English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

בג"ץ (הרכב: הנשיא אהרון ברק, מישאל חשין ואליהו מצא) דן ביום 26.10.2004, בעתירה שהגיש ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, באמצעות עו"ד מרואן דלאל, בשמם של ארגון אל-חאק מראמאללה והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעזה, במאי השנה, נגד פעולות הריסת הבתים הנרחבות בדרום רפיח ובה דרש הארגון להגדיר מהו "צורך צבאי מוחלט" המתרץ את פעולות הריסת הבתים בשטחים הכבושים.

נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, הציע בדיון למדינה לבדוק את פעולות הריסת הבתים שביצע הצבא בחודשים האחרונים בדרום רצועת עזה במהלך מבצעי הצבא באזור, וזאת, על ידי הקמת גוף לצורך העניין או עריכת הבדיקה על ידי גורם צבאי.

עו"ד ענר הלמן מפרקליטות המדינה ענה בתגובה לשאלת השופטים אודות מספר הבתים שנהרסו, כי "לצבא ולמדינה אין נתונים מדויקים באשר למספר הבתים שנהרסו והדבר נובע מן העובדה שמדובר בלחימה קשה שבמהלכה נמצאים החיילים בתוך טנקים וכי ישנה בעיה בשוך הקרב לגלות כמה בתים בדיוק נהרסו".

הנשיא ברק אמר, כי העולם כולו נסמך על הנתונים המופיעים בדו"חות השונים של האו"ם וארגוני זכויות האדם: "הדו"חות הללו נקראים בעולם ומשמשים את התשתית העובדתית ביחס אלינו. אנחנו לא חיים על אי בודד. אנחנו יכולים להמשיך הלאה והבעיה נמשכת. מדוע לא ייעשה מאמץ לבדוק אם הבתים שנהרסו היו צריכים להיהרס?" שאל הנשיא ברק והוסיף: "אם נדחה את העתירה, ההיסטוריה תיכתב על פי הדו"חות".

עו"ד הלמן השיב לנשיא ברק כי לא הכל ניתן לבדוק בדיעבד וכי מדובר בעבודה מאומצת. ברק השיב: "הדו"חות האלה של האו"ם – זה איום ונורא. העולם קורא את הדו"חות האלה ואין תשובה מישראל".

ארגון עדאלה הסתמך בתגובתו האחרונה שהוגשה לבג"ץ על דוחו"ת בינלאומיים של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים וארגונים הומניטאריים מטעם האו"ם (UNRWA סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים מטעם האו"ם, משרד התיאום לעניינים הומניטאריים מטעם האו"ם OCHA, Human Rights Watch, דו"ח של נציג הועדה לזכויות אדם מטעם האו"ם John Dugard וFIDH) שהתייחסו להריסת הבתים בשטחים הכבושים. כך למשל, לפי דו"ח UNRWA שהתפרסם ביום 20.10.2004, נמצא, כי בעת הפעילות הצבאית בצפון רצועת עזה במסגרת מבצע "ימי תשובה" נהרסו 91 בית ונותרו 675 בני אדם ללא קורת גג.

בדו"ח של נציג הועדה לזכויות אדם מטעם האו"ם מיום 12.8.2004, John Dugard, יש פירוט לגבי פעולות הריסת הבתים שנוקט הצבא בהיקף נרחב. דו"ח דוגארד מבחין כי עד לאוגוסט 2004 רפח וח'אן יונס שברצועת עזה היו מוקד פעילות של הריסת בתים נרחבת על ידי הצבא. בדו"ח נכתב, כי בימי הפעילות של הצבא במבצע זה (18.5.04 עד 24.5.04), הם הרסו 167 מבנים ו/או גרמו להם נזק בלתי הפיך. בתים אלה אכלסו 379 משפחות, קרי 2066 פרטים. במהלך חודש מאי בלבד, נהרסו ברפח 298 מבנים שאיכלסו 710 משפחות, שהם 3,800 פרטים.

מר דוגארד כתב בדו"ח, כי מדובר בהפרות בוטות לאמנת ג'נבה הרביעית, וכי על הקהילה הבינלאומית מוטלת החובה לאתר את האחראים לפעולות אלה כדי להעמידם לדין בגינן.

יצויין, כי הצבא טען, כי המטרה העומדת מאחורי פעילות הריסת הבתים במסגרת מבצע "קשת בענן" (18.5.04- 24.5.04) במאי 2004 היא מציאת מנהרות והריסתן. על פי הודעת הצבא מיום 24.5.2004, הוא מצא בסוף המבצע שלוש מנהרות בלבד.

עוד יצוין, כי כתוצאה מהריסת בתים בעזה בשנת 2004, 1,360 בני אדם נעשו חסרי בית מדי חודש. 45 אנשים, בדרך כלל פליטים, נעשים חסרי מקום מגורים מדי יום. במהלך 4 השנים האחרונות, 24,547 אנשים מעזה נהיו חסרי בית כתוצאה מהריסת בתיהם על ידי הצבא.

