|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
28.09.2004 בעקבות התנגדות עדאלה בשם כ- 100 חקלאים ערבים: בוטלה תוכנית מתאר שאיימה על 13,184 דונם מאזור ואדי אלמלק ביום 22.8.2004 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה- מחוז צפון, לבטל את תוכנית מתאר ג/7337 שיועדה להכריז על 13,184 דונם מאזור ואדי אלמלק (נחל ציפורי) כשמורת טבע וגן לאומי. התוכנית הנ"ל הופקדה בועדה המחוזית לתכנון ובנייה- מחוז צפון במהלך חודש ינואר 2001. כאמור, התוכנית משתרעת על כ- 13,184 דונם באזור ואדי אלמלק ובאזורים הסובבים את הישובים הערביים אלקעייבה, בסמת טבעון, אלח'ואלד, אלחמירה-סואעד ושפרעם. התוכנית הוותה איום ממשי להפקעת הקרקעות בשטחה והיא הגבילה מאוד את השימושים החקלאיים בקרקע ואת יכולתם של בעליה החקלאים לנצלה לצורכי חקלאות כפי שאלה רואים לנכון. בעקבות הפקדת התוכנית ותוצאותיה החמורות, הגיש ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד סוהאד בשארה, התנגדות בשמם של יותר מ 100 חקלאיים מהאזור. בכתב ההתנגדות טענה עו"ד בשארה, כי התוכנית הנ"ל פוגעת באופן גורף בזכות היסוד של החקלאים לקניין, שכן הם מחזיקים בקרקעות אלה משך עשרות שנים ומלפני קום המדינה. בנוסף טענה עו"ד בשארה, כי אין כל זיקה בין מקרקעיהם של המתנגדים לבין "הצורך הציבורי" להכרזה על גן לאומי ושמורת טבע באזור התוכנית. עוד נטען, כי לא ברור מהו הבסיס להכרזה על שטח השייך למתנגדים כשטח גן לאומי או שמורת טבע, שכן, קרקעותיהם החקלאיות של המתנגדים מהווים חלק בלתי נפרד מהאזור. עוד נטען בהתנגדות, כי התוכנית תפגע בזכותם של המתנגדים לחופש עיסוק ובמקור הפרנסה שלהם. כמו כן, טען ארגון עדאלה, כי התוכנית מפלה את המתנגדים על רקע לאום ו/או דת וכי מאחוריה עומדים שיקולים זרים ובלתי ענייניים. שכן, נראה כי קיימת מגמה ברורה ומלאכותית להגביל ולהצמיד את שטח התוכנית לישובים הערביים באזור כגון: בסמת טבעון, כעביה צפון ודרום, סואעד (חמירה), ראס עלי, חג'אג'רה ואח', דבר אשר יגביל את אפשרות הרחבת תחומי שיפוט או פיתוח ישובים אלה עד כדי חסימתם כליל מהתרחבות. לעומת זאת, ועל אף השתרעות היערות בסמוך לישובים היהודיים באזור, כגון אלונים, אלוני אבא, בית לחם הגלילית ואלון הגליל, הרי התוכנית מוציאה כלל השטחים הנ"ל מתחולתה ללא כל הסבר הגיוני וענייני לכך. עוד טענו המתנגדים כי התוכנית מטעה את הציבור ויש בה סתירות רבות, וכי תשריט התוכנית מתארת "מצב קיים" שלא תואם את המצב הקיים בפועל בשטח, דבר אשר פוגע בזכויות האזרחים והמעוניינים בנושא, ומנוגד לדיני התכנון והבנייה המחייבים עריכת תוכניות ברורות. כאמור לעיל, הועדה המחוזית לתכנון ובניה ביטלה את התוכנית בהסבירה כי יוזמיה ביקשו זאת לשם צמצום השטח הכלול בתוכנית והפקדתה מחדש בעתיד.
