English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל והמוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר הגישו היום, שני 31.5.2004, עתירה לבג"צ נגד אלוף פיקוד דרום, בדרישה לבטל את ההוראה החדשה המתנה מתן ו/או הארכת תוקף היתר להיכנס לעזה לאזרח/תושב ישראל, לצורך ביקור אצל בן זוגו ו/או ילדיו המתגוררים בעזה, בהתחייבות לשהות בעזה שלושה חודשים רצופים במהלכם לא ישוב לישראל.

ההוראה הנ"ל ניתנה לאחרונה ע"י אלוף פיקוד הדרום, במטרה לצמצם את השימוש במחסום ארז. ארגון עדאלה והמוקד להגנת הפרט פנו ליועץ המשפטי של אלוף פיקוד דרום בדרישה לבטל את ההוראה לאלתר, אך לא נענו.

העתירה הוגשה בשם ארבע משפחות הנפגעות מההוראה החדשה, ובהן אחד מבני הזוג הינו תושב או אזרח ישראל והאחר הינו תושב רצועת עזה. עו"ד ארנה כהן מעדאלה ועו"ד יוסי וולפסון מהמוקד להגנת הפרט טענו בעתירה, כי הוראה זו פוגעת הלכה למעשה, בעיקר בערבים אזרחי ותושבי ישראל, שכן כידוע שהם אלו אשר נישאים לפלסטינים תושבי רצועת עזה. יודגש, כי ההוראה אינה חלה על אזרחי ותושבי ישראל המבקשים להיכנס לרצועת עזה על מנת לבקר בהתנחלויות. על כן, נטען בעתירה, כי על פי המבחן התוצאתי, המדובר באפליה על בסיס לאום אשר מגיעה כדי פגיעה בכבוד האדם.

כידוע, בין מקצת מאזרחי ותושבי ישראל הערבים לבין תושבי עזה קיימת קרבת משפחה מדרגה ראשונה ובכלל זה בני זוג והורים וילדיהם. החל משנת 1994 אסר אלוף פיקוד הדרום על כניסת ישראלים לשטח רצועת עזה, למעט להתנחלויות או באמצעות היתרים מיוחדים. ההיתרים ניתנו על-ידי אלוף פיקוד הדרום במקרים חריגים ועל-פי קריטריונים שמעולם לא פורסמו, ונעשו צרים יותר ויותר עם השנים.

מזה תקופה ארוכה הנהיג אלוף פיקוד דרום מדיניות פסולה בכל מה שנוגע לכניסת ישראלים לרצועת עזה. לגבי כל מי שאינו כלול בקטגוריה של "משפחה חצויה" (כלומר תושב או אזרח ישראל אשר בן זוגו ו/או ילדיו מתגוררים ברצועת עזה) כמעט שלא ניתנים היתרים. רק כאשר קרוב משפחה מדרגה ראשונה מצוי במצב רפואי קריטי, שמגובה במסמך רפואי עדכני, ניתן לקבל היתר, או לצורך לוויה או חתונה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה.

חריג אחד עקבי היה למדיניות בתוך מדיניות נוקשה זו: מאז סגירת הרצועה ועד היום הקפיד אלוף פיקוד דרום לאפשר את חיי המשפחה של בני זוג וילדיהם. אלוף פיקוד הדרום לא הגביל את כניסתם לעזה של תושבי ואזרחי ישראל הנשואים לתושבי/ות עזה, ונוהל הטיפול בהם, המכונה ע"י עובדי אלוף פיקוד הדרום "נוהל משפחות חצויות", המשיך להיות מופעל למעט הפסקות קצרות מעת לעת, גם בתקופות של מתח קשה. אכן, בני המשפחות החצויות נתקלו באינספור קשיים למימוש הזכאות להיכנס לרצועת עזה ואולם העיקרון לפיו יש לאפשר לבני המשפחות החצויות לקיים חיי משפחה נשמר לאורך השנים.

"כעת," נטען בעתירה, "פוגע המשיב גם בחלקת אלוהים קטנה זו של אלו שכל רצונם הוא להמשיך בשגרת חייהם הקשה ממילא, בהציבו בפניהם את הברירה האכזרית בין משפחתם לארצם, בין פירוד לבין טרנספר". מאז תחילת אפריל 2004 ועד היום, למעט מספר ימים, הנוהל שאפשר את החיים המשותפים של המשפחות בוטל הלכה למעשה. באמצע מאי 2004 חודשה הפעלת הנוהל, ליומיים, ושוב בוטלה. גם באותם שני ימים בודדים בהם חודשה הפעלת הנוהל, הותנתה כניסתם של אזרחי ותושבי ישראל לרצועה בחתימה על התחייבות שלא לצאת את הרצועה במשך שלושה חודשים תמימים. נכון ליום זה, אין מאפשרים כניסה של אזרחי ותושבי ישראל לרצועת עזה, גם אם מדובר במי שיש להם בני-זוג וילדים קטינים ברצועה. הארכת היתרים של מי ששוהים ברצועה מתאפשרת, אך רק בכפוף להתחייבות להישאר בעזה ולא לחזור לישראל במשך שלושה חודשים רצופים.