יודגש, כי בעתירה נטען, כי הגדרת המושג המשפטי "צורך צבאי מוחלט" צריכה להיעשות בהתאם למשפט הבינלאומי ההומניטרי, חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי והחלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר. עוד נטען, כי הפעלת החריג כפופה למגבלות רבות אשר נקבעו במשפט הבינלאומי בהקשר זה. מגבלות אלה כוללות בין היתר: החובה להבחין היטב בין האוכלוסייה האזרחית והמבנים האזרחיים לבין מטרות צבאיות; בעת קיומו של ספק באשר מבנה מסוים הנו אזרחי או שהפך לצבאי, על הכוח הכובש להתייחס אליו כאל מבנה אזרחי; הריסת מבנה אזרחי המשמש למטרות צבאיות, מותרת אך ורק בקיומו של איום צבאי מיידי ומוחלט. בנוסף, הנזק כתוצאה מפעולת ההריסה צריך להיות פרופורציונאלי לסכנה הצבאית המוחלטת הנטענת ללא חריגה ממנה; איסור שימוש בכלים כבדים צבאיים להריסת בתים, אשר עלולים לגרום לנזקים צפויים רבים ולא פרופורציונאליים ל"צורך הצבאי המיידי". כמו כן לא ניתן להשתמש בטיעון "הצורך הצבאי המיידי" על מנת להשיג עליונות צבאית לשם הקלה על פעולת הכוח הכובש.

בג"ץ ביקש בסופו של הדיון מעו"ד דלאל להגיש לבית המשפט פירוט של דפוסי הריסת בתים במקומית ספציפיים כדי להמשיך את הדיון בעתירה.

ארגון עדאלה הגיש ביום 27.9.2004 מסמך עקרונות לועדת החקירה לגבולות באר שבע ולגבולות המועצות המקומיות ירוחם, שגב שלום והמועצות האזוריות אבו בסמה, בני שמעון, מרחבים, רמת נגב, ושטחים חסרי מעמד מוניציפאלי (להלן: "הועדה"). כמו כן, ביקש ארגון עדאלה להופיע בפני הועדה על מנת להביע את עמדתו בפניה.

עיריית באר שבע מבקשת להוסיף לשטח שיפוטה עוד 181,234 דונם, בעוד שטחה הנוכחי של העיר באר שבע מגיע ל- 54,585 דונם. דהיינו, העירייה מבקשת הכפלת שטחה הנוכחי בכ- 4.3 פעמים. השטחים אליהם מבקשת העיר להתרחב כוללים את היישובים הלא מוכרים: אל-סר, דרומית לבאר שבע; עוג'אן, צפון-מזרח לב"ש; וכרכור צפון-מזרח לב"ש. עוד, הוועדה אמורה לבדוק ולהמליץ בדבר השיוך המוניציפאלי של השטחים חסרי מעמד מוניציפאלי מדרום לכביש מס' 25. על שטחים אלו ממוקמים מספר של יישובים לא מוכרים, שהינם: ת'שמנזה, סווין, ואדי אל-נעם, אלשהבי-אבו תלול, אלמד'בח, ואדי אלמשאש ורכמה.

בנוסף לכך, העירייה מבקשת להתרחב, כמעט, עד לגבולות תחום שיפוטם של היישובים: רהט, לקיה, שגב-שלום ותל-שבע. התרחבות זאת תמנע מישובים ערבים את האפשרות להתרחבות ופיתוח נוכחי ועתידי. זאת, במיוחד לאור המצב המרחבי והחברתי-כלכלי הקשה של אותם יישובים ואת המחסור הרב בשטחים הן לדיור והן לשירותי ציבור שונים.

במסמך, טענו עורכת הדין סוהאד בשארה ומתכננת הערים בעדאלה, גב' הנא חמדאן, כי מצבם הסוציו-אקונומי והמרחבי של הישובים המוכרים והבלתי מוכרים הנ"ל, דורש התייחסות מיוחדת מצד הועדה, בבואה להחליט אודות העניינים שבסמכותה. שכן, הצרכים הקיימים של תושבי ישובים אלה, הצרכים העתידיים של פיתוח, והחלוקה הבלתי צודקת של המרחב בנפת באר שבע, כל אלה צריכים להיבחן ולקבל ביטוי בהמלצות הועדה בעניין נשוא מסמך עקרונות זה. הרחבת תחום שיפוטה של עיריית באר שבע, כמבוקש על ידה, יפגע קשות בזכויות יסוד של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים ויש בו בכדי להתעלם כליל מקיומם של אלה ומהצורך למציאת פתרון הולם של הכרה והתפתחות.

עוד הובהר במסמך, כי קביעתם של תחומי שיפוט מהווה חלק מהפעולות התכנוניות הקובעות את עתידם של יישובים ואזורים. לכן, כל הסכמה להרחבת תחום שיפוט עיריית באר שבע כמבוקשה, יש בה כדי לחרוץ את גורלם של הכפרים הערבים הבלתי מוכרים להיעלם, ויחרוץ אף את גורלם של הישובים המוכרים להחמרה יתירה של מצבם. דבר אשר יש בו כדי להגדיל את הפער החברתי-כלכלי והמרחבי בין האוכלוסייה הערבית לבין האוכלוסייה היהודית באזור, יש בו כדי לפגוע בזכויות יסוד של תושבי הישובים הערביים בו והנו מנוגד לעקרון הצדק החלוקתי, כפי שזה בא לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון בנושא.