28.09.2004 ערר נגד הסירוב למתן היתר בנייה למשפחה ערבית המתגוררת על אדמותיה בקרוואן המוקף בוילות יהודיות בישוב כמון ביום 5.9.2004 הגיש ארגון עדאלה ערר לועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז צפון, לפי סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, בשמם של בני הזוג עאדל ועיטאף סואעד, על החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה – משגב, מיום 4.8.2004, ובה היא דוחה את בקשתם של העוררים למתן היתר בניה בקרקע לבניה שבבעלותם בישוב כמון. העוררים הנם בני זוג ולהם 4 ילדים, המתגוררים בישוב כמון, כאשר מר סואעד הנו אחד הבעלים של חלקה 1 בגוש 18850. החלקה הנ"ל כלולה בשטח תוכנית מתאר הישוב כמון, והיא מיועדת על פי תוכנית המתאר מס' ג/4389, למגורים. החלקה חולקה למגרשים לבניה עצמית, במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה מחדש. החלקה נמצאת כיום כאי כמעט ריק בתוך הישוב כמון ומוקפת בוילות יהודיות, כאשר הועדה המקומית לתכנון ובניה-משגב ממאנת עד כה להוציא כל היתרי בניה בו. בעוד שבמגרשים מסביב לחלקה, הבניה קיימת ומוסדרת על פי היתרים אשר ניתנים, על ידי הועדה, ללא כל קושי וללא כל עיכוב. במהלך שנת 1997, הגישו בני הזוג סואעד, בקשה להיתר בניה, על מגרש 68 שבחלקה הנ"ל. מאז הגשת הבקשה ועד לחודש אוגוסט 2004, מיאנה הועדה המקומית מלדון בבקשתם של בני הזוג סואעד, והאחרונים התבקשו הלוך ושוב לערוך תיקונים שונים לבקשתם וכן להשיג את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל לבקשה להיתר, שכן למינהל מקרקעי ישראל כ- ½ מטר מרובע במגרש שגודלו כ- 1800 מטר מרובע. ביום 4.8.04, ולאחר טרטור של כ- 7 שנים, החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה – משגב, לדחות את בקשת בני הזוג סואעד להיתר. הועדה הסבירה בהחלטתה כי הן מינהל מקרקעי ישראל והן ועד הישוב כמון התנגדו לבקשה להיתר, ועל כן הבקשה נדחית, בין היתר, מאחר ויעוד החלקה הנדונה שונה מחקלאי למגורים עקב טעות, שכן יוזמי התוכנית לא ידעו כי הנה קרקע פרטית וכי התוכנית יצרה מגרשים בבעלות משותפת מבלי שנעשה הליך של איחוד וחלוקה, ועל כן הוצאת היתר הבניה תסכל כל אפשרות לנצל את עודפי המגרשים בבעלות משותפת. עוד נימקה הועדה, כי תוכנית ג/במ 217 משנת 1995, אשר אינה חלה על הקרקע הפרטית, שינתה את מערכת הדרכים בישוב וביטלה חלק כביש העובר בחלקה הפרטית וכך נוצר המצב כי אין למגרשים בחלקה הפרטית פתרון נגישות וכי בשטח נשוא בקשת ההיתר אין תשתיות ציבוריות. לבסוף הוסיפה הועדה, כי מן הראוי כי משפחת סואעד תעבור להתגורר בישוב כמאנה וכי הם עלולים לגרום לבעיות חברתיות כתוצאה ממגוריהם בכמון. עו"ד סוהאד בשארה טענה בערר, כי מזה שנים רבות, בני הזוג עושים את כל אשר עולה בידם, על מנת לקבל היתר בניה לבניית בית מגורים להם ולילדיהם. לכל אורך שנות ההתרוצצויות אחרי הועדה, מעולם לא הועלה טיעון העדר תשתיות, מעולם לא הועלה על ידי הועדה טיעון העדר דרכי גישה, מעולם לא הועלה על ידי הועדה טיעון בנושא איחוד וחלוקה מחדש ומעולם לא הועלה על ידי הועדה טיעון לגבי זהותם של העוררים, בעיות חברתיות וכד'. על כן, פועלת הועדה בחוסר תום לב ובניגוד לסדרי מינהל תקינים, בכך שהיא סומכת את החלטתה על נימוקים המועלים פעם ראשונה בגוף ההחלטה. עוד טענה עו"ד בשארה, כי החלטת הועדה ונימוקיה מסירים כל ספק מהעובדה כי משך 7 השנים החולפות נקטה הועדה בסחבת בלתי עניינית במטרה למנוע ממשפחת סואעד לבנות את בית מגוריהם בתוך הישוב כמון, בשל היותם ערבים. האבסורד בעניין זה גדל נוכח העובדה כי העוררים ומשפחתם התגוררו באזור, שכיום בשטח הישוב כמון, עוד בטרם החלה בניית הישוב כמון, ועד ליומנו זה. בערר נטען, כי החלטת הועדה, לדחות את בקשתם להיתר, הינה שרירותית, לא לתכלית ראויה, לא נשענת על שיקולים ענייניים, לא נסמכת על תשתית עובדתית ראויה, בלתי מידתית, בלתי סבירה, ניתנה בניגוד לחוק התכנון והבניה ותוך כדי חריגה בוטה מסמכות, ניתנה בחוסר תום לב ותוך כדי פגיעה בזכויות יסוד של העוררים. עוד נטען בערר, כי החלטתה של הועדה הנה מפלה על רקע לאום ו/או דת ו/או מוצא. שכן, השתלשלות העניינים מראה בבירור כי מה שהנחה את הועדה, משך כל השנים שחלפו, הוא היות העוררים ערבים ועל כן מגוריהם בישוב כמון אסור שיימשכו.