בעתירה מפורטות ההשלכות הקשות של ההוראה על חייהן של המשפחות החצויות, ובכלל זה משפחות העותרים. כך למשל, כתוצאה מההוראה לא ראה מזה מעל לחודשים, ד"ר אברהים עאשור, אזרח ישראלי המתגורר בבאר שבע, את אשתו וחמשת ילדיו המתגוררים בעזה. בקשתו של ד"ר עאשור לקבל היתר שיאפשר לו להיכנס לעזה על מנת לבקר את משפחתו לא נענתה, ונאמר לו כי כאשר הדבר יתאפשר, מתן ההיתר יותנה בכך שיתחייב לא לשוב לישראל במשך שלושה חודשים. הגב' זולפה חוסיני, אזרחית ישראלית, אשר נאלצת לחלק את חייה בין עזה וחיפה לאחר שבקשתה כי ינתן מעמד בישראל לבעלה, שהינו תושב עזה סורבה, נאלצה לחתום על התחייבות שלא לחזור לישראל במשך שלושה חודשים כתנאי לכך שיוארך ההיתר המאפשר לה לשהות עם בעלה וילדיה בעזה.

בעתירה נטען, כי ההוראה החדשה מפלה לרעה באופן בוטה ביותר את תושבי ואזרחי ישראל, הנשואים לתושבי רצועת עזה ו/או שהינם הורים או ילדים של תושבי עזה, בכל הקשור לזכויותיהם החוקתיות לחיי משפחה, לכבוד, לשוויון ולפרטיות, וכן את זכותם החוקתית להיכנס לישראל. העותרים טענו, כי תכליתה של ההוראה הנ"ל אינה ראויה, גורפת ובלתי מידתית. "הפגיעה בנסיבות העניין הינה קשה ביותר", נטען בעתירה, "היא חוצה משפחות, מפרידה בין הורים לילדים קטינים ובין איש לאשתו; היא כופה על בני משפחות אלו בחירות אכזריות ובלתי אנושיות".

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- הגיש היום, 27.5.2004, עתירה לבג"צ נגד רשויות הצבא, שר הביטחון וראש הממשלה, נגד מדיניות הריסת הבתים בשטחים הכבושים. בעתירה נתבקש בג"ץ ליצוק תוכן ומשמעות למושג המשפטי "צורך צבאי מיידי ומוחלט" אשר משתמש בו הצבא כתירוץ לפעולות נרחבות של הריסת בתים. עוד נתבקש בג"צ להחיל על המושג הנ"ל את ההגבלות הרבות שהטיל המשפט הבינלאומי על הריסת בתים.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מרואן דלאל מעדאלה בשם הארגון ובשמם של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעזה וארגון אלחק- ארגון זכויות אדם מרמאללה. כידוע בזמן האחרון הוגשו עתירות רבות לבג"ץ בדרישה למנוע הריסת בתים בשטחים הכבושים. עד כה, בג"ץ דן בשאלת הענישה הקוליקטיבית וזכות השימוע של האזרחים שבתיהם מיועדים להריסה. אך בג"ץ קיבל את טענות הצבא הנשענות על "צורך צבאי מיידי ומוחלט", ולמעשה הכשיר את הריסת הבתים. בעתירה שהוגשה היום לבג"ץ, התבקש בג"ץ לפרש את המושג המשפטי "צורך צבאי מיידי ומוחלט" לפי כללי המשפט הבינלאומי.

בעתירה נטען, כי לפי המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי (אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, פרוטוקול הראשון לאמנות ג'נבה משנת ודיני המלחמה המעוגנים בתקנות האג משנת 1907), חל איסור על הריסת בתים. הריסת בתים נרחבת מוגדרת לפי המשפט הבינלאומי כהפרה בוטה לאמנת ג'נבה הרביעית וכהפרה רצינית לדיני המלחמה, קרי, פשע מלחמה כהגדרת מושג זה בסעיף 8 לחוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי. כלל יסוד זה, נגזר מהנחת היסוד של המשפט הבינלאומי אודות חובת ההבחנה באוכלוסיה האזרחית ואיסור הפגיעה בזכויותיה המובטחות על פי המשפט הבינלאומי. אומנם המשפט הבינלאומי הגדיר סייג לכלל זה והוא "צורך צבאי מיידי וממשי". אולם, גם חריג זה כפוף לעקרונות וכללים בסיסיים במשפט הבינלאומי, במיוחד עקרון ההבחנה בקיומה של אוכלוסיה אזרחית לעומת אחרת, ועיקרון המידתיות. עוד נטען בעתירה כי רשויות הצבא הפכו חריג זה לכלל המנחה אותם בכל מעשה הריסת בתים. "ובכך", נטען בעתירה, "מפירים רשויות הצבא את המשפט הבינלאומי".

