English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ביום 28/04/05 פנה ארגון עדאלה בשם ח"כ מוחמד ברכה, ליועץ המשפטי לממשלה, למנהל המחלקה לחקירות שוטרים ולפרקליט הצבאי הראשי, ודרש פתיחה בחקירה פלילית והעמדה לדין של אנשי כוחות ביטחון אשר תקפו ופצעו מפגינים ואת ח"כ מוחמד ברכה במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה בכפר בילעין.

יצויין, כי ביום 28/04/05, השתתפו מפגינים בהפגנה בכפר הפלסטיני בילעין. המפגינים ובכללם ח"כ ברכה, ביקשו למחות נגד עבודות בניית גדר ההפרדה המתבצעות סמוך לכפר. בשלב מסוים במהלך ההפגנה עמד ח"כ ברכה ושוחח עם אחד הקצינים שנכח בזירה באותה עת. לדברי ח"כ ברכה, תוך כדי השיחה עם הקצין ובמרחק של חצי מטר בלבד השליך איש מאנשי כוחות הביטחון לעברו רימון הלם. רימון ההלם התפוצץ בין רגליו של ח"כ ברכה, שרף את החלק התחתון של מכנסיו וגרם לו לכוויות ברגליים. כתוצאה מכך נזקק ח"כ ברכה לטיפול רפואי אותו הוא קיבל מצוות רפואי שנכח במקום.

בפנייה של ארגון עדאלה באמצעות עו"ד עביר בכר, נטען כי תקיפתו של ח"כ ברכה ופציעתו במרחק כה קצר וכאשר זהותו כחבר כנסת הייתה ידועה, מעלה חשד כבד כי השלכת הרימון נעשתה באופן זדוני ועל מנת לפגוע בו. עוד נטען, כי הניסיון הבלתי חוקי של אנשי הביטחון למנוע ביטוי לגיטימי על ידי שימוש בלתי מוצדק בכח כלפי מפגינים בכלל, וחבר כנסת בפרט, מהווה הפרה בוטה לזכותו החוקתית לחופש ביטוי ומחאה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחבר כנסת אשר השתתפותו בהפגנות לגיטימיות הנה מחובתו כלפי הציבור שלו, ולא רק זכותו.

ארגון עדאלה דרש פתיחה בחקירה פלילית דחופה נגד אנשי כוחות הביטחון לאור העובדה, כי התנהגותם כלפי המפגינים כללה מספר רב של עבירות פליליות ומשמעתיות.

האסיפה הכללית של עדאלה קיימה את ישיבתה השנתית ביום 1.4.2005. בישיבה, בה נכחו רוב החברים והחברות של ארגון עדאלה, נוהל דיון אודות עקרונות היסוד של אמנת עדאלה בדבר זכויות האדם, אשר תושלם במהלך שנת 2005. מטרתה העיקרית של אמנה זו היא להציג בפני הציבור במדינת ישראל מגילת זכויות וחירויות, שארגון עדאלה סבור, כי יש לעגן בחוקי מדינת ישראל או בחוקה שלה. האמנה תישען, בעיקר, על המשפט הבינלאומי, האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם והמשפט המשווה.

האסיפה הכללית קיימה דיון סביב דו"ח הפעילות של עדאלה לשנת 2004, אשר כלל כ- 60 פעילויות ובכלל זה כנסים, פרסומים, ופעילות משפטית בנושאי התכנון, הקרקע, החינוך, הזכויות הפוליטיות, הזכויות החברתיות וזכויות האסירים.

בנוסף, האסיפה הכללית אישרה את הדו"ח הכספי לשנים 2003 ו- 2004, ואת התקציב המתוכנן של עדאלה לשנת 2005 (960,000 $). כמו כן, הציגו חברי ועדת הביקורת את הדו"ח לשנת 2004 בפני חברי האסיפה הכללית.

בישיבה בחרה האסיפה הכללית את חברי ועדת הביקורת וההנהלה הנכנסת, אשר קימו ביום 16.4.05 את ישיבתם הראשונה ובחרואת ד"ר מרואן דווירי כיו"ר.