בנגב, מתגוררים כיום כ- 130 אלף אזרחים ערבים בדווים. כמחצית מאוכלוסייה זו מתגוררת בכפרים לא מוכרים וכמחציתה מתגוררת בישובים מוכרים הסובלים מבעיות חמורות של העדר תשתיות, שירותים ומצוקת שטחי פיתוח. כיום קיימים בנגב כ- 14 ישובים ערביים מוכרים, מחציתם הוכרו בשנות השישים והשבעים, ולאחרונה הכירה הממשלה ב- 7 ישובים נוספים (נציין, שעוד אין תוכניות מתאר ליישובים אלה). מטרת הקמתם של ישובים אלה הנה לרכז את מגורי כלל האוכלוסייה הערבית בנגב, בניסיון לצמצם עד למינימום האפשרי את שטח האכלוס והמחייה של האוכלוסייה הערבית בנגב, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהמצב הקיים, מצורכי האוכלוסייה הערבית המיידיים, מהפערים הקיימים בין הישובים הערביים ליהודיים באזור ומצורכי הפיתוח העתידיים של האוכלוסייה הערבית בו.

מסמך העקרונות התייחס למציאות החיים הקשה של האוכלוסייה הערבית בנגב. שכן, מצב קשה ביותר מתבהר מדירוגם של הישובים הערביים באשכולות הסוציו-אקונומיים, כאשר כל שבעת הישובים הערביים נמצאים באשכול החברתי-הכלכלי הכי נמוך, אשכול 1. לשם הבהרת חומרת המצב, כלל מסמך העקרונות מספר נתונים על המצב הכלכלי-חברתי בישובים אלה. כך למשל, שיעורי דורשי העבודה בשבעת היישובים הערבים בנגב הינם הכי גבוהים בישראל, כאשר שיעור זה בכל הישובים הנו מעל ל- 30%. בלקייה שיעור דו"ע מגיע ל- 33%, ברהט %31.5, בשגב שלום 31.1% ותל-שבע 30%. בנוסף, אחוז הילדים במשפחות המקבלות הבטחת הכנסה (לשנים 1995-2002), בישובים אלה, הנם גבוהים ביותר. 6 מבין 7 הישובים, בדרום, בהם הילדים במשפחות המקבלות הבטחת הכנסה מונים יותר מ- 30% מכלל ילדי היישוב, הנם ישובים ערביים. כל למשל עומד אחוז זה בלקייה 44.9%, ברהט 42.3%, בשגב שלום % 34.9, ובתל-שבע % 41.6.

במסמך העקרונות נטען, כי נתונים אלה מקבלים הדגשה יתירה לאור העובדה כי האוכלוסייה הערבית בנגב הינה אוכלוסייה צעירה יחסית לאוכלוסייה היהודית וגם לשאר האוכלוסייה הערבית במדינה. אחוז הערבים השייכים לקבוצת גיל 0-19 מכלל האוכלוסייה הערבית מגיע ל- 50.6%, כאשר אחוז היהודים השייכים לאותה קבוצה הינו פחות ומגיע ל- 33.8%. כאשר אחוז האוכלוסייה הערבית הצעירה (קבוצת גיל 0-19 שנים) במחוז הדרום מגיע ל- 66.3%, לעומתם אחוז האוכלוסייה היהודית הצעירה במחוז מגיע ל 35.0%. יחד עם זאת, קצב גידול האוכלוסייה הערבית בדרום עומד על 5.6% לשנה.

בנוסף, כ- 40 יישובים ערבים באזור הנגב עודם לא מוכרים, ובהם מתגוררים כ- 60,000 אזרחים ערבים. ישובים אלה בחלקם היו קיימים לפני קום המדינה, ובחלקם הוקמו בעקבות צווים מטעם המושל הצבאי, בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, אשר העבירו את תושביהם מכפריהם המקוריים, מלפני 1948, לכפריהם הנוכחיים. אין המדינה מספקת להם את השירותים הבסיסיים כגון: מים, חשמל, תשתיות ושירותי ציבוריים חיוניים אחרים.

במסמך העקרונות נטען, כי הנתונים הנ"ל מבהירים מחד את האפליה החמורה הקיימת, ומאידך את הצרכים הגדלים בחלוף הזמן, הן מחמת המצב הקיים והן מחמת גידול האוכלוסייה והרכבה. על כן, על הועדה לשקול, בין היתר, את כל הנתונים לעיל, בבואה להחליט בנושא שבסמכותה. שכן, תחימת גבולות רשות מקומית, ישפיע, באופן ישיר ועקיף, על הרשויות המקומיות השכנות, על אפשרויות התרחבותן בעתיד הקרוב והרחוק, על אפשרויות סיפוק צורכי הפיתוח של תושביהן ועל אפשרויות מציאת פתרונות הולמים לכפרים הבלתי מוכרים באזור הנתון.

מסמך העקרונות אף התייחס לחלוקה הבלתי צודקת של המרחב בנגב, ולמדיניות "ייהוד המרחב" שמנהיגות ממשלות ישראל במדינה בכלל ובאזור הנגב בפרט, על ידי הבטחת שימוש יהודי בלעדי במקסימום שטחים אפשריים, לעומת מזעור השטחים בשימוש האוכלוסייה הערבית. כך למשל, וכתוצאה ממדיניות זו, טרם הכירה המדינה בכפרים הלא מוכרים, בו בעת שהישובים המוכרים סובלים מאפליה בוטה ביותר בהקצאות קרקע, משאבים ציבוריים וכד'. במקביל, פועלת המדינה נמרצות לקידום הקמתם של ישובים יהודיים באזור, הקמתן של התיישבויות בודדים, המשתרעות על עשרות אלפי דונמים והעברת שטחים ל"משמורת" המועצות האזוריות היהודיות בנגב.