עו"ד מרואן דלאל טען בעתירה, כי הריסת הבתים מנוגדת למשפט ההומאניטארי המורה על תחולת מבחן המידתיות ביישום החריג לכלל הבסיסי בדבר איסור הריסת בתים - "צורך צבאי מיידי ומוחלט" שלפיו: אין הורסים בית השייך לאוכלוסייה אזרחית כל עוד שהוא משרת יעד אזרחי ולא נהפך באופן מוחלט ליעד צבאי פעיל המנהל לחימה; וכי לא קיים ספק כלשהו בדבר שינוי ייעודו המוחלט של הבית ליעד צבאי; וכי הוא יוצר סכנה ממשית ומיידית; וכי אין אפשרות כלשהי לסכל את מיידיות הסכנה מפניו באמצעות חלופות אחרות: כמו השתלטות על הבית ו/או החזקתו ו/או בכל דרך אחרת מלבד ההריסה.

עוד נטען בעתירה, כי מדיניות הריסת הבתים נוגדת את הפסיקה האחרונה שניתנה בשנים 2000-2003 על ידי בית הדין הבינלאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר ICTY. בשלושה פסקי דין, בית הדין הבינלאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר הרשיע פוליטיקאי אחד ושלושה מפקדים בכירים בגין ביצוע פשעי מלחמה לאחר שביצעו פעולות הריסת בתים נרחבות. בית הדין הבינלאומי דחה את טענת המורשעים כי התקיים "צורך צבאי מיידי ומוחלט". בית הדין גזר עליהם עונשים של 15 – 45 שנות מאסר.

העתירה הסתמכה , בין היתר, על דו"חות של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ומקומיים. החומר העובדתי שהוצג בעתירה, כי רשויות הצבא מנצלים את טענת ה"צורך הצבאי המיידי והמוחלט" כדי לבצע פעולות הריסת בתים באופן ה"יעיל" ביותר: ללא פיקוח משפטי מצד נציגי שוכני הבתים ההרוסים; ללא עיתונות ביקורתית; ותוך נטרול אפשרות המחאה העממית נגד פעולות ההריסה הבלתי חוקיות.

יצויין, כי כ- 3000 בתי מגורים נהרסו על ידי הצבא בשטחים הכבושים מאז סוף ספטמבר 2000. יותר מ- 17,000 בני אדם איבדו את בתי מגוריהם ברצועת עזה כתוצאה מהריסת בתיהם על ידי הצבא. בחודש מאי בלבד, בין התאריכים 13.5.04 עד 24.5.04 הרסו כוחות הצבא באזור מחנה הפליטים רפח שברצועת עזה כ- 183 בתי מגורים. מסוף ספטמבר 2000 ועד לחודש מאי 2004, יותר מ- 1400 מבנים אזרחיים נהרסו במחנה הפליטים רפח, המשליכים ישירות על חייהם של כ- 14,666 נפש. הריסות בתים נוספות אירעו במקומות אחרים בשטחים הכבושים, לרבות במחנה הפליטים ג'נין ובשכם במהלך חודש אפריל 2002.

עוד נטען בעתירה, כי פעולות הריסת הבתים הנשענות על הטענה כי מדובר ב"צורך צבאי מיידי", מהווה הפרה לזכויות הבסיסיות ביותר של האוכלוסייה האזרחית. פעולות אלו מהוות ביצוע ענישה קולקטיבית האסורה אף היא על פי המשפט הבינלאומי המחייב את הצבא ככוח כובש.

ארגון עדאלה טען,כי פעולות הריסת הבתים פוגעות באופן קשה ובלתי מידתי, בזכויות חוקתיות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לרבות זכות הקניין, הזכות לחיים.
 כתב העתירה

ארגון עדאלה פנה היום, 20.5.2004, למחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, בדרישה לספק מענה חיוני ומיידי למצוקה ההומאניטארית ברפיח. וזאת לאחר שהתברר היום, כי אותו מוקד הומאניטארי אשר הוקם במיוחד על מנת לסייע לאוכלוסייה האזרחית ברפיח הנתונה להתקפותיו של הצבא, מאוייש על ידי שתי מוקדניות בלבד, אשר, לדבריהן, אין להן כל קשר ישיר עם כוחות הצבא.

בנוסף, התברר אף כי שתי המוקדניות לעולם לא יוכלו לתקשר עם האוכלוסייה האזרחית הנפגעת וזאת כי אין הן שולטות בשפה הערבית או לפחות האנגלית.היום התקבלו במשרדי עדאלה עשרות פניות מרפיח. במקרים רבים הלינו התושבים כי דחפורי הצבא כיתרו את בתיהם מכל הצדדים והחלו להרוס אותם, כשהם נמצאים, יחד עם ילדיהם הקטנים בתוך הבתים.

