English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ביום שלישי, 30.8.2005, פנה מרכז עדאלה לראש הממשלה, ליועץ המשפטי ולמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, בשם ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל, בעקבות הפרסום על החלטת הועדה הבינמשרדית שלא להכיר בקורבנות פיגוע הטרור בשפרעם כנפגעי פעולות איבה, בדרישה להכיר בארבעת קורבנות פעולת הטרור בשפרעם כנפגעי פועלת איבה.

עו"ד עביר בכר ציינה במכתב, כי החלטת הועדה הבינמשרדית, שלא להכיר בהזאר ודינא תורכי, נאדר חאיק ומישיל בחוס ז"ל כנפגעי פעולת איבה, סותרת את תכלית חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 ומשמעה הצהרה רשמית, לפיה מעשהו הנתעב של הרוצח נתן זאדה, איננו אלא אירוע פלילי רגיל, ולא מעשה איבה שכוון נגד אזרחים ערבים חפים מפשע על רק גזעני.

עוד ציינה עו"ד בכר, כי התכלית המרכזית העומדת ביסוד החוק הינה הכרת המדינה בחובתה שלא להפקיר את אזרחיה שנפלו קורבנות לפעולות עוינות, במיוחד אלו שכוונו נגדם על רקע מוצאם הלאומי ועל לא עוול בכפם. לאלמנט החומרי שבמתן פיצוי כספי נוסף אלמנט ערכי אשר איננו נופל בחשיבותו מהפיצוי הכספי.

עוד הוסיפה עו"ד בכר, כי הכרת המדינה באזרחים חפים מפשע שנרצחו בדם קר על רקע מוצאם, כנפגעי פעולת איבה, הנה האינדיקציה היחידה להוקעת אותו מעשה על ידי המדינה ומוסדותיה.

במתן פיצוי חד פעמי אין כדי לרפא את הפגם החמור העומד ביסוד החלטת המוסד לביטוח לאומי. נהפוך הוא, משמעה יצירת שני מסלולים נפרדים, האחד לערבים והשני ליהודים, דבר אשר רק מנציח את "עליונותם" של היהודים הנהנים מהגנת החוק, לעומת "נחיתותם" של הערבים המודחקים מתחולת החוק. יצירת שני מסלולים אלה הינה מבזה ובלתי שוויונית בעליל ויוצרת הפליה העומד ביסודה ייחוס מעמד נחות לאזרחים הערבים שנפלו קורבן למעשה טרור של יהודי.

 לפנייה

בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה ב-1.8.2005 לעתירה לבג"ץ שהגיש מרכז עדאלה, בדרישה לשפץ כביש לבית הספר היסודי בכפר הלא מוכר אל-פורעה שבנגב, נאמר כי הרשויות הנוגעות בדבר יקבלו על עצמן את שיפוץ הכביש. בדיון בעתירה, שהתקיים בבית המשפט העליון, הודתה הפרקליטות כי לדעת אחד המהנדסים המומחים מטעם המדינה, הצומת על כביש באר שבע-ערד שממנו יוצאת דרך העפר המוליכה אל בית הספר, מציב סכנות משמעותיות לשלומם של ההולכים בדרך, בגלל תנאי ראות גרועים. עם זאת, הפרקליטות הצהירה שאין בכוונת המדינה לנקוט פעולות לשיפור תנאי הבטיחות בצומת, בטענה שאין קשר בינו לבין הדרך לבית הספר.

העתירה הוגשה ב-13.7.2005 נגד משרד החינוך, משרד הפנים, משרד הבינוי והשיכון, משרד התחבורה והמועצה האזורית אבו-בסמה שבנגב. העותרים דורשים משופטי בג"ץ להוציא צו המחייב את משרדי הממשלה ואת המועצה האזורית לנמק מדוע לא הצליחו לשפץ את דרך העפר, שהיא הגישה היחידה לבית הספר.

בעתירה נאמר כי בבית הספר לומדים כעת 1,187 תלמידים בדואים, אך אף על פי שהוא מרוחק ארבעה קילומטרים מהכביש הראשי הקרוב ביותר – כביש באר שבע-ערד - אין דרך סלולה ובטוחה המוליכה אליו. את העתירה הגיש עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם שלושה מהורי התלמידים הלומדים בבית הספר, יו"ר הוועד המקומי של אל-פורעה ומרכז עדאלה.