28.09.2004 בג"ץ דחה עתירה להקמת גני ילדים ל- 300 ילדים המתגוררים בשני כפרים לא מוכרים בנגב בג"ץ פסק ביום 9.9.2004 בעתירה שהגיש ארגון עדאלה העוסקת בזכותם של כשלוש מאות ילדים בגילאי שלוש - ארבע אשר מתגוררים בכפרים הלא מוכרים בנגב אלזערורה וביר-אלמשאש, למסגרות חינוך חינם. הרכב השופטים בראשות נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, דחו את העתירה. הנשיא ברק כתב בפסק הדין, כי העתירה מעוררת שתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה היא האם יש מקום להתערב בעמדת המשיבים לפיה אין להקים גני ילדים ללא תוכניות מתאר המאפשרות את הקמתם. השאלה השנייה היא האם משרד החינוך עומד במחויבותו לדאוג לצרכי החינוך של ילדי הבדואים הלכה למעשה. בעניין השאלה הראשונה קבע הנשיא ברק, כי "לא נמצא מקום להתערבות בג"ץ [...]בעמדת משרד החינוך המסרב להקים גני ילדים ללא תוכניות מתאר שיאפשרו את בנייתם". שופטי ההרכב הסתפקו בהצהרת משרד החינוך בנוגע למציאת פתרונות הולמים למי לילדים המעונינים בכך. בעניין השאלה השנייה קבע הנשיא ברק, כי מהנתונים שהציג משרד החינוך נראה כי הוא אינו מתעלם מצרכי החינוך של ילדי העותרים, וכי לא בוססה הטענה כי בני המגזר מופלים בעניין זה לרעה יחסית לשאר ילדי הארץ, בהתחשב ביישום המוגבל של חוק לימוד חובה ברמה הארצית בכל הנוגע לילדים בגילאים האמורים. יחד עם זאת הדגיש הנשיא ברק, כי "נותרה השאלה, האם שירותי חינוך אלה אכן נגישים לילדי העותרים? אין די בהצהרה לפיה מוסדות חינוך קיימים. צריך להבטיח כי אלה יהיו נגישים לתלמידים המבקשים ללמוד בהם [...] בעניין זה חשובה השאלה האם המשיבים נושאים בעלויות ההסעה של הילדים למוסדות החינוך? ביחס לכך הוצגו לנו עמדות סותרות [...] אכן, לעיתים מימוש הזכות לחינוך כרוכה גם במימון הנגישות למוסדות החינוך המרוחקים ממקום מגורי התלמידים. במקרה שלפנינו מדובר באוכלוסייה שיש לה צרכים מיוחדים. אין בסביבת מגוריה שירותי חינוך אלטרנטיביים מוכרים. הקילומטרים המפרידים בין כפרי העותרים לבין מוסדות החינוך, בהינתן היעדר דרכי גישה סלולות, יכולים להתארך עשרות מונים בהינתן תנאי מעבר קשים בגין פגעי מזג האוויר. במצב דברים שכזה קיים חשש כי לא יוכלו הילדים בני השלוש והארבע להגיע לגנים המיועדים להם ביישובים המוסדרים, ובכך לא תוגשם עמדת המשיבים עצמה לפיה הם מכירים בחובתם לספק שירותי חינוך לילדי העותרים. מנגד מתן שירותי הסעה ליישובים לא מוכרים עלול לסכל את האינטרס המדינתי בהגדלת היקפם של היישובים הפועלים במסגרת דיני התכנון של השלטון המרכזי. כך או אחרת אין לנו צורך לקבוע מסמרות בעניין אחרון זה. העותרים לא מיקדו את טענותיהם בעניין הנגישות לשירותי החינוך הקיימים, וטיעונם בעניין זה היה כללי ולא מפורט. אין תשתית מבוססת אודות השפעת אי מימון ההסעה על נגישות הילדים למוסדות החינוך. המשיבים טענו כי רבים מהילדים מוסעים הלכה למעשה על-ידי הוריהם, וכי רבים אחרים מתגוררים הלכה למעשה בסמיכות לגני הילדים. הנה כי כן, התמונה בעניין זה אינה ברורה. העותרים לא התמקדו בסוגיה זו ותחת זאת הם טענו להקמתם של שירותים אלה בכפרים העותרים. ". בג"ץ קבע, כי בפני הצדדים לעתירה עומדת האפשרות להמשיך במגעים ביניהם בעניין הסעת ילדי העותרים בני השלוש והארבע לגני הילדים ואם מגעים אלה