הנהלת עדאלה הנכנסת:

ד"ר מרואן דוירי : יו"ר ההנהלה, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית, רפואית, חינוכית והתפתחותית, ומרצה במכללת אורנים ובמכללה האקדמית בעמק יזרעאל

עו"ד סוהאד אגא – עורכת-דין בסנגוריה הציבורית בחיפה.

עו"ד סמר ח'מיס – חברת הנהלת ארגון אסיוואר – התנועה הערבית הפמיניסטית לתמיכה בקורבנות תקיפה מינית.

סלמאן נאטור – סופר ומחזאי. עורך כתב העת "מדאר" היוצא לאור ע"י המרכז הפלסטיני ללימודים ישראליים ברמאללה, ומנהל מכון אמיל תומא לעיונים ישראליים ופלסטיניים בחיפה.

ד"ר מחמוד יזבק - מרצה בכיר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון.

ד"ר מוסא אבו רמדאן – מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה המתמחה בזכויות אדם וזכויות מיעוטים.

פרופ' מוחמד חאג' יחיא – מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים ומתמחה בנושאי אלימות והמשפחה הערבית.

חברי ועדת הביקורת:

עו"ד מוחמד מיעארי – חבר כנסת לשעבר וממייסדי התנועה המתקדמת לשלום.

עו"ד ואיל ראבי – משרד עורכי דין פרטי.

ביום 20.4.2005 הגיש ארגון עדאלה, בשמם של 6 תושבים מהכפרים הלא מוכרים בנגב, תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית דין לענייני מים. בתביעה התבקש בית המשפט לחייב את נציב המים לאשר חיבורי מים בכמות ובאיכות הדרושות על פי דין, וזאת לאחר שנציב המים דחה את בקשותיהם של התובעים, שהוגשו ל"ועדת מים", המנוהלת על ידי גוף הנקרא "מינהלת קידום הבדואים", הפועל במסגרת כוחותיו וסמכויותיו של מינהל מקרקעי ישראל.

התביעה לבית הדין לענייני מים הוגשה בשמם של ששה אנשים אשר כל אחד מהם מייצג מספר רב של משפחות מכפר לא מוכר בנגב. היא הוגשה בשמם של מר עבדאללה אבו מסאעד, המייצג 15 משפחות המונות 100 אנשים, מהכפר הלא מוכר תל-אלמלח; מר טווילע אל-גנטמי, המייצג 11 משפחות המונות 39 אנשים, מהכפר הלא מוכר גאטאמאת; מר אברהים אל-אטרש, המייצג 10 משפחות המונות 94 אנשים; מר סלים אבו אל-קיעאן, המייצג 34 משפחות המונות 172 אנשים, מהכפר הלא מוכר אם אל-חיראן; מר עיד סלמאן אל-נבארי, המייצג 40 משפחות המונים 247 אנשים, מהכפר הלא מוכר תל-ערד; מר אברהים סבייח אל-הוואשלה, המייצג 18 משפחות המונות 115 אנשים, מהכפר הלא מוכר תלאע רשיד. עו"ד מרואן דלאל מעדאלה הגיש את התביעה לבית הדין לענייני מים.

יצויין, כי נציב המים לא השיב במישרין לבקשות התובעים לחיבורי מים. "מינהלת קידום הבדואים" היא שהשיבה במקום נציב המים, כשהיא מציינת, כי המלצות ועדת המים הועברו לנציב המים, וזה החליט לדחות את הבקשות לחיבורי מים. זאת ועוד, בארבעה מששת המקרים שנכללו בתביעה לבית הדין לענייני מים, קבעה "המינהלת לקידום הבדואים", כי על מנת לקבל מים מבקשי חיבורי המים יכולים לעבור מישובם "הלא מוכר" ולהתגורר באחד משבעת הישובים הערבים הבדואים "המוכרים" הקיימים בנגב. במקרה נוסף נטען, כי הבקשה התקבלה אך חיבור המים נרשם על שמו של מי שלא נמנה על המשפחות המבקשות חיבור מים. במקרה אחר השיבה המינהלת, כי במקום קיימים 14 חיבורי מים וכי מתוכנן שם "מרכז מים" שישרת את התושבים במקום, וזאת אף שבפועל מבדיקת עדאלה עלה, כי אין בנמצא באותו המקום 14 חיבורי מים ואף לא נמצאה כל אינדיקציה בשטח למרכז המים המתוכנן.