עו"ד עביר בכר מעדאלה פנתה בדחיפות לפרקליטות המדינה, אשר הפנתה אותה אל "מוקד הצבא ההומאניטארי" על מנת שזה יפעל לשליחת אמבולנסים לפינוי הפצועים.

כמו כן העביר ארגון עדאלה היום לאותו מוקד ובאופן אישי פניות רבות הכוללות כתובות ומספרי טלפון של הפונים וביקש טיפול מיידי. מאותו מוקד הובטח טיפול מיידי אך למצער הדבר לא נעשה כלל וכלל. בשיחתה הטלפונית האחרונה של עו"ד עביר בכר מעדאלה עם מוקדנית בשם אנה, וכעבור למעלה משעתיים מזמן הדיווח הראשוני, היא ביקשה לברר מה עלה בגורל הפניות. מהמוקד נמסר, כי העניין העובר לטיפול אך לא היה לשתי הבחורות המועסקות בו זמן לבדוק באם ישנה תשובה!

עו"ד בכר טענה בפנייה, כי לא ברור הכיצד אמור לפעול אותו "מוקד הומאניטארי" אשר לטענת הפרקליטות הוקם במיוחד לצורך הטיפול במקרים הדחופים כשאיש מבין עובדיו אינו יכול לתקשר עם האוכלוסייה האזרחית הנפגעת לצורך האצת מתן הסיוע והצלת חיי אדם.

עוד הוסיפה עו"ד בכר, כי "מניסיוננו היום בעבודה מול אותו מוקד יוצא כי מודבר במוקד בלתי יעיל, אשר אינו מתפקד כמי שאמור לתת מענה מיידי למקרים הדחופים ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא מאוייש על ידי שתי מוקדניות בלבד בזמן שמדובר על פעולות נרחבות ומתמשכת של כוחות הצבא שכתוצאה ממנה נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות".

יצויין, כי אתמול, 19.05.04, פנה ארגון עדאלה במכתב דחוף אל עו"ד שי ניצן מפרקליטות המדינה לפיו הוא התבקש להתערב באופו מיידי להורות לכוחות הצבא לאפשר מעבר תקין וסדיר של אמבולנסים וכוחות הצלה רפואיים וזאת בעקבות קבלת עשרות פניות מתושבים ברפיח באותו עניין.

בעקבות כך, התקבלה היום במשרדי עדאלה שיחה טלפונית מאת גב' קרין, מלשכת יועמ"ש צבא. גב' קרין הנ"ל ביקשה להודיע לעדאלה כי פניית הארגון לפרקליטות המדינה מאתמול הועברה אל לשכת יועמ"ש לצורך מתן מענה. גב' קרין הסבירה לעדאלה כי ישנו מוקד הומאניטארי שהוקם על-ידי הצבא ואשר דואג לטפל בכל הפניות ההומאניטאריות ובכלל זה פניות בנוגע לפינוי הרוגים ופצועים והענקת טיפול רפואי. בשיחה הבטיחה גב' קרין כי תשלח לעדאלה תשובה בכתב אך נכון למועד כתיבת שורות אלו לא נתקבלה אף תשובה עניינית בעניין זה.

על כן, דרש ארגון עדאלה מפרקליטות המדינה, להשיב בדחיפות לפניית הארגון מאתמול ולהעמיד בפני הארגון את כל האמצעים הננקטים על – ידי כוחות הצבא ואשר אמורים להבטיח את עבודתם של צוותי ההצלה. כמו כן, דרש ארגון עדאלה לספק מענה חיוני ומיידי למצוקה ההומאניטארית ברפיח, מלבד אותו "מוקד הומאניטארי" פיקטיבי אשר הוכיח את כישלונו, בלשון המעטה.

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- הגיש עתירה ב 4.5.2004 לבג"צ נגד משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה בדרישה להקצות את התקנים הדרושים למשרות פסיכולוגים-חינוכיים, בשבעת הכפרים הערבים-הבדואים בנגב: רהט, לקייה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, חורה ותל-שבע, וזאת לפי "התקן המומלץ" שקבע משרד החינוך. עוד דרש ארגון עאדלה מבג"צ להורות למשיבים להנהיג סטנדרטים שוויוניים בהקצאת פסיכולוגים-חינוכיים בין האזרחים הערבים-הבדואים לבין האזרחים היהודים בנגב.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מוראד אלסאנע מארגון עדאלה בשם הארגון ובשמם של חמשה הורים, יושבי ראש ועדי ההורים, ועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי בישראל, ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים למערכת החינוך בישראל, אגודת הנגב התרבותית, אל-עונה והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב.