במסמך נטען, כי מדיניות מתמשכת זו, הובילה לחלוקה בלתי צודקת של המרחב, בין הרשויות המקומיות היהודיות והערביות בנגב וגורמת לבעיות חמורות של תשתיות, העדר אפשרויות פיתוח. כך למשל, נפת באר שבע משתרעת על שטח של 12,945 קמ"ר, כאשר תחום שיפוטן של שבעת היישובים הערבים (הממוקמים בנפה זו) משתרע על שטח של 59.957 קמ"ר, המהווה 0.5% משטחה של הנפה. לעומת זאת, אוכלוסיית היישובים הערבים מהווה 16% מכלל האוכלוסייה בנפה והאוכלוסייה הערבית בכל הנפה מהווה 24%.

במסמך הובאה דוגמא נוספת המבליטה את אי הצדק החלוקתי באזור. בעוד שגודל אוכלוסיית הישוב עומר היהודי מגיעה לכמחצית גודל האוכלוסייה ביישוב הערבי השכן תל שבע, תחום שיפוט עומר (12.772 קמ"ר) גדול פי 2.7 פעמים מהיישוב תל שבע (4.762 קמ"ר).
לאור כל האמור לעיל, עדאלה דרש מהועדה:

 למסמך העקרונות

ביום 17.12.2004, ובתגובה לבקשת עדאלה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לעיכוב ביצוע צו הסגירה שהוציא משרד החינוך נגד בית הספר "יאפא ערבי דמוקרטי", הודיע המשרד כי יבדוק את בקשת בית הספר לרשיון, והתחייב כי במהלך ה- 14 יום לשם בדיקה ועד להגשת תגובתו לבקשת העיכוב, לא יממש את צו הסגירה נגד בית הספר.

יצויין, כי ביום 12.10.2004 הגיש ארגון עדאלה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, באמצעות עורכת הדין גדיר ניקולא, נגד משרד החינוך לביטול צו הסגירה נגד בית הספר "יאפא ערבי דמוקרטי", שהוציא משרד החינוך ביום 31.8.2004, מהטעם שאין לבית הספר רשיון כפי שקבוע בחוק הפיקוח על בתי ספר. ובנוסף הגיש עדאלה לבית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה עד למתן החלטה בתובענה.

תובענה זו הוגשה בשמם של האגודה למען ערביי יפו, מנהלת בית הספר "יאפא", גב' מארי קופטי, וכן 11 הורי תלמידים שלומדים בבית הספר.

יצויין, כי בית הספר "יאפא" הוקם לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, ע"י האגודה למען ערביי יפו, על מנת לספק מסגרת חינוכית אלטרנטיבית ומיידית ל- 158 תלמידים שחלקם המכריע למד עד לשנת הלימודים האחרונה בבית ספר אחר - בית הספר האורתודוקסי ביפו. קוצר הזמן שעמד בפני מקימי בית הספר מנע את השגת רשיון בטרם פתיחת בית הספר. ובשל טעם זה בלבד, קרי היעדר רשיון, הוציא משרד החינוך צו סגירה נגד בית הספר, לפי חוק הפיקוח על בתי ספר.

לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה, החליטה הנהלת בית הספר האורתודוקסי ביפו - הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית - על פיטוריה של מנהלת בית הספר, גב' מארי קובטי, וכן על ביצוע מספר "רפורמות" בבית הספר האורתודוקסי, אשר כללו, בין היתר, החזרת הלימודים המסורתיים של הכנסייה, הפיכת השפה היוונית לשפה חובה בבית הספר, הנהגת מדיניות סלקטיבית עדתית בקבלת התלמידים לבית הספר, וכן הגבלת מעורבותו ומעמדו של ועד ההורים בבית הספר. שינויים אלו עליהם החליטה הפטריארכיה היוונית - האורתודוקסית, עוררו את כעסם ותרעומתם של צוות המורים, ועד ההורים וכלל ציבור ההורים בבית הספר האורתודוקסי. ניסיונותיו החוזרים ונשנים של ועד ההורים בבית הספר האורתודוקסי, לשינוי החלטת הנהלת בית הספר הן בעניין פיטורי המנהלת והן בעניין הרפורמות, כשלו.

מצב זה שנוצר בבית הספר הקודם (בית הספר האורתודוקסי) גרם לועד ההורים וכלל ציבור ההורים לחפש מסגרת חינוכית אלטרנטיבית. וכך, בסיוע ובאמצעות האגודה למען ערביי יפו הוקם בית הספר "יאפא". בית הספר נפתח ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, ובקשה לרשיון הוגשה למשרד החינוך ביום 13.9.2004.

החלטת הנהלת בית הספר האורתודוקסי כאמור והמועד בו נתקבלה סיכל כל אפשרות להשיג רשיון בית ספר ממשרד החינוך בטרם תחל שנת הלימודים הנוכחית, ובטרם יפתח בית הספר כפי שנקבע בחוק הפיקוח על בתי ספר.

בתובענה טענה עו"ד ניקולא, כי החלטתו זו של משרד החינוך, הינה החלטה מוטעית, ובמקרה ולא תבוטל היא תפגע באופן ממשי ובלתי מידתי בזכות יסוד חוקתית של 158 תלמידי בית הספר והוריהם, לחופש בחירה בחינוך, כמט כן תפגע בזכות התלמידים לחינוך שכן סגירת בית הספר בשלב זה משמעה הלכה למעשה, הוצאת התלמידים מכל מסגרת חינוכית או כפיית מסגרת חינוכית אחרת שאינה מהווה מבחינתם מענה על דרישותיהם וציפיותיהם ממוסד חינוכי.

