עדאלה: הודעות לעיתונות

בתגובה לפניית ארגון עדאלה מיום 27.9.2004 בעניין האפלייה בהקצאת קרקע חקלאית לזמן קצר במחוז הדרום, החליט מינהל מקרקעי ישראל, כי "יש מקום לשינוי נוהלי המינהל בקשר עם השכרת קרקע חקלאית לזמן קצר". עוד נטען במכתב התגובה של המינהל, כי "במסגרת הנוהל החדש בכוונתנו להבהיר כי הקצאת הקרקע החקלאית המיועדת להשכרה לזמן קצר פתוחה לכלל הציבור, וכי בנוסף, תיוחד מכסת קרקע מסוימת, שהיקפה טרם נקבע, להשכרה לבדואים בלבד [...] כן בכוונתנו לגבש כללים וקריטריונים לפעולת ועדת ההחכרות שתפקידה לדון ולהחליט בבקשות להשכרת קרקע אשר תוגשנה."

כאמור, ארגון עדאלה פנה ביום 27.9.2004 למינהל מקרקעי ישראל בדרישה לבטל את נוהל מס' 21.02 ל"השכרת קרקע חקלאית לזמן קצר לבדואים בנגב" אשר מגביל, באופן חורג וקיצוני, את המועמדות ו/או הזכאות להשכרת קרקע חקלאית לערבים בדואים בנגב. כן נדרש המינהל להחיל, כלפי האוכלוסייה הערבית, נהלים שווים בתנאיהם לאלה המונהגים כלפי שאר אזרחי המדינה.

מעיון בתנאי השכרת קרקע חקלאית לזמן קצר, עולה כי קיימים שני נוהלי השכרה שונים. נוהל מס' 21.01 שהנו כללי, החל על כלל האוכלוסייה, ונוהל מיוחד 21.02 המיועד לאוכלוסייה הערבית בדואית בנגב. מהשוואת "מטרות ועקרונות" הנהלים הנ"ל, עולה שוני מהותי בין שני הנהלים המתבטא, בין היתר, בתנאי סף להשכרה לאוכלוסייה הערבית בדואית בנגב, אשר מגבילים, באופן חורג וקיצוני, את המועמדות ו/או הזכאות להשכרה לערבים בדואים בנגב. כך למשל, על כל מועמד ערבי בדואי להיות מתגורר מגורי קבע במחוז דרום ואינו בעלים או מחזיק, תוך תביעת בעלות, בקרקע במחוז דרום ששטחה מעל 50 דונם. הגבלה נוספת הוטלה על שטחה של יחידת קרקע להשכרה, שלא צריכה לעלות על 150 דונם. בנוסף, על המועמד לקיים את אחד התנאים להלן:

* גילו מעל 50;
* הוא בהליכי מעבר לאכלוס באזור מועדף;
* הוועדה להסדר הקרקע בפשרות בנגב הצפוני המליצה בכתב, להשכיר לו קרקע;
* משרד ממשלתי המליץ, בהמלצה מנומקת בכתב, להשכיר לו קרקע.

התנאים הנ"ל אינם נדרשים כלל ממגישי בקשות להשכרת קרקע חקלאית יהודיים בדרום, והם מוגבלים בתחולתם לתושבי הנגב הערביים בלבד.

עו"ד סוהאד בשארה טענה בפנייתה, כי תנאי ההשכרה הנ"ל הנם בלתי סבירים ומגבילים באופן קיצוני את זכותם של תושבי הנגב הערביים לשכור קרקע לשימושים חקלאיים ולעסוק בחקלאות, זאת אך ורק בשל מוצאם ו/או שיוכם הלאומי ו/או הדתי. עוד נטען, כי התנאים הנ"ל אינם רלוונטיים לנושא השכרת קרקע חקלאית ולא ברור כלל מדוע ראה מינהל מקרקעי ישראל לנכון לעשות זאת בנסיבות העניין. על כן, נטען, כי ההבדל בנהלים בעניין זה הנו מפלה כנגד תושבי הנגב הערביים ומונע מהם גישה שווה והזדמנות שווה לחלוקת משאבי קרקע חקלאית במחוז דרום.

בפניה הדגיש עדאלה , כי חוסר הסבירות הקיצוני של נוהל זה מקבל משנה תוקף לאור חשיבותו של המשאב שמנהל מינהל מקרקעי ישראל ומידת חיוניותו לכלל הציבור, בתור נאמן על נכס ציבורי זה. בנוסף, נטען, כי ההחלטה אף נוגדת את העקרונות הבסיסיים שהותוו על ידי בית המשפט העליון בכל הקשור לחלוקת קרקע על ידי מינהל מקרקעי ישראל ובראשם עקרון הצדק החלוקתי. שכן, המינהל מגביל באופן קיצוני ובלתי סביר, את נגישותם של תושבי בנגב הערביים לקרקע חקלאית ואת זכאותם לחלוקת קרקע זו.