תביעה זו הינה המשך לעתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי עדאלה במאי 2001, בדרישה לחבר שבעה כפרים לא מוכרים למים. בעקבות דיונים רבים בפני בג"ץ, הוחלט ביום 16.2.2003 לדחות את העתירה בטענה, כי: "הניסיון שנצבר במהלך טיפולנו הממושך בעתירה זו שכנע אותנו כי הדרך הנאותה למימוש זכויותיהם של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב להספקה של מים היא בהגשת בקשות אינדיווידואליות ונקודתיות (לקבוצות המונות עשר משפחות לפחות) לוועדה להקצאת מי שתייה, שהיא המוסמכת להמליץ לפני נציב המים לבצע חיבורים חדשים ונוספים לרשת הספקת המים ושעל החלטותיה רשאים יהיו המבקשים שלא יבואו על סיפוקם להשיג לפני בית המשפט המוסמך."

בתביעה לבית הדין לענייני מים נטען, כי זכות התובעים למים מעוגנת בחוק המים – 1959, ובזכותם לחיים, לבריאות ולכבוד. בנוסף נטען, כי המשיבים מפלים את התובעים, בייחוד כאשר הם מאשרים תשתיות וחיבורי מים לחוות בודדים, על אף שאלו טרם זכו לאישורי רשויות התכנון הרלבנטיים, ומונעים מים נקיים ונגישים מהתובעים.

כן נטען, כי מקום מגוריהם של התובעים הינו שיקול זר שהרשות המוסמכת, נציב המים, אינה יכולה לשקול אותו, שכן הוא מחוץ לגדרי התכלית הספציפית והתכלית הכללית המתוות את שיקול דעת נציב המים. עוד נטען, כי הופר עיקרון עצמאות שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, בייחוד לאור העובדה שנציב המים לא הפעיל שיקול דעת עצמאי אלא אימץ את עמדתו של גוף חיצוני לו. כמו כן נטען, כי לא נשקלו השיקולים הרלבנטיים, בייחוד הזכות לבריאות ולכבוד, וכי באם נשקלו, הרי שלא ניתן להם משקל ראוי.

התובעים הדגישו, כי "הקלות הבלתי נסבלת של אי שקילת היבט [הזכות לבריאות] על ידי לא אחר מאשר ועדת מים שבראשות "המנהלה לקידום הבדואים" מציבה סימני שאלה לא זו בלבד באשר לחוקיות ומניעי אותה התעלמות, אלא אף על הצורך בקיומו של גוף זה, אשר ככל הנראה מייחד את משאביו לשליטה ודיכוי כנגד האוכלוסייה שהוא אמור "לקדם"".

התובעים טענו, כי תוצאת התנהלות המשיבים היא בטלות ההחלטה לדחות את בקשותיהם לחיבורי מים בכמות ובאיכות הדרושות, וחיובם לספק חיבורי מים כאמור.

 תביעה לבית הדין לענייני מים
 עתירה לבג"ץ ממאי 2001
 החלטת בג"ץ מיום 16.2.2003

ביום 26.4.05, פנה ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד סוהאד בשארה, אל מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, מר יעקב אפרתי, בבקשה לבטל את החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מס' 1015, בדבר "הליכי המלצה על קבלת מועמדים לרכישת זכויות חכירה במקרקעין בישובים חקלאיים ובישובים קהילתיים". החלטת המינהל הנ"ל התקבלה ביום 1.8.2004, ובה נקבע, כי מבין תנאי הקבלה שנקבעו ליישובים הנ"ל, על המועמד להתאים לחיי החברה בקהילה מצומצמת ביישוב קהילתי או חקלאי, וכן, כי על המועמד להיות "בעל יכולת כלכלית להקמת בית ביישוב, תוך פרק הזמן הקבוע בהסכם הפיתוח עם המינהל". בועדות הקבלה יכהנו, על פי ההחלטה, הנציגים הבאים: "ביישוב קהילתי [...]: בעל תפקיד בכיר במיישבת (הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית), בעל תפקיד בכיר במשרד הבינוי והשיכון, נציג האגודה השיתופית, נציג המועצה האזורית ונציג התנועה המיישבת – ביישובים הרלוונטיים. [...] ביישוב חקלאי יהיה הרכב ועדת הקבלה כפי שייקבע על ידי מוסדות האגודה".