עוד נטען בתובענה, כי הדרישה להשגת רשיון בטרם פתיחת בית הספר, הקבועה בסע' 3 לחוק הפיקוח על בתי ספר, הינה דרישה פורמאלית - טכנית הנסוגה בפני זכותם החוקתית של ההורים לחופש הבחירה בחינוך וזכותם לאוטונומיה, וזאת במיוחד כאשר בית הספר "יאפא" עונה על כל המבחנים המהותיים הקבועים בחוק הפיקוח, ואשר נועדו לקיים את תכליתו העיקרית של חוק הפיקוח להבטיח כי בית הספר יספק חינוך ברמה נאותה.

 לתובענה

משרד החינוך התחייב להוסיף 9.5 תקנים למשרת קצין ביקור סדיר (להלן: קב"ס) בשבעת היישובים הערבים-בדואים רהט, לקיה, כסיפה, ערערה בנגב, שגב שלום, חורה ותל-שבע שבנגב. התחייבות זו נמסרה בעקבות הדיונים בבג"ץ בעתירה שהגיש ארגון עדאלה ביולי 2003, באמצעות עו"ד גדיר ניקולא, נגד מדיניות משרד החינוך באי הקצאת התקנים הדרושים למשרת קב"ס לשבעת היישובים הבדואים בנגב. כמו כן, בג"ץ הוציא צו על תנאי בעתירה.

ביולי 2003, הגיש ארגון עדאלה עתירה זו, בשם עדאלה ובשמן של 19 משפחות לתלמידים בבתי ספר שונים בנגב, קואליציית ארגונים וועדי הורים לשיפור מערכת החינוך הערבית בנגב, ההתאחדות הארצית של ועדי ההורים הערביים למערכת החינוך בישראל וועדת המעקב העליונה לענייני החינוך הערבי בישראל. בעתירה זו דרש עדאלה כי יקצה משרד החינוך את מספר התקנים הדרושים למשרת קב"ס לשבעת היישובים הבדואים בנגב, וזאת בהתאם לקריטריונים אותם קבע משרד החינוך.

קציני הביקור הסדיר (הקב"סים) נחשבים לאורגן המרכזי והזרוע הישירה של משרד החינוך לצורך הטיפול בתופעת הנשירה. המחלקה לביקור סדיר הינה היחידה האחראית למעקב אחר יישום חוק לימוד חובה. היא מטפלת באיתור התלמידים שאינם מבקרים ביקור סדיר בבתי-הספר, ומסייעת להחזרתם למעגל הלימודים. כך שמתפקידו של כל קב"ס בכל רשות מקומית לעקוב אחר תלמידי היישוב המועדים לנשירה ממערכת החינוך, לאתרם ולטפל בהם, וכן להחזיר תלמידים נושרים למערכת החינוך ולהציבם במסגרות הולמות. על כן, אי הקצאת תקנים למשרת קב"סים מנציחה ומשרישה את בעיית הנשירה ממערכת החינוך.

בדיון באוגוסט 2003, הוציא בג"ץ צו על תנאי בעתירה שבו הורה למדינה להסביר, תוך שישים יום, מדוע לא מקצים ומספקים את התקנים הדרושים למשרת קצין ביקור סדיר, לפי "התקן הראוי" שקבע משרד החינוך ליישובי העותרים.

בתצהיר התשובה לצו על תנאי טענה המדינה כי העתירה התייתרה נוכח החלטת משרד החינוך להוסיף 9.5 תקנים ( בתשובה הראשונה לעתירה הוחלט על הוספת 5 תקנים, ובדיון האחרון ביום 8.9.2004 הודיע משרד החינוך על הוספה נוספת של 4.5 תקנים) למשרות קציני ביקור סדיר ליישובים הבדואים ולכפרים הלא מוכרים בדרום, וכי גם ביישובים היהודיים במדינה יש פער בין מספר התקנים למשרת קב"ס המוקצים בפועל לבין מספר התקנים שהיה על משרד החינוך להקצות לפי נוסחת הקריטריונים שקבע.

בתגובה טענה עו"ד ניקולא, כי ההוספה אינה מספקת, וכי מספר התקנים המוקצה כיום בפועל לשבעת היישובים הבדואים הוא רק 17.5% ממספר התקנים שהיה על משרד החינוך להקצות לפי נוסחת הקריטריונים שקבע.