בעקבות תגובת מינהל מקרקעי ישראל, פנתה עו"ד בשארה שוב למינהל בדרישה לדעת מתי ישונו הנוהלים ומתי ייכנסו הנוהלים החדשים לתוקף. בפנייה צויין, כי מן הראוי כי שינוי הנוהלים ייעשה באופן מיידי , נוכח הנזקים הרבים הנגרמים לאוכלוסייה הערבית, כתוצאה ממדיניות מפלה בהקצאת הקרקע החקלאית.

ביום רביעי 24.11.2004, הגיש ארגון עדאלה וסאות אל-עאמל עתירה לבג"צ נגד המוסד לביטוח לאומי ומשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, בדרישה לבטל הוראות חקיקה אשר שוללות את קצבת הבטחת ההכנסה ממי שבעלותו או בשימושו רכב מנועי.

סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, הדומות בלשונן קובעות כי, ייראו ברכב מנועי כנכס המופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום גמלת הבטחת הכנסה. היינו, מי שימצא כזכאי לקצבת הבטחת הכנסה אך בבעלותו ו/או בשימושו רכב מנועי, תישלל ממנו כליל גמלת הבטחת ההכנסה. בעתירה נטען כי הוראות החקיקה דנן הינן בלתי סבירות באופן קיצוני משום שהן לא עושות כל אבחנה לעניין סוג הרכב, שוויו, עלויות החזקתו ומי הנושא בהן, אינן מבחינות בין מי שבבעלותו רכב לבין מי שבשימושו, ואינן נותנות כל משקל לנסיבות האישיות של תובעי הבטחת ההכנסה, למשל: הצורך ברכב; מקום מגוריו של תובע הגמלה; האם קיימת תחבורה ציבורית בכפר; האם תדירותה של תחבורה זו סבירה היא.

העתירה הוגשה באמצעות עורכת הדין גדיר ניקולא מעדאלה בשם שני הארגונים ובשמו של מקבל גמלת הבטחת הכנסה אשר בקשתו לשימוש ברכב נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי על אף שהדבר נחוץ לו על מנת לסייע לבתו הסובלת מעוורון קשה, ועל אף שהוא האדם היחיד שיכול ללוות אותה ולהסיעה על מנת שתישאר במעקב רפואי ולטפל בשאר ענייניה החיוניים והיום-יומיים.

המוסד לביטוח לאומי, נטען בעתירה, אוכף וביד קשה את הוראות החקיקה דנן. הוא מפעיל מערך אכיפה שלם הכולל בין היתר חוקרים פרטיים או מה שנקרא בלשון מקבלי הבטחת ההכנסה "משטרה סמויה". חוקרים אלו יוצאים לשטח ומצלמים תובעי הבטחת הכנסה כאשר מגיעים ללשכות התעסוקה תוך נהיגה ברכב או כאשר הרכב חונה ליד ביתם, ומכינים על כך דו"חות פעולה. המוסד לביטוח לאומי, שולל וללא כל בירור מעמיק את גמלת הבטחת ההכנסה ומחייב רטרואקטיבית את תובע הגמלה בסכומים שיכולים להגיע עד עשרות אלפי שקלים, עבור תשלומים שקיבל התובע מיום הגשת תביעתו לגמלת הבטחת ההכנסה. חוב זה מנוכה בדרך כלל מקצבת הילדים ו/או מגמלת הבטחת הכנסה עתידית אותה יהיה הזכאי לתבוע אחרי מינימום שלושה חודשים מיום דחיית תביעתו לתשלום הגמלה.

בעתירה הובאו סיפוריהם האישיים של ששה מקבלי גמלת הבטחת הכנסה שנשללה מהם הגמלה בשל שימוש ברכב. מבין הסיפורים האישיים שהובאו בעתירה היה סיפורה של תושבת הכפר ביר אלמכסור, אם חד הורית לארבעה ילדים, אשר באוגוסט 2004, הודיע לה המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה הואיל והיא משתמשת ברכב, והוא חייב אותה בתשלום חוב על סך 15,138 ש"ח, עקב תשלומים שלטענת המוסד לא הגיעו לה. המוסד לביטוח לאומי החליט על שלילת גמלת הבטחת ההכנסה מהתובעת למרות שהיא העידה בעת שנחקרה על ידי המוסד כי היא משתמשת ברכב השייך לבנה, כדי להגיע ללשכת התעסוקה בנצרת עילית, שם היא מתייצבת, וכי אין תחבורה ציבורית הנכנסת לתוך הכפר שלה.