יצויין, כי השירות הפסיכולוגי ניתן על ידי הרשות המקומית, ונתמך תקציבית ומפוקח מקצועית על ידי השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) במשרד החינוך באמצעות הפסיכולוג המחוזי. השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) הינו אגף במשרד החינוך, שתפקידו להעניק שירותים פסיכולוגיים ושירותי ייעוץ חינוכי לתלמידים, להורים ולאנשי החינוך העובדים במערכת. הפסיכולוגים החינוכיים נחשבים לאורגן המרכזי והזרוע הישירה של משרד החינוך לצורך איתור קשייהם, כישוריהם, ובעיותיהם של התלמידים והטיפול בהן; הם עוסקים ב: איתור, אבחון, והתערבות טיפולית; מתן ייעוץ למערכת החינוך ברמות השונות (בית ספר, יישוב, מחוז) בנושאים של: קביעת המדיניות החינוכית היישובית; תכנון והקמת מסגרות חינוכיות והתאמתן לצורכי התלמידים; וועדות שילוב בית ספריות, וועדות השמה, וועדות אשפוז.

טבלה מס' 1

יישובי העותרים	מספר התקנים לפי תקן רצוי	מספר התקנים הקיים	אחוז הכיסוי
רהט	18.8	6	31%
תל שבע	5.61	1.75	31%
ערערה בנגב	5.16	1.75	33%
שגב שלום	4.36	1.33	30%
חורה	4.44	1	22%
כסייפה	6.39	2	31%
לקייה	4.02	1*	22% (00%)*
סה"כ	48.78	14.83	30%

*בכפר לקייה מופיע שיש תקן אחד שאינו מאוייש.

טבלה מס' 2

יישובים יהודים בנגב	מספר התקנים לפי תקן רצוי	מספר התקנים הקיים	אחוז הכיסוי
אופקים	8.85	7.35	83%
דימונה	11.96	9.2	77%
שדרות	6.16	4.5	73%
סה"כ	26.97	21.05	80.08%

משרד החינוך קבע "מפתח כיסוי" הלוקח בחשבון את מספר הילדים הלומדים ביישוב, בשכבות הגיל השונות, ואת מספר מוסדות החינוך לסוגיהם. לפי נתונים אלה נקבע "תקן מומלץ" או "תקן רצוי" למשרות שתוקצינה ביישוב למתן שירות פסיכולוגי הולם לילדים במערכת החינוך: תקן אחד ל-500 ילדים בגנים לגילאי 3-4, בגני חובה ובכיתה א'; תקן אחד ל-1000 תלמידים בכיתות ב'-י"ב; ותקן אחד ל-300 תלמידים בחינוך המיוחד. בעתירה נטען כי המחסור בפסיכולוגים חינוכיים גורם לתלמידים נזקים הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. חוסר הפסיכולוגים החינוכיים גורם, בין השאר, לחוסר יכולת איתור מוקדם של בעיות וקשיים התפתחותיים ורגשיים של ילדים וטיפול בהם, והיעדר יכולת אבחון ילדים עם קשיי למידה, ליקויי למידה ופיגור, והשמתם במסגרות המתאימות להם. בטווח הארוך המחסור בפסיכולוגים חינוכיים גורם לגידול באחוזי הנשירה (הסמויה והגלויה); ריבוי בעיות התנהגות כמו עלייה במספר מקרי האלימות בתי הספר.

בנוסף, טען עו"ד אלסאנע, כי המחסור בתקנים אלה פוגע בעיקרון שלטון החוק וזאת בגלל אי קיום הוראות חוק חינוך מיוחד המורות איוש משרות כאלה. עוד הוסיף עו"ד אלסאנע, כי הזכות לחינוך הינה זכות חוקתית במיוחד כשהיא מתייחסת לחסימת חינוך אלמנטארי ובסיסי בפני תלמידים ופוגעת בתנאים מינימאליים לקיומו התרבותי של האדם. "הפגיעה בזכות לחינוך בהקשר זה", נטען "מגיעה לדרגה של פגיעה בכבודו ובחירותו האישית של הפרט, אשר מעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות החוקתית לחינוך, במקרים אלה, נוגעת לכבודו האישי של הפרט, בכושר הבחירה הרצוני שלו, בעיצוב "האני" שלו, בפיתוח אישיותו ובסלילת דרכו העתידית, ועל כן, היא עניין של כבוד ושל חירות אישית".

מצב הדברים הקיים פוגע בזכותם של העותרים, להזדמנויות חינוכיות שוות, זאת מאחר וילדיהם אינם זוכים למימוש זכותם הבסיסית לחינוך, בשונה מאחרים שזוכים לשירותי פסיכולוגים-חינוכיים ונהנים ממימוש הזכות לחינוך, בכך מנציח הדבר את מצבם החינוכי הירוד, וחוסם בפניהם הזדמנויות חינוך נוספות.

בית המשפט העליון הורה ביום 6.5.2004 לפרקליטות המדינה להשיב תוך 30 יום על העתירה.