במכתבו טען הארגון, כי מהקריטריונים הנ"ל עולה חשד רציני, שמתחזק לאור הפרקטיקה הנוהגת בפועל בועדות קבלה אלה, כי מועמדים ערבים ו/או מועמדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ייפסלו בטענה של אי התאמה חברתית - כלכלית, וועדות הקבלה דוחות ועתידות להמשיך לדחות אותם בשל כך. יתירה מזו, הוסבר, כי למועמדים ערבים אף אין סיכוי להתקבל ליישובים אלה גם בשל נוכחותם של נציגי "התנועות המיישבות" בוועדות הקבלה מצד אחד, והעדר נציגים ערבים בהן מצד שני. אי לכך, טען ארגון עדאלה, קריטריונים אלה יביאו להדרת האזרחים הערבים מישובים אלה.

תוצאה זו חמורה היא כפליים היות ועניין לנו בקריטריונים לקבלה לכ- 900 ישובים, המוגדרים כישובים יהודיים כפריים בישראל, המאוגדים במסגרת מועצות אזוריות השולטות על כ- 80% משטח מדינת ישראל. על כן, טען הארגון, כי ההחלטה הנ"ל מנוגדת היא לעקרונות השוויון והצדק החלוקתי, שנקבעו בפסיקותיו של בית המשפט העליון, ולתכליותיו של מינהל מקרקעי ישראל כגוף ציבורי.

עוד הוסיף הארגון, כי הקריטריונים הנ"ל הנם עמומים ולא מובהרים דיים, שכן לא ברור מהו בדיוק קריטריון ה"התאמה החברתית", דבר שהופך את החלטת המינהל הנ"ל והחלטות ועדות הקבלה, להחלטות שרירותיות שיכולות להיות מושפעות מהעדפות אישיות, מדעות קדומות וכד'.

 לפניה

ביום 19/04/05 הגיש ארגון עדאלה ערר ליועץ המשפטי לממשלה בו דרש ביטול החלטת המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) לא להעמיד לדין שוטרים מפאת "העדר עניין לציבור". הערר הוגש בשמם של 10 תושבים מכפר בענה - מר חוסין תיתי, מר סאלח תיתי, גב' לטיפה תיתי, גב' מרים תיתי, גב' סלווה בכרי, מר אבראהים שובאשי – תיתי, גב' פאטמה חסארמה, מר אחמד בכרי, מר סלאח דבאח וגב' פאטמה בכרי. תושבים אלה הגישו ביום 25/04/04, באמצעות עדאלה, תלונה בפני למח"ש בה הם דרשו פתיחה בחקירה פלילית והעמדת כל השוטרים שהפעילו נגדם אלימות מופרזת לדין.

יצוין, כי התנפלות השוטרים על התושבים נעשתה במהלך מבצע הריסת בתים בכפר בענה, ביום 25.02.04. באותו יום פונו לבתי חולים עשרות פצועים מתושבי הכפר אשר נפגעו משאיפת עשן וגז, בכלל זה ילדים ששהו בגני ילדים ואחרים שנפצעו כתוצאה מתקיפתם על ידי שוטרים. בין התושבים שהתלוננו בפני מח"ש היה מי שהוכה קשות ע"י אנשי משטרה, עד כדי זוב דם ושברים באף ובצלעות החזה; מי שנגרמו לו חבלות קשות בגופו וסדק עמוק בגולגולת; קשישה בת 80 שישבה בביתה וראתה במו עיניה כיצד אחד השוטרים מסתכל עליה, מנפץ את חלון ביתה ומשליך לעברה רימון גז שהתפוצץ בין רגליה וגרם לה לכוויות קשות; גננת שביקשה סיוע בחילוץ ילדי הגן שנחנקו מהגז ונענתה בקללות גזעניות ובסירוב להושיט עזרה ע"י השוטרים.