יצויין, כי לאחרונה מתחה סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופטת אלישבע ברק-אסוסקין ביקורת חריפה כנגד הוראות החקיקה דנן. היא קבעה, בין היתר, כי:

"[...] תקנה 10(ג) קובעת באופן כוללני שכל מי שיש ברשותו רכב מנועי, בכפוף לחריגים מעטים, כגון נכה או מי שאינו מסוגל לעבוד מסיבות בריאות, לא יזכה כלל להבטחת הכנסה. אין כל משקל לשוויו של הרכב, אין משקל למצבו של אותו אדם ולנסיבותיו. אין גם משקל לשאלה אם המבוטח משקיע בהחזקת הרכב אם לאו. התקנה כוללנית [...] אי סבירות התקנה נובעת מכוללניותה, מכך שהיא אינה מותירה שיקול דעת למוסד לביטוח לאומי, מכך שהיא שוללת כליל את הגמלה בכל מקרה ומכך שאין היא לוקחת בחשבון את שינוי העתים, את העובדה שעל פי תנאי החיים כיום אין כל סבירות בשלילת גמלה למי שאך משתמש ברכב מנועי אך הוא אינו בעליו לא כל שכן אם הוא אינו מוציא כספים על אחזקתו. תקנה 10(ג) נוגדת בצורה קיצונית את תכלית חוק הבטחת הכנסה. תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא לדאוג לכך שלכל אדם, גם למחוסר עבודה, יהא קיום מינימלי. כבוד האדם נרמס כאשר לאדם אין ולו קיום מינימלי. מינימום זה נובע בזכותו של אדם לכבוד".

מר והבה בדארנה, מנהל עמותת סאות אלעאמל מסר, כי "אנחנו נתקלים בבעיות כאלו ומתמודדים עמם מול בתי הדין לעבודה. החלטנו לפנות לבית המשפט לעליון על מנת לשים קץ למדיניות הבלתי אנושית, במיוחד כאשר מתגברת רדיפת המשטרה הכלכלית שמיסד אותה השר נתניהו, ואשר עיקר פעילותה הופנה נגד ציבור המובטלים באוכלוסייה הערבית בכלל ובאזור נצרת בפרט".

בעתירה נטען כי הוראות החקיקה דנן מנוגדות הן לתכליתו של חוק הבטחת ההכנסה שהינה להבטיח לכל אדם שאין בכוחו לספק לעצמו הכנסה הדרושה לקיומו, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיו החיוניים. וכן כי הן שוללות ופוגעות באופן חמור ובלתי מידתי בזכויות חוקתיות נעלות בחשיבותן והן הזכות לקיום מינימאלי, הזכות לכבוד והזכות לקניין.

בג"ץ 10662/04, סלאח חסן ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

ביום ראשון, 21.11.2004, הגיש ארגון עדאלה עתירה לבג"ץ נגד השר לענייני דתות, ראש הממשלה ושר המשפטים בדרישה להורות לשר הדתות להתקין תקנות לשמירה על המקומות הקדושים של המוסלמים בישראל, לאחר התייעצות עם אנשי דת מוסלמים, כפי שהתקין תקנות לשמירה על המקומות הקדושים של היהודים.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד עאדל בדיר מארגון עדאלה בשם הארגון ובשמם של שיח' עבדאללה נמר דרוויש, שיח' כאמל ריאן, שיח' אבראהים צרצור, ח"כ עבד אלמאלכ דהאמשה ועמותת אלאקצא לפיתוח נכסי ההקדש האסלאמי.

בשנת 1967, נחקק חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז – 1967 (להלן: חוק השמירה על המקומות הקדושים), שמטרתו שמירה על המקומות הקדושים מפני חילול וכל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות הקדושים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות. בסעיף 4 לחוק הנ"ל נקבע, כי "שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי, לאחר התייעצות עם נציגים של בני הדתות הנוגעים בדבר או לפי הצעתם, ובהסכמת שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו". בתוקף סמכותו לפי סעיף 4 התקין שר הדתות תקנות לשמירה על המקומות הקדושים ליהודים בלבד. התקנות מגדירות מהם "המקומות הקדושים", וקובעות מהם המעשים האסורים בתחומי מקומות אלה, בצד עונשים לעובר על ההוראות המגדירות המעשים האסורים וההגבלות. בנוסף, בתוספת לתקנות ישנה רשימה של המקומות הקדושים ליהודים.