עוד נטען כי הוספת התקנים אינה סוגרת את הפער הגדול באחוז ההקצאה למשרות קב"סים (מספר תקנים שהוקצו בפועל מתוך מספר תקנים שיש להקצות לפי הקריטריונים) בין יישובי העותרים, לבין אחוז ההקצאה לכלל היישובים היהודיים בכלל, וליישובים היהודיים במחוז הדרום בפרט. הטבלה להלן, מצביעה בבירור על פער זה באחוזי ההקצאה:

הטבלה לעיל ממחישה בתוקף, כי הפליתם של היישובים הבדאים בנגב הינה ארצית – בהשוואה לכלל הישובים היהודיים במדינה, ואזורית – בהשוואה ליישובי היהודיים בדרום. פערים אלו באחוזי ההקצאה בין שלוש הקבוצות לעיל, מקבלים משנה תוקף לאור הפערים ביניהן באחוזי הנשירה, כפי שמראה הטבלה שלהלן:

עו"ד ניקולא טענה, כי החלטתו זו של משרד החינוך הינה צעד חיובי, אך עדין אין בו די, וכי הפערים באחוזי הנשירה, בין התלמידים הבדואים בנגב לבין התלמידים היהודים במדינה בכלל, והתלמידים היהודים במחוז הדרום בפרט, היו מחייבים חלוקה שונה של משרות הקב"סים בין שלוש קבוצות אלו. השוני מבחינת אחוזי הנשירה היה אמור לפעול לטובת היישובים הבדואים בנגב, כך שהקצאת משרות הקב"סים ליישובי אלו תהיה הגבוהה ביותר מבין שלוש הקבוצות. רק הקצאה כאמור היתה מבטיחה קיומו של עקרון השוויון, במובן המהותי. אולם, מדיניות משרד החינוך אינה מקיימת אפילו את עקרון השוויון במובנו הפורמלי, כך שאחוזי ההקצאה למשרת קב"סים לכלל היישובים היהודיים במדינה, וליישובים היהודיים במחוז הדרום בפרט, עדין גבוהים מאחוז ההקצאה ליישובי הבדואים בנגב, גם לאחר הוספת ה 5 תקנים.
בית המשפט הודיע כי יתן פסק-דין בקרוב.

 לעתירה

כידוע, עדאלה הגיש בשבוע שעבר עתירה נגד מינהל מקרקעי ישראל, קק"ל ושר האוצר ובה דרש לבטל את מדיניותו של מינהל מקרקעי ישראל שלפיה הוא מפרסם ומשווק מכרזים במקרקעי הקק"ל ליהודים בלבד.

בנוסף, עדאלה הגיש בקשה למתן צו ביניים ובה ביקש להקפיא את כל המכרזים בנושא עד למתן החלטה בעתירה. כתגובה לבקשת עדאלה למתן צו ביניים, התחייבה קק"ל בפני בג"ץ כדלקמן:

בעקבות התחייבות זו, ביקשה קק"ל מבג"ץ לקבל אורכה של 30 יום על מנת להגיש את תגובתה לעתירות שהוגשו בעניין. בג"ץ נעתר לבקשה.

בג"ץ (הרכב השופטים: בייניש, לוי ועדיאל) הוציא היום, 18.10.2004, צו על תנאי בעתירה שהגיש ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל בחודש מרץ 2004, בדרישה לאסור על מנהל מקרקעי ישראל, משרד התעשיה, המסחר, והתעסוקה ומשרד החקלאות לרסס יבולים חקלאיים של תושבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב. בג"ץ הורה למדינה להסביר תוך חודשיים מודע לא יופסקו פעולות הריסוס. כמו כן, בג"ץ הוציא צו ביניים סמוך להגשת העתירה האוסר ממנהל מקרקעי ישראל לרסס יבולים חקלאיים של תושבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב עדיין בתוקף.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם הארגון ובשמם של ארבעה תושבים מכפרים לא מוכרים בנגב אשר נפגעו מריסוס היבולים החקלאיים, רופאים לזכויות אדם, אגודת הארבעים, הפורום לדו קיום בנגב, חברת הנגב למען האדמה והאדם- בע"מ, בוסתאן לשלום, האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל, האגודה הערבית לזכויות האדם ואגודת הגליל.

כידוע, לפני כשנתיים החל מנהל מקרקעי ישראל בשיטת ריסוס היבולים השייכים לאזרחים ערבים בדואים בטענה שהם גידלו אותם באדמות השייכות למדינה. מטרת הריסוס, כפי שהצהיר עליה, מנהל מקרקעי ישראל, היתה "למנוע את פלישתם לאדמות נוספות בנגב".

בריסוסים שביצע מינהל מקרקעי ישראל בשנים האחרונות רוססו לפחות 20,000 דונמים בעיקר של חיטה, ושעורה.. הגידולים מהווים חלק ממזונם של תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים ובעלי-החיים שברשותם וחלקם מתקיימים מהם.

יצוין, כי מנהל מקרקעי ישראל מרסס את היבולים ללא התראה מוקדמת ועושה שימוש בחומר רעיל מסוג ראונדאפ –קוטל עשבים לביצוע ריסוס היבולים החקלאיים של תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. לא אחת, הריסוס גם בפגע ישירות באנשים המתגוררים בסמוך לשדותיהם.

ארגון עדאלה טען בדיון היום, כי ריסוס היבולים החקלאיים בכפרים הלא מוכרים בנגב על ידי מנהל מקרקעי ישראל מסכן את חיי התושבים והחיות וגורם נזקים בלתי הפיכים ליבולים. עוד טען עדאלה , כי המעשה מהווה הפרה בוטה לזכותם של תושבי המקום לחיים לבריאות וכבוד.

פרקליטות המדינה טענה בפני בג"ץ, כי מדיניות ריסוס היבולים החקלאים על ידי מינהל מקרקעי ישראל יעילה ואפקטיבית בהתמודדות עם "פולשים" בדואים לקרקע. בנוסף טענה המדינה, כי על פי חוות דעתו של הטוקסיקולוג הראשי של משרד הבריאות, פעולות הריסוס , אינן מקימות סכנה בריאותית לבני אדם. עוד נטען, כי אין כל אינדיקציה לכך שפעולות הריסוס מן האוויר שנעשו על ידי המדינה גרמה לפגיעה בריאותית כלשהי.