באפריל 2004 הגיש ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד עביר בכר, תלונה מפורטת למח"ש, בצירוף תמונות ומסמכים רפואיים רבים המתעדים את החבלות הקשות שספגו תושבי הכפר בענה. אולם, בפברואר 2005 החליטה מח"ש לסגור את תיק החקירה נגד השוטרים, בקובעה, כי אין עניין לציבור בהעמדת השוטרים לדין.

בערר ליועץ המשפטי לממשלה, נגד סגירת תיק מח"ש, התייחסה עו"ד בכר לפגמים המהותיים הרבים שהתגלו בעבודת מח"ש, המעידים, כי טיפול מח"ש בעניין היה רשלני, עד כדי הפרת חובתה של מח"ש לחקור. על אף שהאירועים בכפר בענה הצטיירו כאירועים חמורים שבהם התעמתו אנשי המשטרה עם תושבים רבים מהכפר וחרף הדיווחים הרבים בכלי התקשורת על פינוי מספר נפגעים לבתי החולים, מחומר החקירה שנמסר לארגון עדאלה עולה, בין היתר, כי:

א. מבין 10 העוררים שהגישו תלונה בפני מח"ש, מח"ש הזמינה רק שניים למסירת עדות לצורך החקירה.
ב. מבין 10 העוררים שהגישו תלונה בפני מח"ש, מח"ש חקרה רק אחד מביניהם.
ג. מח"ש לא הזמינה אף לא אחד מהעדים שתצהיריהם צורפו לתלונה שהוגשה למח"ש העוררים.
ד. בחומר החקירה אין כל תיעוד לכך שמח"ש חקרה שוטרים. משמע, כי אף שוטר שהשתתף במבצע ההריסות בכפר בענה לא נחקר על-ידי מח"ש.
ה. בחומר החקירה אין כל תיעוד לכך שמח"ש פנתה למשטרה וביקשה דו"חות פעולה ותחקירים, מאותו יום.
ו. רק שלושה, מבין עשרת המתלוננים קיבלו הודעה ממח"ש בדבר סגירת התיק.
ז. עם סגירת התיק, מח"ש העבירה אותו למשטרה, וזאת בטרם הודיעה למתלוננים על ההחלטה ובטרם התאפשר להם לערער על סגירת התיק.

בערר נטען, כי אי העמדת השוטרים לדין, על אף קיומן של ראיות לכאורה לביצוען של עבירות פליליות ומשמעתיות, הנה בלתי סבירה בעליל ופוגעת פגיעה קשה בהשלטתן של נורמות התנהגות ראויות בקרב השוטרים. עו"ד בכר הוסיפה, כי "אילו רצתה, יכלה מח"ש לנהל חקירה רצינית וליישם את כל לקחי דו"ח ועדת אור ולהוכיח ולו במעט שיפור כלשהו בדרך עבודתה. למרבה הדאבון, מח"ש שוב קפאה על שמריה וישבה בחיבוק ידיים וללא מעש; שוב נמנעה מלנהל חקירה עניינית; ושוב שוטרים חמקו ולא נתנו את הדין על מעשיהם הבלתי חוקיים. חרף מסקנות ועדת אור הברורות בדבר תופעת אלימות השוטרים נגד האזרחים הערבים והשימוש הבלתי פרופורציונאלי בכח, הגיעה מח"ש למסקנה כי אין טעם לחקור, הואיל ולציבור "אין עניין בהעמדת השוטרים לדין." בכך שולחת מח"ש מסר לחברה, כי "שוטר הבורר לו דרך האלימות כאמצעי להשלטת סדר, כאשר לא היה מקום לשימוש בכח, איננו חייב לתת את הדין על כך. לטעם מח"ש האינטרס הציבורי איננו תובע במקרה זה העמדה לדין, לרבות משמעתי."

ארגון עדאלה מדגיש, כי האינטרס הציבורי הוא, כי שוטר אשר מנצל את סמכויותיו לרעה ועושה שימוש בכח כלפי בני אדם באופן בלתי מוצדק חייב לתת את הדין על כך. שורת הצדק ועקרון אכיפת החוק ושלטונו באופן שוויוני, תובעים בירור החשדות עד תום ומיצוי הדין עם השוטרים העבריינים. אי לכך כאשר המדובר בחשדות לביצוע עבירות ע"י שוטרים, נדרשים נמוקים ושקולים רציניים וכבדי משקל להחלטה לסגור תיקי חקירה בעילה של "העדר עניין לציבור".