בעתירה טען עו"ד בדיר, כי חרף התייחסותו האוניברסאלית של החוק למקומות הקדושים של כל הדתות, השר קיים את חובתו עפ"י דין באופן מפלה בכך שהתקין תקנות ליהודים בלבד. העדר תקנות לגבי שאר העדות בכלל, ולמוסלמים בפרט, גרם להזנחת מקומות קדושים אלה ולחילולם. הרבה מסגדים ואתרים קדושים הפכו לרפתות, לדיסקוטקים, לפאבים ולבתי מסחר למיניהם.

בעתירה נטען, כי אי הכללת המקומות הקדושים של המוסלמים בתקנות חורג מלשונו ומתכליתו של החוק המתייחסת לכלל הדתות בישראל, פוגע בעקרון שלטון החוק, לוקה בחוסר סבירות קיצונית, פוגע בחופש הדת והפולחן, פוגע בעיקרון השוויון ונוגדת את כללי המשפט המנהלי הקובעים כי בביצוע סמכותו המנהלית של השר עליו לפעול, לשם הגשמת תכלית החקיקה, בהגינות, בסבירות ובהעדר שרירות ואפליה.

יודגש, כי באי ההכרה במקומות הקדושים של המוסלמים בישראל, יש התעלמות קיצונית, חסרת כל הצדקה עניינית, מחשיבותם הדתית וההיסטורית של אותם מקומות קדושים. חלק ניכר מהמקומות הללו מהווה מקום קדוש מדרגה ראשונה, לא רק אצל בני הדת בארץ, אלא אצל מיליונים מרחבי העולם (למשל: נמצאים בישראל מקומו של החליפה עלי והנביא סאלח ומסגדים היסטוריים רבים).

יצויין, כי חוק העונשין, תשל"ז – 1977, אוסר על פגיעה במקום קדוש וקובע סנקציה פלילית נגד המחלל מקום קדוש, וכך גם חוק השמירה על מקומות קדושים- 1967. על כן, נטען בעתירה, כי העדר תקנות שיגדירו ויפרטו את המקומות הקדושים למוסלמים מנציח הפגיעה המתמשכת במקומות אלה. בנוסף, נטען, כי אי התקנת תקנות כנדרש בעתירה זו, גרם להפליה ביישום סעיפי התקציב של שר הדתות, שכן הוא קובע סעיפים תקציביים למקומות הקדושים של היהודים בלבד בטענה כי אין תקנות לגבי המוסלמים. בכך ההפליה ביישום הוראות חוק השמירה על מקומות קדושים נהפכה כצידוק להמשיך להפלות בתחומים אחרים.

בשנת 1995 פנה היועץ המשפטי לממשלה במכתב לראש הממשלה, והתריע על מצב אי השוויון בתקציב שירותי הדת לאזרחים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, והמליץ על פעולה דחופה לתיקונו. היועץ המשפטי לממשלה עמד במכתבו על הנימוקים השונים, מעבר לשוויון הצרוף, המחייבים נקיטת פעולה בעניין: "מקבלת האוכלוסייה הלא יהודית שיעור נמוך ביותר מתקציב התמיכות ללא כל פרופורציה לחלקם בכלל האוכלוסייה בישראל".

ועוד, נושא מצבם של המקומות הקדושים לעדות הערביות עלה לדיון פעמים רבות גם בממשלה. ועדת השרים לעניין המגזר הערבי בהחלטתה מיום 31/1/2000, שכותרתה "הטיפול במקומות הקדושים לעדות הלא יהודיות", החליטה להטיל על מנהל מקרקעי ישראל בשיתוף עם המשרד לענייני דתות ונציג מהמגזר הערבי להכין תכנית לטיפול במקומות הקדושים לעדות הלא יהודיות הנטושים ברחבי הארץ.

בעקבות החלטת השרים הוקמה וועדת משנה והתקיימו כמה דיונים בעניין מצבם של המקומות הקדושים לעדות הערביות בהשתתפות נציגים ממשרד הדתות, ממשרד התשתיות הלאומיות וממנהל מקרקעי ישראל ובהשתתפות השיח' כאמל ריאן, כנציג המרכז לשלטון מקומי. על הועדה הוטל להכין תכנית לטיפול במקומות הקדושים לעדות הערביות הנטושים ברחבי הארץ. כן נקבע כי התכנית תכלול רשימה של אתרים, סדר עדיפויות ולוח זמנים לביצוע, וכי התכנית תציג רשימה של מקומות קדושים נטושים אשר נדרש טיפול מיידי בהם.

הוועדה סיימה את עבודתה בשנת 2000; היא זיהתה כ-53 מקומות קדושים מוסלמים וכ-58 אתרי קבורה נטושים. משרד הדתות לא טיפל כלל בנושא.