לא יוליכו לידי פתרון מוסכם, פתוחה בפני העותרים הדרך לשוב ולפנות לבית משפט זה בעניין. יצוין, כי ארגון עדאלה הגיש עתירה דומה לבג"ץ בשנה שעברה (בג"צ 3757/03 אסמעיל מוחמד אבו גודה נ' שרת החינוך לימור לבנת ואח', שהוגשה ביום 24/04/2003), אשר נדונה בפני השופטים א. מצא, ד. בייניש וא. גרוניס. אלא שהעתירה נמשכה אז, בהתאם להמלצת בית המשפט, וזאת לאחר שמשרד החינוך טען כי למעשה ביצוע החוק הוקפא וכי אין הוא מקים עוד גנים לגילאי 3-4. בית המשפט הציע לעותרים למשוך את עתירתם, תוך שמירה על זכותם לחזור ולפנות לבית המשפט בנושא העתירה אם וכאשר "לאחר בירור נוסף ופניה עדכנית לשרת החינוך תהיה להם עילה לכך". מהתכתבות שניהל ארגון עדאלה עם משרד החינוך לאחר משיכת העתירה הראשונה, התברר, כי אכן משרד החינוך ממשיך להקים גני ילדים במקומות רבים בניגוד לנטען על ידו בבג"ץ. ארגון עדאלה חזר ודרש ממשרד החינוך להקים גני טרום חובה בשני הכפרים, אך בתשובת משרד החינוך נכתב, כי אין הוא מוסמך לקבוע את מיקום המבנים, וכי הילדים משני הכפרים מוסעים לגנים במקומות סמוכים. כ- 300 ילדים בין הגילאים 3-4 משני הכפרים סובלים מהמחסור בגני טרום חובה בכפריהם. הזכות לחינוך חינם לגילאי 3 ו-4 שנים נחקק בשנת 1984 על ידי תיקון חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (תיקון מס' 16), התשמ"ד-1984. מטרת התיקון היא להחיל חינוך חינם על ילדים בגילאי 3-4 שנים. מאז נחקק החוק נדחתה תחולתו במשך 14 שנים, והחל בשנת 1999 הוחל החוק על גילאי 3 ו-4 שנים בצורה הדרגתית, בישובים מסוימים בצווים שהוצאו ע"י שר החינוך. עד היום הוצאו שני צווים כאלה: הראשון בשנת 1999 והשני בשנת 2001. בעתירה נטען, כי תכלית החוק הינה חברתית בעיקרה ונועדה לספק חינוך טרום חובה לאוכלוסייה שילדיה אינם נהנים מחינוך בגיל 3- 4 שנים, או אוכלוסייה שאין ביכולתה לממן את החינוך. אי לכך החליט שר החינוך, דאז יוסי שריד, להתחיל בהחלת החוק על הישובים המצויים באשכול הראשון הכולל את שני הכפרים נשוא העתירה. אך למרות ההחלטה הנ"ל, ועל אף הפניות הרבות של העותרים, משרד החינוך לא הקים גנים ביישובי העותרים. כתוצאה מכך, טען ארגון עדאלה "נמנעת זכות החינוך מיותר מ 300 ילדים בכל שנה, ובכך כ 1600 ילדים איבדו את זכותם לחינוך במשך 4 השנים שעברו". כמו כן נטען בעתירה, כי בניגוד לטענות משרד החינוך, חלה תפנית חשובה בסוגיית הצבת מבנים למתן שירותים לתושבי הכפרים, וזאת עקב החלטת המועצה הארצית לתכנון ובניה בישיבה מס' 443 מיום 13.1.2004, אשר אפשרה מתן היתרי בנייה למבנים יבילים ב 16 בתי הספר הקיימים בכפרים הבלתי מוכרים, דבר מחייב את משרד החינוך לתת היתרים חריגים למבנים יבילים לצורך הקמת גנים לילדים בגילאי 3-4 שנים, ואוסר עליהם להפלות בין ילדים בגילאים שונים. בתשובת משרד החינוך על העתירה, נטען, כי דין העתירה להידחות. לטענתם, עניינם של העותרים כבר נדון בעבר בפני בית משפט זה ונדחה לאחר שחזרו בהם מהעתירה (בג"ץ 3757/03). לא חל שינוי בנסיבות המצדיק תוצאה שונה בעתירה הנוכחית. בנוסף, רבים מהילדים העותרים כבר אינם בגילאי שלוש או ארבע ועל כן העתירה התייתרה מבחינתם. גם לגופם של דברים טען משרד החינוך כי דין העתירה להידחות. לטענתם, לא הופלו העותרים בכל הנוגע ליישום חוק לימוד חובה, התש"ט – 1949 על ילדים