אולם עו"ד מרואן דלאל טען, כי מסוכנותו של חומר הראונדאפ לבני אדם ולסביבה עולה כבר מהוראות השימוש והאזהרה המופיעות על מיכל חומר הריסוס עצמו. כך, למשל, מצויין שם כי על המשתמש באותו חומר לנקוט באמצעי זהירות מוגברים שמא יבוא במגע כלשהו עם אותו חומר. כמו כן, הוראות השימוש שעל הראונדאפ מורות במפורש כי אסור להשתמש בחומר זה באמצעות רחף, כלומר מהאוויר, בין השאר, מעל בריכות דגים.

לעתירה צורפו חוות דעת של מומחים הקובעים, כי הריסוס מהווה סכנה ברורה ומיידית לבני אדם. ד"ר אליהו ריכטר, מרצה בכיר וראש היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית באוניברסיטה העברית, מפרט בחוות דעתו את הסיכונים הטמונים בשימוש בחומר הראונדאפ הן לבני אדם והן לסביבה בכלל. מחוות הדעת של ד"ר ריכטר עולה כי הסיכונים העולים משימוש בחומר הראונדאפ כוללים, בין השאר, סיכונים בפריון, גרימת מומים מולדים, וסכנה שהחומר מסרטן.

ד"ר אחמד יזבק, מומחה לחומרים רעילים, בוגר הפקולטה לכימיה בטכניון, עומד בחוות דעתו על הסכנה הטמונה בשימוש בחומר הראונדאפ, אשר כוללת, בין השאר, גירוי עיניים ועור, הגברת הפלות, בחילה, קשיי נשימה.

יצויין כי, ארגון עדאלה ורופאים לזכויות אדם פנו רבות למנהל מקרקעי ישראל בדרישה להפסיק את פעולות הריסוס. בפניות נטען, כי ריסוס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדואים בנגב אינה חוקית וגורמת נזק. בתגובת מנהל מקרקעי ישראל נטען, כי הריסוס לא גרם ואינו יכול לגרום נזק.

עו"ד מרואן דלאל מעדאלה טען עוד, כי ריסוס היבולים אף נוגד את האיסורים בחוק העונשין בעניין שימוש ברעל מסוכן והיזק בזדון.

עוד נטען ע"י עדאלה, כי פעולות הריסוס הננקטת על ידי מינהל מקרקעי ישראל נעשית בחוסר סמכות. החוק הדן בסוגיית הדברת צומח הוא חוק הגנת הצומח, תשט"ז – 1956. בנוסף נטען, כי תכלית החוק היא תברואתית וסביבתית בלבד ולא למען קידום זכויות נטענות כלשהן על ידי מנהל מקרקעי ישראל.

עוד נטען, כי גם אם יש למינהל מקרקעי ישראל זכויות בקרקע, מינהל מקרקעי ישראל אינו מוסמך לעשות שימוש באמצעי כה מסוכן על מנת לאכוף את זכויותיו הנטענות.

יודגש, כי הקרקעות שבאזור בו דנה העתירה נמצאות בהליכי הסדר, כלומר אין למינהל מקרקעי ישראל זכויות מוקנות בהן. תושבי המקום טוענים לבעלות בקרקע, ואילו מינהל מקרקעי ישראל טוען כי יש לרשום את הבעלות בקרקע על שמו.

ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- הגיש היום, 13.10.2004, עתירה לבג"ץ, באמצעות עו"ד סוהאד בשארה, נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), שר האוצר וקרן קיימת לישראל (להלן: קק"ל), בדרישה לבטל מדיניות המינהל ותקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, אשר לפיהן הוא מונע מהאזרחים הערבים במדינה, מלהשתתף במכרזים שהוא עורך לצורך שווק קרקעות קק"ל. כמו כן, ביקש עדאלה מבג"ץ להוציא צו ביניים המורה לממ"י להקפיא את כלל המכרזים הפתוחים ו/או העומדים להיפתח, לחלוקת קרקע בבעלות הקרן קיימת לישראל, ולהימנע מהעברת זכויות במקרקעין על פי מכרזים אלה, וזאת עד למתן החלטה סופית בעתירה.

יצויין, כי ממ"י מנהל על פי החוק את מקרקעי ישראל, לרבות קרקעות קק"ל. בהתכתבויות בין ממ"י ולבין עדאלה בנושא ואשר החלה ביום 2 לאוגוסט 2004 הודה המינהל כי אכן המכרזים שהוא עורך במקרקעין של קק"ל מיועדים ליהודים בלבד. וכי הסיבה למדיניות זו חוזרת לכתב האמנה שנחתם בשנת 1961, בין מדינת ישראל לבין קק"ל, שלפיו, , מחוייב הוא לכבד את מטרותיה הרשומות של קק"ל. כידוע, מטרות קק"ל קובעות מפורשות שהיעד של הקרן הוא יישוב יהודים במדינת ישראל.

עו"ד בשארה הוסיפה, כי ממ"י אינו רשאי לאמץ עמדות ו/או מטרות אשר מנוגדות לעקרונות היסוד, וכי התקשרות עם צד ג' לא פוטרת את הרשות הציבורית מתחולת המשפט החוקתי. מדיניות מפלה מטעם המינהל, גם אם היא נעשית בשם צד ג', היא מעבירה מסר שלילי מצד המדינה כלפי אזרחיה הערבים, והופכת את המדינה לשותפה למעשה מפלה, פוגע ומשפיל באוכלוסייה שלמה, המהווה מיעוט לאומי בישראל.