עו"ד בדיר ציין בעתירה, כי נשיא בית-הדין לערעורים, כבוד הקאדי אחמד נאטור, פנה פעמים רבות לגורמים ממשלתיים, והתריע בפניהם מפני מצבם העגום של המקומות הקדושים למוסלמים, במיוחד בערים המעורבות ובישובים שאין בהם עתה מוסלמים. בפנייתו מיום 22/3/1993 לראש הממשלה ולשר הדתות דאז, מר יצחק רבין, פירט את מצבם הבלתי נסבל של המקומות הקדושים למוסלמים. במכתבו מציין נשיא בית הדין:

"בתי קברות רבים באזור הערים המעורבות ובכפרים הערביים עד 1948, הועברו לרשויות ממשלתיות ועירוניות, כגון רשות הפיתוח, חברות לפיתןח הערים המעורבות, חלמיש וכיו"ב. הגופים אשר להם הוקנו הנכסים החכירו וממשיכים להחכיר מקרקעין שבהם גם מסגדים לגופים רשמיים ודרכם לידיים פרטיות המשתמשים בבניינים תוך כדי חילול גם לקדושת המקום. לדוגמא: מסגד קיסריה אשר הוחכר ל- "באר ומסעדה", מסגד סקסיק ביפו (דיסקוטק), מסגד קטן בב"ש, מסגד עין הוד, המסגד הגדול בבאר שבע, מסגד אכזיב וכו'..".

בסיכום דבריו, מבקש נשיא בית הדין השרעי לאכוף את חוק השמירה על המקומות הקדושים- 1967, ולהנחות את הפקידים הנוגעים בדבר ורשויות החוק למצות את הדין עם משיגי גבול ועם כל מי שעובר על החוק. כמו כן, מבקש הנשיא הקאדי נאטור משר הדתות שיעשה שימוש בסמכות מכוח סעיף 4 לחוק הנ"ל ולהתקין תקנות לביצוע החוק לגבי המקומות הקדושים למוסלמים, בכדי לשים קץ לפעולות החילול של המקומות הקדושים.

השופט אדמונד לוי החליט ביום הגשת העתירה, כי על פרקליטות המדינה להגיש תגובה מקדמית לעתירה תוך 60 יום.

בג"ץ 10532/04, שיח' עבדאללה נמר דרוויש ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'

היום, 9.11.2004, דן בג"ץ בעתירה שהגיש ארגון עדאלה באוקטובר 2003, באמצעות עו"ד סוהאד בשארה, בדרישה לבטל את החלטת מינהל מקרקעי ישראל מס' 952 אשר מעניקה הנחות בשיעור של 90% מדמי החכירה לקרקע לבנייה לחיילים משוחררים, בישובים באזורי הגליל והנגב, אשר יש בהם יותר 500 יחידות דיור, והכלולים באזורי עדיפות א' ו ב'. רשימת הישובים הראשונה כללה 423 ישובים יהודים בגליל ובנגב, ואין ביניהם אף ישוב ערבי.

בג"ץ מתח ביקורת על הכללת קריטריון השירות הצבאי וביקש מפרקליטות המדינה להסביר הכללת קריטריון זה. עוד ביקש בג"ץ הסבר אודות קריטריון יחידות הדיור. פרקליטות המדינה טענה בתשובה, כי מדובר ביישובים קטנים הזקוקים לעזרה. במקביל, טענה עו"ד בשארה שמינהל מקרקעי ישראל לא הביא נתונים על מצבם של יישובים אלה, וכי החלטתו הנה החלטה שרירותית המפלה בין היישובים הערבים והיישובים היהודים.

יצוין, כי בתגובת המדינה לעתירה, טענה פרקליטות המדינה, כי לאחר בחינה נוספת בכל הנוגע לרשימת הישובים עליהם חלה ההחלטה, נמצא כי אמנם נפלו שיבושים ברשימות שפורסמו, ובכלל זאת לא נכללו בהם מספר יישובים ערביים, העונים על הפרמטרים הגיאוגרפיים שנקבעו בהחלטה. ועל כן, הודיעה הפרקליטות על הוספת 15 יישובים ערבים קטנים לרשימה והם: אל עוזייר, רומאנה, ניין, טייבה, מוקייבלה, סנדלה, שיח דנון, עין אל-אסד, סלמה, כמאנה, חוסינה, ראס אלעין, דמיידה, סואעד חמירה וואדי אלחמאם.

בג"ץ ציין בהקשר זה, כי קריטריון השירות הצבאי יחסום תחולת ההחלטה על יישובים ערבים העונים על שאר הקריטריונים.