בני שלוש וארבע. יישום החוק על ילדים אלה הינו מוגבל בהיקפו ברחבי הארץ. אשר למגזר הבדואי הרי שהוקצו מספר גנים ליד מוסדות חינוך קיימים. המשיבים מצביעים על כך כי המדינה הקימה 40 גני ילדים לילדי הבדואים בני השלוש והארבע. הם אף פטורים מתשלום שכר לימוד בשונה ממקומות אחרים בארץ. לכן, לטענת משרד החינוך המדינה אינה מתעלמת ממחויבותה החינוכית כלפי ילדי הפזורה הבדואית. בנוסף טען משרד החינוך כי בשנת הלימודים תשס"ה צפויות לקום ולפעול 15 כיתות גן נוספות לגילאי 3 – 5. כמו כן, די בגנים הקיימים כדי לענות על צרכי האוכלוסייה במקום. אשר לאפשרות להקים גנים בכפרי העותרים טען משרד החינוך כי מדובר ביישובים הנעדרים תוכנית מתאר מקומית המאפשרת בניית גנים. בהחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה אין כדי לשנות, שכן אין היא חלה בכפרים מושא העתירה. לטענת משרד החינוך, הורי העותרים עברו על חוקי מדינת ישראל שעה שהקימו יישוביהם ללא תכנון כדין. שעה שאלה הם פני הדברים אין באפשרותם לדרוש שירותים מהמדינה בכל מקום בו בנו ביתם.
28.09.2004 בג"ץ: החרמת מלח מאסירים שובתי רעב הינה החלטה סבירה בג"ץ פרסם ביום 14.9.2004 את פסק הדין בעתירה שהגישו ארגון עדאלה ועמותת רופאים לזכויות אדם וארגוני זכויות אדם אחרים ביום 26.8.2004 בדרישה להורות לשירות בתי הסוהר (שב"ס) לספק מלח באופן יומיומי לכלל האסירים ששבתו רעב בבתי הכלא השונים בארץ. כמו כן, נדרש בג"ץ בעתירה להוציא מלפני צו ביניים האוסר על שב"ס החרמת מלח מתאיהם של האסירים השובתים רעב. יצויין, כי שביתת האסירים הגיעה לסיומה ביום 2.9.04, ואולם כבר במהלך הדיון, ביום 31.8.04, הודיע בג"ץ על החלטתו לדחות את העתירות, ולפרט את הנימוקים בנפרד. כידוע, ביום 15.8.2004 פתחו למעלה מ-1500 אסירים בשביתת רעב כמחאה על תנאי מחייתם בבתי הכלא בישראל. בימים לאחר מכן, הצטרפו קבוצות אסירים נוספות לשביתה והגיע מספר שובתי הרעב לכ- 3000 אסירים. עם פתיחת שביתת הרעב הודיעו האסירים כי שביתתם כוללת הימנעות מאכילת דברי מאכל למעט נוזלים ומלח. עם פרוץ שביתת הרעב פשטו סוהרי בתי הכלא על תאיהם של האסירים השובתים והחרימו את כלל המוצרים שברשותם, לרבות המלח. הרכב השופטים א' ברק, א' חיות וי' עדיאל קבעו בפסק הדין, כי "המאסר מגביל עד למאוד את יכולתו של האסיר לממש את חופש הביטוי שלו, וחופש הביטוי הנתון לו למעשה הוא מצומצם הרבה יותר מחופש הביטוי של אזרח חופשי". לפיכך, נכתב בפסק הדין, כי "גם אם נניח ששביתת רעב היא בגדר אמצעי לגיטימי להבעת דעות ולמימוש הזכות לחופש הביטוי, נטילת חלק בשביתה כזאת אינה נמנית על הזכויות המוקנות לאדם בעת שהוא כלוא בבית הסוהר". עוד נקבע, כי "שביתת רעב, על שני יסודותיה, הרעב והשביתה, פוגעת בניהול התקין של בית הסוהר". עוד נכתב בפסק הדין, כי "משמדובר בעבירת בית סוהר ובפגיעה בסדר ובמשמעת השוררים בבית הסוהר, שב"ס [...] היה רשאי, מכוח תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, לשלול טובות הנאה מהאסירים שובתי הרעב". עם זאת, כתבו השופטים, כי "צעד זה צריך שיהא מידתי וודאי שאסור שיסכן את חיי האסירים או את בריאותם; במקרה שלפנינו שוכנענו שבצעדים שהמשיב נקט לא היה כדי לפגוע בבריאותם של האסירים או לפגוע בזכויות יסוד שלהם". לעניין המלח, נכתב בפסק הדין, כי "המשיבים מודעים לצורך זה והם אף התייחסו לעניין זה במסגרת הפקודה הקובעת נהלים לפיהם ינהג השב"ס בעת קיומה של שביתת רעב. פקודה זו מסדירה גם את הספקת המלח לשובתי רעב, קובעת את כמויות המלח שיינתנו לשובתים, המועדים והתדירות בה הדבר ייעשה והכל תוך קיום בדיקות רפואיות פרטניות המאפשרות לעמוד על צרכיו הרפואיים המיוחדים של כל אסיר ואסיר. זאת, כדי למנוע, בכפוף לאילוצי השביתה, פגיעה בבריאות האסירים השובתים. בנסיבות אלו ולאור ההסברים שניתנו לנו על ידי רופא השב"ס שוכנענו שאין עילה כי נתערב בשיקול הדעת של המשיבים ונכפה עליהם הספקת מלח לשובתי הרעב מעבר להספקה המוסדרת בנהלי השב"ס". לעניין הוצאת מצרכי המזון מתאי האסירים, כתבו השופטים, כי "החזקת מצרכי מזון בתאו של אסיר איננה זכות מזכויות היסוד שלו, כאדם ואסיר. שהרי אסיר אשר הנהלת בית הסוהר דואגת למזונו, אינו נזקק, ודאי לא כצורך קיומי, להחזקת מוצרי מזון בתאו. לפיכך, מקובל עלינו שהמשיבים לא פגעו בזכות היסוד של האסירים לאכילה ושתייה, וסירובם, בנסיבות אלו, להתיר הכנסת מוצרי מזון לתאים, מצוי בגדר סמכותם, כשלילת טובת הנאה ממי שעובר עבירת בית סוהר ופוגע בסדרי הכלא". עו"ד בכר טענה בעתירה, כי "החרמת המלח מתאיהם של האסירים, אשר בינתיים חיים אך על מים ללא תוספת כלשהי, יש בה כדי להזיק באופן מיידי לבריאותם ולשלמות גופם". על-פי חוות דעת רפואית שצורפה לעתירה, אי נטילת כמות מספקת של מלח באופן יומיומי עלולה לגרום להיפונתרמיה, קרי להפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים כתוצאה מירידת כמות הנתרן (הנמצא במלח) בפלסמה של הגוף. "בנסיבות אלו", נטען בעתירה, "כל דחייה ועיכוב נוסף באספקת מלח לאסירים שובתי הרעב, עלול לפגוע קשות בבריאותם, ומפר את זכויותיהם החוקתיות לחיים ולשלמות הגוף". אי לכך, נתבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף בעתירה. חוות הדעת הרפואיות אשר צורפו לעתירה ניתנו על-ידי רופאים מומחים לרפואה פנימית והתבססו על הספרות המקצועית. לפי שתי חוות הדעת הרפואיות אי הוספת מלח באופן יומיומי למי השתייה, אותן נוטל האדם השובת רעב, תגרום לפגיעה בגופו ובריאותו ויש בה כדי לפתח אצלו מצב של היפונתרמיה כתוצאה מפיחות ריכוז הנתרן בפלסמה של הגוף. "היפונתרמיה היא הפרעה אלקטרוליטית מסכנת חיים, ממנה עלינו לנקוט כל האמצעים האפשריים בכדי למנוע היווצרותה, ובמידה והיא מתפתחת עלינו לטפל בה באופן הדחוף ביותר", נטען בחוות הדעת שצורפו לעתירה. ד"ר מאיר לירון, לשעבר מנהל מחלקה פנימית ה' במרכז הרפואי תל-אביב, מציין בחוות דעתו המצורפת לעתירה, כי לאחר ימים ספורים של שביתת רעב ותוך המשך שתית מים חופשית הנזק שעלול להיגרם לגוף כתוצאה משתיית מים ללא תוספת מלח במהלך שביתת רעב, הנו קודם ואף מעבר לנזק הנגרם מאוחר יותר כתוצאה מהעדר אכילה. ארגון עדאלה טען בעתירה, כי שב"ס אינו מוסמך להורות על הוצאת המלח מתאיהם של האסירים, הואיל ומדובר במעשה שיש בו פגיעה בזכויותיהם החוקתיות של האסירים לחיים, לשלמות גוף ולכבוד. "בהעדר הוראה מפורשת בחוק", נטען, "אין די בקיומה של הוראה פנימית גורפת המאפשרת החרמת מלח מן האסיר, כדי להקנות סמכות לשב"ס לפגוע בזכויות היסוד של האסירים השובתים רעב. יצוין כי לטענת שב"ס, החרמת המלח נעשית כצעד משמעתי עונשי על ההחלטה לשבות