כתב העתירה

ביום 3.5.2004, דן בג"צ בהרכב של שלושה שופטים (הנשיא ברק, גרוניס ולוי) בעתירה אשר הגיש ארגון עדאלה בספטמבר 2001 נגד שרת החינוך ונגד ראש רשות החינוך הבדואית, משה שוחט, בדרישה להורות לשרת החינוך להדיח את משה שוחט, ראש רשות החינוך הבדואית, מתפקידו, בגין הצהרותיו הגזעניות נגד הציבור הערבי הבדואי. בדיון הודיעה פרקליטות המדינה לבג"צ, כי עד ינואר 2005 תבוטל ראשות החינוך לבדואים. עוד הוסיפה הפרקליטות, כי שירותי החינוך לכל תושבי הכפרים הבלתי מכורים יסופקו דרך המועצה האזורית המתוכננת אבו בסמה.

כידוע התושבים הערבים בנגב לא ראו ברשות החינוך הבדואית כמשען או עזר להם, אלא כמנגנון המגביר את ההפליה נגדם, והם דרשו כל הזמן כי ענייניהם ידונו כשאר האזרחים ע"י רשויות חינוך מוניציפאליות. יצוין, כי רשות החינוך לבדואים הוקמה בשנת 1983, ומאז 84 מכהן מר שוחט בראשה. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מרואן דלאל, בשם הורים מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב ובשמה של המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, לאחר שהתפרסם ראיון ביולי 2001 בעיתון The Jewish Week המתפרסם בניו יורק, עם ראש רשות החינוך הבדואית, משה שוחט. במסגרת ראיון זה התבטא מר שוחט בגזענות נגד הקהילה הערבית הבדואית, ואמר, בין היתר, כי הקהילה הערבית הבדואית הינה בעלת "תאווה לדם, מקיימים מערכות יחסים פוליגאמיים, מולידים 30 ילדים וממשיכים להרחיב את יישוביהם הלא חוקיים, ומשתלטים על אדמות מדינה." מר שוחט הוסיף עוד כי "על פי תרבותם הם מקיימים את צרכיהם מחוץ לבית. הם לא יודעים איך להוריד את המים בשירותים."

ארגון עדאלה ביקש מבג"צ להורות לשרת החינוך לערוך מכרז פומבי לתפקיד ראש רשות החינוך הבדואית מבין המועמדים המתאימים לתפקיד מקרב הקהילה הערבית הבדואית בנגב. כמו כן, ביקש עדאלה כי תיעשה בדיקה מעמיקה לדרך הניהול הכספ י בתוך ראשות החינוך הבדואית. בעקבות העתירה, הודח מר שוחט מתפקידו, בין היתר, בשל אי ניהול תקין של כספי ראשות החינוך לבדואים.

עדאלה יעקוב אחרי הבטחות משרד החינוך בפני בג"צ, בכל האמור למימוש הזכות לחינוך לבדואים.

כתב העתירההבקשה לצו בינייםפסק-דין

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- פנה ביום 15.4.2004, באמצעות עו"ד עביר בכר, ליועץ המשפטי לממשלה ולמחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים, בשמם של עשרה תושבים מכפר בענה שבגליל, בדרישה לפתוח בחקירה מיידית אודות ההתנהגות הבלתי חוקית של כוחות המשטרה והביטחון בכפר בענה מיום 25.2.04 והעמדת האחראים לדין.

כזכור, ביום 25.2.2004, בסביבות השעה 7:30 בבוקר הגיעו כוחות משטרה מתוגברים אל הכפר בענה שבגליל, במטרה לאבטח הריסת בתו של מר יוסף תיתי, תושב הכפר. מעדויותיהם של כמה תושבים מהכפר עולה, כי כוחות המשטרה התפזרו במקומות שונים בכפר; השליכו רימוני גז מדמיע ורימוני הלם בכמויות גדולות; תקפו תושבים רבים, לרבות אלה אשר שהו בבתיהם בזמן ההריסה וגרמו לנזקי גוף ולנזקים רבים לרכוש התושבים ולבעלי חיים שהיו ברשותם. אנשי המשטרה ניפצו חלונות של רכביהם של כמה תושבים ואף גררו כמה רכבים והשליכו אותם לתהום; ניפצו חלונותיהם של בתים המרוחקים מאות מטרים מזירת הריסת הבתים והטילו אימה ובהלה גדולה בקרב כל תושבי הכפר.

באותו יום פונו לבתי חולים עשרות פצועים מתושבי הכפר חלקם משאיפת עשן וגז, בכלל זה ילדים ששהו בגני הילדים בשעות הבוקר, וחלקם האחר אשר ספגו חבלות קשות שונות בגופם בעקבות תקיפתם על ידי שוטרים.

