמת התיישנות וניתן גזר דין להפסקת שימוש בתוקף מיום 9.2.2002. בגזר הדין ציין השופט, כי בפני הוועדה המחוזית פתוחה הדרך להגיש בקשה לפי סעיף 212 לחוק. במהלך שנת 99 הגישה הועדה המחוזית בקשה להריסת הבית ללא הרשעה, בה נטען שוב כי ביתו של מר סואעד נבנה ללא היתר וכי על פי גזר הדין השימוש בו למגורים הוא אסור.

יצוין, כי ביתו של מר סואעד נבנה לפני כ- 45 שנים (בשנת 1959). מר סואעד רכש את הבית בתחילת שנות השבעים ומתגורר בו כיום, יחד עם אשתו וארבעת בניו ובנותיו, מלפני 32 שנים, החל משנת 1972. הבית היה מאוכלס, מאז בנייתו בשנת 1959, על ידי הבעלים הקודמים של הקרקע, עד אשר עברה הבעלות למר סואעד בתחילת שנות השבעים כאמור. עוד יודגש, כי הקרקע שעליה שוכן הבית הוכרזה, על ידי הועדה לשמירה על קרקע חקלאית, כקרקע חקלאית בשנת 1971, כ- 12 שנה לאחר בניית הבית.

בדיון לשמיעת הבקשה בפני כב' השופט אלתר בבית משפט השלום בעכו, טענה ב"כ הועדה המחוזית כי בעצם לא ידוע אם ביתו של מר סואעד נבנה ללא היתר בנייה וכי יש להוציא צו הריסה מאחר ומר סואעד ממשיך להתגורר בביתו עם משפחתו, בניגוד לגזר הדין אשר הוצא כנגדו בשנת 99. עו"ד סוהאד בשארה מעדאלה שייצגה את מר סואעד בבקשה הנ"ל, טענה בסיכומיה בפני בית משפט השלום, כי מחובתה של הועדה היה להוכיח כי נעברה עבירה של בניה ללא היתר כתנאי הכרחי להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט באם ליתן או לא ליתן צו הריסה כמבוקש. עו"ד בשארה הוסיפה וטענה כי אף אין מקום להוצאת צו הריסה היות ומדובר בקרקע פרטית וביתו של מר סואעד אינו מהווה מפגע ו/או מטרד ו/או מחסום בפני פיתוח ו/או אינטרס ציבורי חיוני והכרחי כלשהו, המצריך הריסתו. עוד הוסיף ארגון עדאלה וטען כי הגשת הבקשה להריסה ללא הרשעה בהסתמך על גזר דין האוסר שימוש למגורים, יש בו חוסר תום לב מטעם הועדה המחוזית לתכנון ובניה וניצול של הליכי בית משפט על מנת להפעיל לחצים על מר סואעד ומשפחתו לפנות את ביתם.

בעקבות הדיון הנ"ל, הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בקשה מוסכמת למחיקת בקשתה להריסת ביתו של מר סואעד ומשפחתו והתקבלה החלטת בית משפט בהתאם המוחקת את הבקשה להריסה.

היום קיבל בג"צ (בהרכב השופטים ד' דורנר, א' פרוקצ'יה וא' לוי), את עתירת עדאלה והתכנית למשפט ורווחה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב כנגד מדיניות הממשלה בבחירת היישובים שבהם תיושם תוכנית אופ"ק לטיפול נקודתי ביישובים בהם קיים שיעור אבטלה חריג וקיימת מצוקה חברתית כלכלית מתמשכת.

יצויין כי תוכנית אופ"ק מיועדת לפתח ולקדם יישובים בהם קיים שיעור אבטלה גבוה במיוחד ומצב סוציו- אוקונומי נמוך. בינואר 2000 החליטה ממשלת ישראל לכלול במסגרת 11 הישובים בהם תיושם תוכנית אופ"ק יישוב ערבי אחד בלבד- הכפר הערבי הבדווי תל שבע שבנגב, למרות שעל-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שירות התעסוקה, משרד החינוך ודו"חות שונים אחרים, מצטיירת תמונה קשה מאוד לפיה מרבית היישובים הערביים בישראל נמצאים במצב סוציו- אוקונומי גרוע ביותר, אף גרוע ממצבם של היישובים היהודיים שנכללו בתוכנית האמורה.

ביולי 2002 הגישו ארגון עדאלה והתכנית למשפט ורווחה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, באמצעות עורכות הדין גדיר ניקולא ועינת אלבין, בשמם ובשם הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות ומועצות מקומיות ערביות מוכות אבטלה, עתירה לבית המשפט העליון כנגד מדיניות הממשלה בבחירת היישובים שבהם תיושם תוכנית אופ"ק. בעתירה דרשו העותרים כי ייווספו יישובים ערביים לתוכנית אופק וכי יקבעו קריטריונים גלויים, ברורים, ושוויוניים, על בסיס חברתי-כלכלי עם תשומת לב למצב האבטלה, התשתיות, החינוך ותעסוקת הנשים ביישובים.