רעב, המוגדרת בסעיף 56 (8) לפקודת בתי הסוהר [ נוסח חדש], התשל"ב - 1971, כעבירה משמעתית. לטענת שב"ס, אחד הטעמים שעומדים מאחורי ראיית שביתת הרעב כעבירה משמעתית הנו החשש לפגיעה בבריאותו של האסיר. בעתירה נטען, כי מצד אחד שב"ס טוען, כי הוא חושש לשלומם של האסירים ולפגיעה בבריאותם כתוצאה משביתת הרעב, ומצד שני הוא מאיץ את הפגיעה בבריאותם על-ידי החרמת המלח שהנו אלמנט חיוני והכרחי לגופו של האדם, על אחת כמה וכמה כשהמדובר באדם שובת רעב. עוד נטען בעתירה, כי על שב"ס כמי שאמון על שלומם של האסירים והגנה עליהם, חלה חובה לדאוג לבריאותם ולשלמות גופם של האסירים, גם שהנם שובתים רעב. שכן, העיקרון הראשון בעקרונות האו"ם בנוגע לכללים האתים החלים על הצוותים הרפואיים בבתי הכלא, קובע מפורשות, כי על הצוותים הרפואיים של בתי הכלא חלה חובה, בין היתר, להגן על בריאותם של האסירים. עו"ד בכר הדגישה בעתירה, כי זכותם של האסירים לחיים, שלמות גוף וכבוד שמורה להם גם בין כותלי בית הסוהר, וגם כאשר הם שובתי רעב. "חובת שב"ס הנה להגן על זכויותיהם אלו ולא לפעול לרמיסתן כענישה על שביתת הרעב בצורה בלתי חוקית ובלתי מידתית", נטען. ביום 29.8.2004 הגישה פרקליטות המדינה את תגובתה המקדמית לעתירה, ובה נטען, בין היתר, כי נהלי המחלקה הרפואית קובעים כי בתום שבועיים מתחילת שביתת הרעב יש ליתן לשובתי הרעב, על פי הוראת הרופא, בנוסף לכמות מי השתייה הרגילה, גם מים בתוספת מינרלים וויטמינים (מלח, אשלגן, מולטיויטמין). תוספות אלו, נטען, ניתנים לאסירים בין פעמיים לשלוש פעמים ביום. ביחס לאסירים שהחלו לשבות רעב מאוחר יותר, נטען, כי בהתאם לנהלים יקבלו אסירים אלה את תוספות המלח, האשלגן והמולטיויטמין, בימים הקרובים ובתום שבועיים לאחר שהחלו לשבות רעב. וכאמור, בג"ץ קיבל את טענות הפרקליטות ודחה את טענות העותרים.
12.09.2004 בעקבות עתירת עדאלה: בית המשפט המחוזי בבאר שבע הורה לעיריית באר שבע לשלם לתלמידים מבאר שבע הלומדים בתל שבע אגרת תלמיד חוץ והוצאות נסיעה בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל היום 12.9.2004 את העתירה שהגיש ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- ביום חמישי שעבר, 9.9.2004, והורה למשרד החינוך לספק חינוך חינם לתלמידים מבאר שבע הלומדים ברשות מקומית תל שבע והורה לעיריית באר שבע לשלם את אגרת תלמידי חוץ עבור תלמידים ערבים מבאר שבע ולארגן ולשלם עבור הסעות תלמידים ערבים מבאר שבע הלומדים ברשות מקומית תל שבע. כאמור, העתירה הוגשה ביום חמישי, 9.9.2004, באמצעות עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשמם של חמשה הורי תלמידים מבאר שבע, נגד עיריית באר שבע ומשרד החינוך, בעקבות סירובם לספק חינוך חינם לתלמידים ערבים המתגוררים בבאר שבע אשר אין להם באותו מקום מסגרת חינוכית העונה על צרכיהם (חינוך בשפה הערבית); וסירובם לשאת בהוצאות הנסיעה של אותם תלמידים לבית הספר ובאגרת תלמיד חוץ. יצויין, כי קרוב ל- 80 תלמידים ערבים המתגוררים בבאר שבע לומדים בבתי ספר שברשות המקומית תל – שבע. כ- 25 תלמידים נוספים מבאר שבע היו אמורים להצטרף עם פתיחת שנת הלימודים הנוכחית (1.9.2004) לתלמידים הלומדים כבר שם. תלמידים אלה הם כיום ללא כל מסגרת חינוכית. הוצאות לימוד חינם של תלמידים אלה מוטלות על משרד החינוך