עו"ד בשארה טענה בדיון, כי ההחלטה מפלה על רקע לאום וזאת בשל התניית קבלת ההטבה בתנאי "השירות צבאי או לאומי" כתנאי סף; וכי תנאי זה אינו רלוונטי לתכלית המוצהרת של ההחלטה; וכי חוק קליטת חיילים משוחררים משנת 1994 ממצה את כל הפריוויליגיות החברתיות והכלכליות המגיעות לחיילים המשוחררים, וכל הטבה מעבר לאמור בחוק זה אינה לתכלית ראוייה.

כמו כן, הודגש כי שאר הקריטריונים שנקבעו ליישומה (מספר יחידות דיור ביישוב וסיווג לאזורי עדיפות לאומית) גם הם מפלים על רקע לאום וזאת בגלל האפקט והתוצאה שהם מובילים אליה.

עוד נטען, כי השרירות והקיצוניות של ההחלטה בולט בסתירות הפנימיות ובהעדר כל הגיון בה. "כך למשל, אין שום קשר רציונאלי, הגיוני או סביר בין תנאי הסף המתייחס לחיילים משוחררים לבין התכלית המוצהרת של ההחלטה המבקשת לעודד מעבר תושבים לגליל ולנגב. חייל משוחרר ועשיר מהגליל יכול לזכות בקרקע כמעט בחינם, ולאחר חמש שנים ימכור אותה לאחר, לכל אדם אחר אף מי שהורשע בגין השתמטות מהשירות בצה"ל, ואילו תושבי תל-אביב, ירושלים או טייבה שממרכז הארץ שלא שירתו בצה"ל אך מוגדרים כנזקקי דיור, ומעוניינים לעבור להשתקע בגליל או הנגב, לא יכולים לזכות בהטבה. בכך, חלוקת הקרקע לפי ההחלטה זו גורמת להתעשרותו הגדולה, המפתיעה והמקרית של היחיד הלא נזקק במקום שאין בו מצוקת דיור".

העתירה סקרה בהרחבה את התייחסות הפסיקה לסוגיית חלוקת המקרקעין במדינה, ונטען בה, כי ההחלטה שבנדון נוגדת את העקרונות הבסיסיים שהותוו על ידי בית המשפט העליון בנושא, ובראשם עקרון הצדק החלוקתי, שכן "היא מטיבה באופן קיצוני ביותר, עד כמעט חלוקה חינם, של הקרקע, אך ורק לקבוצה מסוימת מכלל האזרחים במדינה". כמו כן, נטען בעתירת עדאלה, כי המשיבים לא נתנו משקל כלשהו למצוקת הדיור בישובים הערבים, ועל כן החלטתם לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

בתגובתה טענה הפרקליטות, כי התכלית הראשונה של ההחלטה היא חיזוקן של הישובים הקטנים באזורי עדיפות לאומית בגליל ובנגב ואילו התכלית השנייה הינה "מתן הטבה למי שתרמו מזמנם לציבור, ולעיתים אף סיכנו את חייהם, במסגרת השירות הצבאי או השירות הלאומי". עוד טענה הפרקליטות, כי "החלטת המועצה לא באה לפגוע באינטרסים של הקבוצה בשמה הוגשה העתירה, אלא להיטיב עם קבוצה אחרת, שחלקה היחסי באוכלוסייה הולך ומתמעט, קרי מי ששרתו שירות משמעותי. זהו מסר ערכי של המחוקק, בתקופה קשה, שבה השתמטות מן השירות הפכה לנפוצה, ואי נכונות לשאת בנטל, מקודשת לעיתים אף לרמה של זכות מוקנית; לכך מצטרף המצב הביטחוני הקשה בשנים האחרונות, בהם נדרשת אותה קבוצה, ההולכת וקטנה, לשאת בנטל, ובמקרים רבים לסכן את חייה, לטובת הכלל", מכאן נטען, כי "זוהי מטרה לגיטימית וראויה, המהווה שיקול רב משקל בהקשר של עתירה זו".

עוד הוסיפה פרקליטות המדינה בדיון לעניין זה, כי הגבלת ההטבה לחיילים משוחררים נעשתה משיקולים תקציביים. מנגד נטען ע"י העותרים, כי פרשנות המשיבים לתכלית ההחלטה מנוגדת למטרה המוצהרת והישירה שלה כמו שזו מופיעה במסמכיה. פרשנות זו אף אינה עולה בכפיפה אחת עם אופן קבלת ההחלטה, ובין היתר, הגופים שהיו מעורבים בקבלתה.

בג"ץ דן ביום שני, 8.11.2004, בעתירה שהגיש ארגון עדאלה ביום 24.12.2003, בשמו של ח"כ ד"ר עזמי בשארה, בעניין הנאומים הפוליטיים שנשא באום אל-פחם (יוני 2000) ובסוריה (יולי 2001). כזכור, העתירה הוגשה בעקבות החלטת בית משפט השלום בנצרת לא להיזקק לטענות המקדמיות שהגיש ארגון עדאלה עם פתיחת משפטו של ח"כ בשארה, וביניהן טענת תחולת החסינות על ח"כ בשארה.

נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, אמר בתחילת הדיון, כי העתירה מעלה סוגייה משפטית חשובה, וכי יש צורך להכריע בסוגיית תחולת החסינות על ח"כ בשארה בשלב מקדמי זה. לאחר מכן, פנה השופט ברק לפרקליטות המדינה וביקשה לבדוק את עמדתם לגבי הפורום שיכריע בסוגיית החסינות, היינו, בית משפט השלום בנצרת או בג"ץ. פרקליטות המדינה ביקשה מבג"ץ אורכה של 30 יום על מנת לגבש את עמדתה בנושא.

עוד הדגיש הנשיא ברק, כי ניתן להכריע את סוגיית החסינות לפי כתב האישום, וכי החסינות מגינה על חבר כנסת מפני התעמרות השלטון ונותנת לחברי כנסת מרווח פעולה, ומכאן חשיבות הסוגייה. יצוין, כי בדרך כלל, אין בג"ץ מתערב בהחלטות ביניים בהליך פלילי, אלא במקרים נדירים.

כזכור, ביום 12.11.2001 הוגש כתב אישום נגד ח"כ בשארה בגין דברים שנשא בנאומו בסוריה (יולי, 2001) ובאום-אלפחם (יוני 2000), המייחס לו פרסום דברי שבח, אהדה ועידוד למעשי אלימות ולארגון החיזבאללה בניגוד להוראות הפקודה למניעת טרור, תש"ח 1948. בטרם הגשת כתב האישום הסירה הכנסת את חסינותו הפרלמנטרית של ח"כ בשארה. יצויין, כי החלטת הכנסת להסיר את חסינותו של ח"כ בשארה הינה תקדימית, שכן מאז 1948 לא הוסרה חסינות של ח"כ בגין התבטאויות פוליטיות לצורך הגשת כתב אישום.

עם תחילת הדיונים בעניינו של ח"כ בשארה בפני בית משפט השלום בנצרת העלו סניגוריו מטעם ארגון עדאלה ארבע טענות מקדמיות וביקשו ביטול כתב האישום נגד ח"כ בשארה. סניגוריו של בשארה טענו, בין היתר, כי הגשת כתב האישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה נגועה בשיקולים זרים, מניעים פוליטיים וחוסר תום-לב. בהקשר הזה הובאו ראיות המוכיחות כי היועמ"ש התייעץ עם ראש הממשלה, מפלגות שונות והשב"כ עובר להגשת כתב האישום. עוד נטען, כי החסינות המהותית של ח"כ בשארה חלה ללא סייג על שני הנאומים נשוא כתב האישום, שכן מדובר בנאומים פוליטיים –מדיניים, וכי הדברים נאמרו במסגרת מילוי חובתו ותפקידו כנציג פוליטי של ציבור בוחריו. עוד, טענו הסניגורים, כי כתב האישום הנ"ל אינו מגלה עבירה, וכי ח"כ בשארה אמר את הדברים הנ"ל בכנסת והם מייצגים דעה לגיטימית הנופלת בגדר חופש הביטוי הפוליטי.

בית משפט השלום בנצרת החליט ביום 13.11.2003 לא לדון בטענות המקדמיות לביטול כתב האישום וקבע שהדיון בהם ייערך במסגרת המשפט עצמו. הרכב השופטים לא נימק את החלטתו.

בעקבות כך, הגיש ארגון עדאלה ביום 24.12.2003 עתירה לבג"ץ בשמו של ח"כ בשארה נגד היועץ המשפטי לממשלה ובית משפט השלום בנצרת בדרישה לבטל את החלטת הכנסת מיום 7.11.2001 להסיר את חסינותו של ח"כ בשארה. כמו כן, ביקש ארגון עדאלה מבג"ץ לקבוע, כי החלטתו של היועמ"ש בדבר הגשת כתב-אישום ו/או פתיחת הליכים פליליים נגד ח"כ בשארה בגין התבטאויות פוליטיות הינה בלתי חוקית לאור תחולת החסינות המהותית, ולהפסיק את הליכי העמדתו לדין עד שסוגיית תחולת החסינות המהותית תוכרע בהחלטה שיפוטית.

עדאלה טען בעתירה, כי החלטת בית-משפט השלום שלפיה הוא בחר לא להחליט בסוגייה זו ולהשאירה לסוף ההליך, נוגדת באופן בסיסי את המהות והמשמעות של חסינות מהותית. שכן, הנפקות לקיומה של חסינות מהותית היא למעשה איסור קיומם או המשכם של הליכים פליליים, לכן, ההכרעה המשפטית בסוגיית החסינות חייבת להיות בתחילת המשפט ולא בסופו.