כמו כן, נטען בעתירה, כי מדיניות זו, איננה נשענת על חקיקה ראשית כלשהי, והעיגון היחיד שנמצא לה הוא בחקיקת משנה, תקנה 27 לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג – 1993. תקנה זו, נטען בעתירה, מנוגדת לחוק המסמיך, היינו לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992, ולדיני המכרזים הכלליים. שכן, חוק חובת מכרזים אוסר מפורשות על הפלייה על רקע לאום. בנוסף, , נטען, כי מדיניותו של המשיב ותקנה 27 הנ"ל, אינן מקיימות את פסקת ההגבלה שבחוק היסוד, בהיותן מפלות על רקע לאום ולא נשענות על חקיקה של הכנסת.

יצוין, כי כיום, נמצאים כשניים וחצי מיליון דונמים הרשומים על שם קק"ל. בעתירה נטען, כי המשך מדיניותו של המינהל, עלולה להוביל ליצירת מרחבים ציבוריים המתבססים על הפרדה על בסיס לאום: ישובים או שכונות שבהם יגורו אך ורק יהודים, ולאזרחים האחרים תיאסר רכישת זכויות בקרקע או בניית בית בהם. בעתירה הודגש, כי תמונה מרחבית זו, כשלעצמה, אשר לא יכולה להתקבל כיום באף משטר דמוקרטי, מחייבת, מאליה, את הפסקת מדיניותו של המינהל, באופן מיידי.

בבעלותה של קק"ל נמצאים, כיום, כ- 2.555 מיליון דונם, כ- 13% משטח המדינה. קרקעות אלו מתפרשות בכל אזורי המדינה ומחוזותיה בחלקים שונים כלהלן:

טבלה 1: התפלגות קרקעות קק"ל לפי מחוזות, נכון לשנת 2003

היקף הקרקעות של קק"ל גדל באופן מתמיד, וכמעט בכל שנה חלה עליה בקרקעותיה. כך עולה מהטבלה להלן, המסכמת את היקף הקרקעות בשנות התשעים והאלפיים:

טבלה 2: היקף הקרקע בבעלות קק"ל לפי שנים

כ- 2 מיליון דונם מבין קרקעותיה הנ"ל של קק"ל, הועברו אליה על ידי המדינה, מקרקעות שהיו בשליטתה. מיליון ראשון הועבר בשנת 1949, ומיליון שני הועבר לקק"ל בשנת 1953. עובדה זו, הובילה להענקת מעמד מיוחד לקק"ל בחקיקה הישראלית ולראיית קק"ל כגוף המכריע בשיח הציבורי, בכל הקשור למדיניות הקרקעית בישראל.

בעתירה נטען, כי מדיניותו המפלה של ממ"י בניהול המקרקעין הרשומים על שם קק"ל הינה חמורה, קיצונית, בלתי סבירה באופן מוחלט, בין היתר, גם מחמת הצטרפותה למדיניות המפלה, של המינהל, נגד האזרחים הערבים בהקצאת מקרקעין, בהפקעת אדמות, בהקמת יישובים וכו'.

מאז קום המדינה הופקעו ו/או הועברו קרקעות רבות לחזקת המדינה ו/או לבעלותה ו/או לחזקת גופים ציוניים אשר מיועדים, על פי הגדרתם, לשרת את האוכלוסייה היהודית בלבד, כגון הסוכנות היהודית, הקרן קיימת לישראל. תוצאתה של מדיניות זו היתה השליטה של המדינה על הרוב המכריע (93%) של הקרקעות במדינה, משאב הנחשב החשוב ביותר לפיתוח חברתי וכלכלי.

בעתירה נטען, כי מדיניות המקרקעין בישראל מתאפיינת בשני אלמנטים מרכזיים: א. הלאמת הבעלות וריכוז השליטה בה; ב. הקצאה בלתי שיווניות וסלקטיבית של זכויות החזקה במקרקעין. המניהל, נטען, מנהיג מדיניות מפלה ובלתי שוויונית, בכל הקשור להקצאות קרקע ופיתוחן לטובת האוכלוסייה. הקרקעות הוקצו על בסיס לאום, לטובת האוכלוסייה היהודית.

מדיניות מתמשכת זו הובילה למחסור בקרקע לפיתוח בישובים הערביים, למצוקת דיור בישובים אלה, למחסור בקרקע לבניה, כולל בניה ציבורית ומחסור כמעט בכל תחומי הצרכים הקרקעיים, אף הבסיסיים שבהם. עוד הובילה מדיניות זו לכך כי עיקר משאבי הקרקע הועמדו לרשות הרוב היהודי במדינה, צמצום שטחי השיפוט והפיתוח של הישובים הערביים, רמה גבוהה של צפיפות ומחסור רב בשטחים לבניה ציבורית ושירותים.

עו"ד סוהאד בשארה הדגישה, כי המינהל בתור נאמן הציבור מקיים מדיניות ללא תכלית ראויה, וזאת בשל הפגיעה הבוטה בעקרונות השוויון, ההגינות, והצדק החלוקתי אשר אמורים להוות הבסיס לניהול מדיניותו.