והעירייה. ואמנם, עד לשנת הלימודים הנוכחית, התחייב משרד החינוך ועיריית באר שבע לשאת בהוצאות הנ"ל, לרבות אגרת תלמיד חוץ וכן הוצאות ההסעה לבית הספר שמחוץ לבאר שבע. אך השנה מסרבת עיריית באר שבע לשאת בהוצאות החינוך ובאגרת תלמיד חוץ וכן הוצאות הנסיעה של התלמידים ממקום מגורם לבית הספר. בעתירה ציין עו"ד דלאל, כי חוק חינוך חובה מחייב את משרד החינוך לספק חינוך חובה ומחייב את העירייה לשאת בהוצאות הנסיעה של התלמידים ואגרת תלמיד חוץ. על כן, טען עו"ד דלאל, כי משרד החינוך ועיריית באר שבע מפירים את חובותיהם על פי דין, ומפירים את זכותם של התלמידים לחינוך. עוד נטען, כי ההחלטה של משרד החינוך ועיריית באר שבע לא לשלם הוצאות נסיעה ואגרת תלמיד חוץ, לוקה בהפליה פסולה על רקע שייכותם הקבוצתית של התלמידים ופוגעת בעיקרון השוויון; כמו כן, נטען, כי ההחלטה הינה שרירותית, שכן, על אף המצב המשפטי הברור המטיל חובות על משרד החינוך והעירייה, בוחרים האחרונים להתעלם מהן באופן בוטה.
09.09.2004 בעקבות עתירת עדאלה ועמותת סות אלעאמל: בג"ץ הוציא צו ביניים האוסר על סגירת לשכת התעסוקה בכפר כנא בג"ץ הוציא אתמול, רביעי 8.9.2004, צו ביניים המורה למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה שלא לסגור את לשכת התעסוקה בכפר כנא עד להחלטה אחרת בעתירה. כאמור, ארגון ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ועמותת סות אלעאמל להגנת זכויות עובדים ומובטלים הגישו אתמול בבוקר עתירה לבג"ץ, באמצעות עורכת הדין גדיר ניקולא מעדאלה, בשמם של שמונה דורשי עבודה המתייצבים בלשכת התעסוקה בכפר כנא, נגד משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, בדרישה למנוע מהאחרון לסגור את לשכת התעסוקה בכפר כנא. לשכת התעסוקה בכפר כנא משרתת קרוב ל- 71 אלף תושבים מהכפרים: כפר כנא, רינה, טורעאן, עין מאהל, בועיינה-נוג'ידאת, משהד, ערב אלהייב, רומאנה ועוזייר, שמספר דורשי העבודה בהם הינו מעל ל- 4,000. תשעת היישובים הנ"ל סובלים ממצב כלכלי-חברתי קשה ביותר ונמצאים לפי המדד החברתי-כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשכולות 1, 2 ו- 3, והם מוגדרים לפי שירות התעסוקה כיישובים מוקדי אבטלה, שכן אחוז דורשי העבודה בהם גבוה מ- 10% מכוח העבודה האזרחי בישוב. לאחרונה, החליט משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, במסגרת תוכנית "להתייעלות שירות התעסוקה", לסגור 10 לשכות תעסוקה ולהעביר את ציבור דורשי העבודה שמתייצב באותן לשכות, ללשכות תעסוקה ביישובים סמוכים. לשכת התעסוקה בכפר כנא נמנית על לשכות התעסוקה שתיסגרנה, ודורשי העבודה שמתייצבים בלשכה יועברו ללשכת התעסוקה בנצרת. מטרתה העיקרית של תוכנית זו, כפי שהצהיר עליה משרד התעשייה, היא "התייעלות וחיסכון". בעתירה נטען, כי בשונה מלשכת התעסוקה בכפר כנא, שאר לשכות התעסוקה שבחר משרד התעשייה לסגור הינן לשכות קטנות המשרתות יישובים קטנים עם אחוזי אבטלה נמוכים בהשוואה לאחוזי האבטלה ביישובים אותם משרתת לשכת התעסוקה בכפר כנא. הטבלה שלהלן, המתייחסת למספר דורשי העבודה, ביוני 2003, בכל אחת מעשרת לשכות התעסוקה שהחליט משרד התעשייה על סגירתן, מראה בבירור את ההבדל הניכר בגודל לשכת התעסוקה בכפר כנא, בהשוואה לשאר הלשכות:
מספר דורשי עבודה בלשכות שהוחלט על סגירתם – 6/2003 |