 לתלונה
 לערעור

פרקליטות המדינה הגישה לבג"צ את תגובתה בעתירת ארגון "עדאלה" ו"עמותת סאוט אל עאמל", נגד המוסד לביטוח לאומי ומשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, לביטול הוראות חקיקה השוללות את גמלת הבטחת ההכנסה ממי שבבעלות או בשימושו רכב. בתגובה טענה המדינה, כי עלויות האחזקה השוטפות של הרכב גבוהות, דבר המהווה חזקה "כי מימון הרכב נעשה מהכנסות עצמיות נוספות של מבקש הגמלה אשר עליהן לא דיווח למוסד לביטוח לאומי בעת בדיקת זכאותו." עוד טענה המדינה, כי אף במצב בו אדם אחר, זולת מבקש הגמלה, נושא בעלויות השוטפות של החזקת הרכב, יש לשלול את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה "וזאת מהטעם שיש לראות במבוטח שכזה כאילו ניתן לו על ידי בעל הרכב סכום שווי הרכב וכן סכום שווי השימוש ברכב." עוד הוסיפה הפרקליטות, כי "המשפט הישראלי אינו מעודד מציאות בה קופת הציבור מממנת צרכיו הקיומיים של האדם ובכך מאפשרת לזולת לממן צרכים אחרים שאינם בעלי אופי קיומי."

תגובה זו הוגשה, במסגרת העתירה שהגיש ארגון עדאלה באמצעות עורכת-הדין גדיר ניקולא, בחודש נובמבר שעבר, בשם הארגון, בשם עמותת סאוט אלעאמל ובשמו של מקבל גמלת הבטחת הכנסה אשר בקשתו לשימוש ברכב נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי על אף שהדבר נחוץ לו על מנת לסייע לבתו הסובלת מעוורון קשה ועל אף שהוא האדם היחיד שיכול ללוות אותה ולהסיעה על מנת שתישאר במעקב רפואי ולטפל בשאר ענייניה החיוניים והיום-יומיים.

בתגובה טוען ארגון עדאלה, כי תגובת המדינה לעתירה היא שרירותית וכי אין היא נותנת כל משקל לנסיבותיו האישיות של מבקש הגמלה, למקום מגוריו, לתדירות התחבורה הציבורית בסביבתו, ולסוג ושווי הרכב. תגובת המדינה אף אינה נותנת כל משקל לשינוי העיתים, וזאת על אף שכיום, שלא כמו בעבר, רכב מנועי הוא דבר נפוץ, נחוץ וחיוני, ואינו עוד נחלת העשירים בלבד. עצם הבעלות ו/או השימוש ברכב אינם בגדר מותרות ואין בהם בהכרח להעיד על מעמד סוציו-אקונומי או מצב כלכלי שפיר.

בעתירה הובאו סיפוריהם האישיים של ששה מקבלי הבטחת הכנסה, אשר גמלתם נשללה מהם בשל שימוש ברכב. מבין הסיפורים האישיים שהובאו בעתירה היה סיפורה של תושבת הכפר ביר אלמכסור, אם חד הורית לארבעה ילדים, אשר באוגוסט 2004, הודיע לה המוסד לביטוח לאומי על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה הואיל והיא משתמשת ברכב, וחייבה בתשלום סכום של 15,138 ש"ח, בגין תשלומים ששולמו לה בעבר ושלטענת המוסד לא הגיעו לה בשל שימוש ברכב. המוסד לביטוח לאומי החליט על שלילת גמלת הבטחת ההכנסה מהתובעת למרות שהיא העידה בעת שנחקרה על ידי המוסד, כי היא משתמשת ברכב השייך לבנה, כדי להגיע ללשכת התעסוקה בנצרת עילית שם היא מתייצבת, היות ואין תחבורה ציבורית הנכנסת לתוך הכפר שלה.

 לעתירה