בג"צ דחה את טענת המדינה כי אין מקום להוספת ישובים ערביים לתוכנית אופק היות ולישובים הערביים תוכנית משלהם - "תוכנית פיתוח רב-שנתית של העדפה מתקנת", וקבע כי:

להחלטתו של בג"צ מהיום ישנה חשיבות משנה בגלל שהיא דוחה את הדוקטרינה של פרקליטות המדינה, לפיה אם ישנה תוכנית מיוחדת החלה על האוכלוסייה הערבית אין חובה להחיל תוכניות כלכליות- חברתיות החלות על ישובים ערביים. כך נקבע באופן הברור ביותר, בפסק-דינה של השופטת דורנר כי המדינה אינה יכולה עוד להישען על "התוכנית הרב שנתית לפיתוח המגזר הערבי" לשם הוצאתם של הישובים הערביים מתוכניות סיוע חברתיות-כלכליות שהממשלה יוזמת:

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- הגיש ביום 1.6.2004 עתירה לבית המשפט העליון, נגד לימור לבנת, שרת החינוך ועמירה חיים, מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך, בדרישה לספק מסגרות חינוך חינם (גני טרום חובה), בהתאם לחוק לימוד חובה (תיקון מס' 16), התשמ"ד-1984, לילדים, בגילאי 3-4 שנים בשני הכפרים הבלתי מוכרים אלזערורה וביר אל-משאש שבנגב.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מוראד אלסאנע מארגון עדאלה בשם הארגון ובשמם של הוריהם של 43 ילדים מכפר אלזערורה וכפר ביר אל-משאש שבנגב; וכן בשם המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב-אלעונה (ע"ר), קואליציית ארגונים וועדי הורים בנגב, ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים בישראל ועמותת הנגב התרבותית (ע"ר).

יצוין, כי ארגון עדאלה הגיש עתירה דומה לבג"ץ בשנה שעברה (בג"צ 3757/03 אסמעיל מוחמד אבו גודה נ' שרת החינוך לימור לבנת ואח', שהוגשה ביום 24/04/2003), אשר נדונה בפני השופטים א. מצא, ד. בייניש וא. גרוניס. אלא שהעתירה נמשכה אז, בהתאם להמלצת בית המשפט, וזאת לאחר שמשרד החינוך טען כי למעשה ביצוע החוק הוקפא וכי אין הוא מקים עוד גנים לגילאי 3-4. בית המשפט הציע לעותרים למשוך את עתירתם, תוך שמירה על זכותם לחזור ולפנות לבית המשפט בנושא העתירה אם וכאשר "לאחר בירור נוסף ופניה עדכנית לשרת החינוך תהיה להם עילה לכך".

מהתכתבות שניהל ארגון עדאלה עם משרד החינוך, התברר לאחרונה, כי אכן משרד החינוך ממשיך להקים גני ילדים במקומות רבים בניגוד לנטען על ידו בבג"ץ. ארגון עדאלה חזר ודרש ממשרד החינוך להקים גני טרום חובה בשני הכפרים, אך בתשובת משרד החינוך נכתב, כי אין הוא מוסמך לקבוע את מיקום המבנים, וכי הילדים משני הכפרים מוסעים לגנים במקומות סמוכים.

כ- 300 ילדים בין הגילאים 3-4 משני הכפרים סובלים מהמחסור בגני טרום חובה בכפריהם. הזכות לחינוך חינם לגילאי 3 ו-4 שנים נחקק בשנת 1984 על ידי תיקון חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (תיקון מס' 16), התשמ"ד-1984. מטרת התיקון היא להחיל חינוך חינם על ילדים בגילאי 3-4 שנים. מאז נחקק החוק נדחתה תחולתו במשך 14 שנים, והחל בשנת 1999 הוחל החוק על גילאי 3 ו-4 שנים בצורה הדרגתית, בישובים מסוימים בצווים שהוצאו ע"י שר החינוך. עד היום הוצאו שני צווים כאלה: הראשון בשנת 1999 והשני בשנת 2001.

בעתירה נטען, כי תכלית החוק הינה חברתית בעיקרה ונועדה לספק חינוך טרום חובה לאוכלוסייה שילדיה אינם נהנים מחינוך בגיל 3- 4 שנים, או אוכלוסייה שאין ביכולתה לממן את החינוך. אי לכך החליט שר החינוך, דאז יוסי שריד, להתחיל בהחלת החוק על הישובים המצויים באשכול הראשון הכולל את שני הכפרים נשוא העתירה. אך למרות ההחלטה הנ"ל, ועל אף הפניות הרבות של העותרים, משרד החינוך לא הקים גנים ביישובי העותרים. כתוצאה מכך, טען ארגון עדאלה "נמנעת זכות החינוך מיותר מ 300 ילדים בכל שנה, ובכך כ 1600 ילדים איבדו את זכותם לחינוך במשך 4 השנים שעברו".

בעתירה נטען, כי בניגוד לטענות משרד החינוך, חלה תפנית חשובה בסוגיית הצבת מבנים למתן שירותים לתושבי הכפרים, וזאת עקב החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה בישיבה מס' 443 מיום 13.1.2004, אשר אפשרה מתן היתרי בנייה למבנים יבילים ב 16 בתי הספר הקיימים בכפרים הבלתי מוכרים, דבר מחייב את משרד החינוך לתת היתרים חריגים למבנים יבילים לצורך הקמת גנים לילדים בגילאי 3-4 שנים, ואוסר עליהם להפלות בין ילדים בגילאים שונים.

עוד נטען בעתירה, כי מצב הדברים הנוכחי פוגע בזכותם החוקתית של הילדים משני הכפרים לקבלת חינוך. כמו כן, נטען, כי אין הזכות לחינוך מותנית בצורת מגוריהם של הילדים, או במעמד יישוביהם. בנוסף, טען ארגון עדאלה, כי שיקולים של נוחיות מנהלית ושיקולים לוגיסטיים, באם הם קיימים במקרה דנן, אין בהם בכדי לגבור על זכותם של הילדים לחינוך. הדיון בעתירה נקבע ליום 11.8.2004.