עו"ד עביר בכר טענה בפנייה, כי עדויותיהם של תושבי הכפר בצירוף התמונות הרבות שנאספו המתעדות הן את מספר רימוני הגז המסיביים שהושלכו לעבר בתיהם של התושבים והן החבלות הקשות שגרמו אנשי המשטרה לתושבים, לא מותירות ספק, כי השוטרים הפעילו כוח בלתי סביר ובלתי מוצדק כנגד התושבים דבר המחייב פתיחת חקירה עניינית ומקיפה והעמדת האחראים לדין.

כך למשל מהעדויות אשר נאספו עולה, כי באותו יום בשעות הבוקר שהו בני משפחת תיתי בביתו של מר חסן תיתי בכפר בענה המרוחק מאות מטרים מהאזור שבו נהרסו הבתים והמשקיף על האזור. בביתו של מר חסן תיתי היו למעלה מעשרה אנשים וכחמישה ילדים אשר ביקשו למצוא מחסה בתוך הבית מחשש לשאיפת גז מדמיע. בני משפחת תיתי ואחרים שהיו באותה עת בבית, מספרים בתצהיריהם, כי כשמונה – עשרה אנשי משטרה פשטו באופן מפתיע ואגריסיבי לבית בו הם שהו, היכו באופן אכזרי כמעט את כל מי שנכח בבית, השחיתו את רכוש הבית והטילו אימה וחרדה בקרב הילדים שהיו בבית וגרמו לנזקים גופניים, חבלות קשות וכן נזקים לרכוש הבית. אנשי המשטרה עצרו את שלושת הבחורים שהיו בבית ואף במקרהו של אחד מהם הם סירבו להעניק לו טיפול רפואי חרף פציעתו הגלויה לעיין וחרף תחנוניו.

מתצהיריהם של חמשת המתלוננים מבני משפחת תיתי הנ"ל עולה, כי עם פתיחת דלת הבית התפרצו אנשי המשטרה אל תוכו והחלו להכות באלותיהם כמעט את כלל הנמצאים בבית. שוטרי המשטרה לא הזדהו, לא ווידו את זהות האנשים הנמצאים בבית, שכן איש מביניהם לא נתבקש להזדהות, ולבסוף הם גררו בכוח ותוך הפעלת אלימות את בני המשפחה סאלח חוסין תיתי ועאדל תיתי.

השפלתם של המתלוננים הגיעה לשיאה כאשר הם נגררו על-ידי השוטרים כשמר סאלח תיתי היה יחף ובבגדי הבית ומר חוסין תיתי היה פצוע ומדמם בראשו. השוטרים המשיכו להכות את המתלוננים ולקללם תוך כדי הבאתם לג'יפ המשטרתי ובמהלך הנסיעה. שני המתלוננים נצטוו להרכין את ראשיהם במכונית ולא להרימם וכל זאת תוך מטרה זדונית להשפילם ולפגוע בכבודם.

אחת העדויות הקשות שנגבו ע"י ארגון עדאלה, הייתה עדותה של קשישה בת 83. באותו יום ישבה הקשישה על מיטתה בחדר השינה בביתה שנמצא במרחק של מאות מטרים מאזור הריסת הבתים. הקשישה הבחינה מבעד לחלון חדר השינה בכמה שוטרים המסתובבים מחוץ לבית. אחד השוטרים צעק לעבר הקשישה וביקש ממנה לפתוח לו את הדלת, אך הקשישה המבוהלת סימנה לעבר אותו שוטר בידה ואמר לו "לך מפה, לך מפה". בתגובה לכך, ניפץ אותו שוטר ברגלו את שמשת חלון הבית והשליך לעברה רימון גז אשר התפרק בין רגליה, שרף חלקים משמלתה וגרם לה כוויות ברגליים מדרגה שנייה.

נוכח המצב המתוח ששר בכפר באותו יום, וקולות פיצוצי הרימונים שנשמעו ללא הרף, החליט מר אחמד בכרי יחד עם ראש המועצה לקחת יוזמה ולצאת לכיוון השוטרים ולנסות לשכנעם לסגת מן הכפר או לכל הפחות להפסיק את השלכות רימוני הגז. משהגיעו לאותו מקום החל ראש המועצה לדבר עם כמה שוטרים כשמר בכרי מדבר עם שוטרים אחרים. השוטרים התנפלו על מר בכרי והיכוהו ללא כל סיבה מוצדקת. עקב כך, הועבר מר בכרי לבית חולים הגליל המערבי בנהריה. מר בכרי סבל מחבלות קשות באזור הפנים, העיניים ושברים בצלעות. מר סלאח דבאח היה בין האנשים שהצטרפו אל מר בכרי ויו"ר המועצה. אנשי המשטרה התנפלו גם על מר דבאח והיכוהו. מר סלאח דבאח הועבר אל בית חולים נהריה שם התגלה אצלו שבר דחוס בגולגלת ופצע קרוע במצח. עקב כך הוא הועבר בדחיפות אל בית חולים רמב"ם. נוסף לחבלה בראשו התגלו אצל מר דבאח חבלות שונות בגופו. מר דבאח אושפז בבית החולים למשך 4 ימים ונמצא במעקב רפואי צמוד עד ליום זה.