בעתירה נטען, כי בית משפט השלום טעה כאשר לא קיבל את הטענות המקדמיות ללא נימוק, ובמיוחד את הטענה בדבר תחולתה של החסינות המהותית.

יצויין, כי סעיף 1 (א) לחוק חסינות חברי-הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א- 1951 קובע, כי "חבר-הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית ויהיה חסין בפני כל פעילות משפטית, בשל הצבעה או בשל הבעת דעה בעל-פה או בכתב או בשל מעשה שעשה בכנסת או מחוצה לה, אם היו ההצבעה הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת".

עוד הצביע ארגון עדאלה בעתירה על הפגמים המהותיים שנפלו בהליך נטילת חסינותו של ח"כ בשארה. כך למשל, לא הוצגה התשתית העובדתית הראויה והרלוונטית המבססת את האמור בכתב-האישום בפני ועדת הכנסת, לא הוצגה המלצת המשטרה בעניין סגירת התיק בשל תחולת החסינות המהותית, לא הוצג בפני ועדת הכנסת או המליאה את שני הנאומים בשלמותם; לא הובהר כי כתב-האישום מתבסס אך ורק על כתבה של עיתון "מעריב" אשר הודה שהביטויים שהופיעו בכתבה אינם מדויקים ועברו שיפוצים מילוליים; לא הוצגה בפניהם העובדה כי אין תיעוד כלשהו לנאום.

בנוסף, נטען, כי נקודת המוצא שהנחתה ועדת הכנסת והמליאה היתה שהסוגיה אינה נוגעת למעמד חופש הביטוי וכי החלטת ועדת הכנסת ולאחר מכן החלטת המליאה לא נתנו משקל כלשהו לסוגיית המניעים בהגשת בקשת נטילת החסינות והשיקולים הלא עניינים וחוסר תום הלב בהגשת כתב-האישום.

יצויין, כי עד כה, נדחו כל הדיונים בעניינו של ח"כ בשארה בבית משפט השלום, בהסכמת שני הצדדים, וזאת עד שבג"ץ יכריע בעתירה.

יודגש, כי האיחוד הבינלאומי לפרלמנטרים השוכן בג'נווה החליט, בינואר 2004, כי החלטת בית משפט השלום בנצרת לא להיזקק בשלב זה לטענה המקדמית של תחולת החסינות המהותית מרוקנת מתוכן את המטרה והמהות של החסינות המהותית.

בעקבות פניית עדאלה הורה היועץ המשפטי לממשלה השבוע (2.11.2004) לפתוח בחקירה בגין הפרסומים המופיעים באתר האינטרנט http://noaravim.ios.st/Front/Tools/homepage.asp בחשד לביצוע עבירה של פרסום הסתה לגזענות- עבירה לפי סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

כאמור, ארגון עדאלה פנה ביום 26.9.2004, באמצעות עו"ד דלאל, ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להורות למשטרה לחקור את דבר פרסום אתר האינטרנט הנ"ל אשר מוגדר ע"י בעליו כאתר נגד ערבים.

היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות עו"ד שי ניצן, ציין בתשובתו לפניית עדאלה, כי "לאחר בחינת הדברים, החלטתי שיש מקום לפתוח בחקירה בגין הפרסומים המופיעים באתר האינטרנט הנ"ל בחשד לביצוע עבירה של פרסום הסתה לגזענות- עבירה לפי סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז- 1977".

אתר האינטרנט הנ"ל כולל בתוכו דברי נאצה נגד ערבים באשר הם. עו"ד דלאל דרש בפנייה לפתוח בחקירה פלילית נגד מפעילי האתר מפני שתוכנו אסור לפי חוק איסור לשון הרע – 1965, וכי מפעיליו מסיתים לגזענות - עבירה לפי סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

על כן, דרש עו"ד דלאל בפנייה להעמיד לדין פלילי את האחראים על אתר האינטרנט, כדי להביא להורדת האתר מעל דפי רשת האינטרנט.

מחר, יום שני, 8.11.2004, בשעה 9:00 בבוקר ידון בג"ץ (הרכב: א. ברק, א. ריבלין וא.חיות) בשתי שאלות משפטיות מהותיות: האם ניתן להמשיך בהליכים הפליליים נגד ח"כ ד"ר עזמי בשארה מבלי להכריע תחילה בסוגיית תחולת החסינות המהותית ומהו היקף תחולת החסינות על התבטאויות פוליטיות של חבר כנסת.

English | عربي

חיפוש

הרשם לניוזלטר

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

צור קשר

חיפוש

הודעות לעיתונות