רימוני הגז שהושלכו בשעות הבוקר לכל עבר, לא פסחו על גני הילדים. הגננות וההורים המודאגים סרו בבהלה אל הגנים על מנת לאסוף את ילדיהם הקטנים. אנשי המשטרה לא הציעו אף עזרה בחילוץ הילדים, שהחלו להיחנק משאיפת הגז, חרף תחנוני הגננות לכך. הם ביזו את הגננות שבאו לבקש עזרה, בניבולי פה וביטויים גזעניים ומשפילים.

עו"ד בכר טענה בפנייה, כי קריאת תצהיריהם של המתלוננים ועדי הראיה מעלה תמונה עגומה וקודרת בנוגע להתנהגות אנשי המשטרה הפרועה והאלימה עם תושבי הכפר בענה. "השלכת רימון אל עבר קשישה הנמצאת בביתה כאשר השוטר רואה אותה ולא נמנע ממעשהו; התפרצות אל בתי התושבים והכאתם; שימוש בניבולי פה, גידופים ואמירות גזעניות כלפי גננת שביקשה סיוע בהצלת ילדי הגן; שימוש רשלני באמצעי פיזור ההמונים וגרימת חבלות קשות; סירוב להושיט עזרה לילדים קטנים ועיכוב במתן סיוע רפואי לתושבים שנפצעו בנוסף לעיכובים ולמעצרים הבלתי חוקיים, לא מותירים ספק כי אנשי המשטרה טרם הטמיעו והפנימו את הצורך לנהוג עם האזרחים הערבים במתינות, להימנע ככל האפשר מפגיעה בגופם ובנפשם ולהושיט עזרה במידת הצורך" הוסיפה עו"ד בכר.

עוד נטען, כי הדרך בה נעשו החיפושים, העיכובים והמעצרים לא מותירה ספק, כי פעולות אלו נעשו בניגוד מוחלט להוראות החוק תוך רמיסת זכויותיהם החוקתיות של המתלוננים. עו"ד בכר טענה, כי התנהגות המשטרה כנגד כל אחד מהמתלוננים היתה שערורייתית בהיותה בלתי חוקית בעליל ופגעה פגיעה קשה בזכויות היסוד החוקתיות שלהם, כבני אדם וכאזרחים, לכבוד ולשלמות גוף (סע' 2 ו- 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) לחירות אישית (סע' 5 לחוק היסוד), לקניין (סע' 3 לחוק היסוד) ולפרטיות (סעיף 7 לחוק היסוד).

בנוסף נטען כי, התנהגותם של השוטרים, כללה מספר רב של עבירות פליליות ומשמעתיות, בין היתר, תקיפה (עבירה לפי סע' 378, לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977) תקיפה הגורמת חבלה של ממש (עבירה לפי סע' 380 לחוק העונשין), תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סע' 382 לחוק העונשין); חבלה חמורה (עבירה לפי סע' 333 לחוק העונשין); פציעה (עבירה לפי סע' 334 לחוק העונשין) שימוש לרעה בכח המשרה (עבירה לפי סע' 280 לחוק העונשין); הפרת אמונים והפרת חובה חקוקה (עבירה לפי סע' 284-285 לחוק העונשין) התרשלות במילוי תפקיד (עבירה משמעתית לפי סע' 2 לתוספת השניה {סע' 50}מפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א – 1971) התנהגות שאינה הולמת שוטר (עבירה משמעתית לפי סע' 3 מפקודת המשטרה, תוספת שניה); שימוש לרעה בסמכות שניתנה מכח תפקיד (עבירה משמעתית לפי סע' 4 לפקודת המשטרה, תוספת שניה); עריכת חיפוש או ביצוע מעצר או כניסה לרשות היחיד שלא כדין (עבירה משמעתית לפי סע' 8 לפקודת המשטרה, תוספת שניה); התנהגות בלתי אדיבה ונקיטת לשון גסה בעת מילוי תפקיד (עבירה משמעתית לפי סע' 16 לפקודת המשטרה, תוספת שניה) שימוש בכח בניגוד להוראות הדין (עבירה לפי סע' 19 (א) לפקודת המשטרה תוספת שניה).

ארגון עדאלה רואה בחומרה רבה אי פתיחת חקירה בעניין התנהגות המשטרה חרף העובדה, כי תושבים רבים פונו לבתי החולים עקב חבלות שונות בגופם. "אי חקירת האירועים נכון ליום זה", טענה עו"ד בכר, "מורה על מחדל רציני בעבודתכם ובעבודת המשטרה".

ארגון עדאלה הביע נכונות לשתף פעולה עם המחלקה לחקירת שוטרים על מנת להגיע לחקר האמת.

לפנייה