בדיון בעתירה טען נציג עדאלה שאין להפריד את העיסוק בדרך הגישה לבית הספר מהדיון בצומת שעל הכביש הראשי והסכנות הבטיחותיות הטמונות בו. הוא הוסיף כי הרשויות הרלבנטיות צריכות להתחיל ללא דיחוי בעבודות לצמצום גורמי הסיכון העלולים לפגוע בתלמידים המוסעים אל בית הספר או חוזרים ממנו. לדבריו, יש לתת את הדעת בעיקר ל-925 התלמידים המוסעים לבית הספר מדי יום באוטובוס בדרך העפר. בתגובה על טיעוני עדאלה חייב בית המשפט את הפרקליטות למסור את תשובתה בנוגע לצומת בתוך 30 יום.

בעתירה טען עדאלה כי בימים גשומים בחורף, הדרך נעשית בוצית ובלתי עבירה. כתוצאה מכך, הרוב המכריע של התלמידים והמורים מתקשים לבוא לבית הספר ולעתים קרובות הם אינם מגיעים לכיתות. לכן בימי החורף בית הספר נסגר תכופות ושיעורים נדחים או מתבטלים. חסרונה של דרך סלולה ובטוחה משפיע קשות על התלמידים ומשבש את התקדמותם החינוכית.

עדאלה הדגיש בעתירה כי אי הסדרת דרך הגישה אל בית הספר אל-פורעה היא הפרה ברורה של זכויות התלמידים ביישוב לחינוך ולגישה לחינוך. לכן אי הסדרת הדרך היא הפרה של עקרונות זכויות האדם המקובלים בישראל ובעולם. עדאלה הוסיף כי אין הגבלות חוקיות על שיפוץ הדרך. המועצה הארצית לתכנון ולבנייה אישרה בינואר 2004 תוכנית להסדרת דרכי גישה למתקני חינוך בכמה יישובים לא מוכרים, ובהם אל-פורעה. עדאלה טען שהרשויות מוסמכות ומחויבות להגיש בקשות להיתרים לשיפוץ הדרך, המתחייבים על פי חוק, לספק את המשאבים והתקציבים הדרושים לשם כך ולנקוט את כל הצעדים המתחייבים כדי לספק לתלמידים ולמורים דרך בטוחה לבית הספר.

לפני הגשת העתירה לבית המשפט, ניהל מרכז עדאלה התכתבות ענפה עם כמה משרדי ממשלה ורשויות מדינה. המשרד הראשון שקיבל פנייה בעניין זה היה משרד החינוך, שניסה להעביר את הטיפול בבעיה למינהלה לקידום הבדואים. המינהלה מסרה לעדאלה שהיא אינה מטפלת בבעיות תשתית הנוגעות לכפרים בדואיים שמחוץ לתחום סמכותה, כלומר כפרים לא מוכרים. בשלב זה פנה עדאלה למועצה האזורית אבו-בסמה, שהעבירה בתורה את הטיפול בסוגיה לרשות החינוך לבדואים. עדאלה יצר קשר גם עם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בדרום, אך זו לא השיבה ולו לאחת מבקשותיו.

עדאלה ציין בעתירה שהדחייה המתמשכת של הטיפול בבעיה מצד הרשויות השונות, כמו גם התכחשותן לאחריות שהן נושאות בה, חושפות את חוסר רצונן לכבד את זכויותיהם של ילדים הלומדים בבית הספר. התנהגותן בפרשה זו היא סימן נוסף לכישלונן במילוי חובתן כרשויות המופקדות על הגנת זכויותיהם של הילדים בכפרים הלא מוכרים.

 לעתירה

ביום 21.8.2005 נערכה פגישה בין נציגים של ועדת המעקב העליונה לענייני הציבור הערבי בישראל, משפחות הרוגי אוקטובר 2000 ועדאלה לבין שרת המשפטים, ציפי לבני, פרקליט המדינה, ערן שנדר, ומנהל המחלקה לחקירת שוטרים, הרצל שבירו. מטעם ועדת המעקב העליונה נכחו היו"ר, מר שאוקי ח'טיב, ומר עבד ענבתאווי. את משפחות הרוגי אוקטובר 2000 ייצגו מר חסן עאסלה ומר עבד אלמנעם אבו סאלח. נציג עדאלה היה עו"ד מרואן דלאל.

בפתח הפגישה, שהתקיימה לבקשת ועדת המעקב, משפחות הרוגי אוקטובר 2000 ועדאלה, ציין מר ח'טיב את המקום המרכזי שתופסים הרוגי אוקטובר 2000 בחברה הערבית והדגיש את הצורך הקרדינלי שבחקירה רצינית של נסיבות ההרג והעמדתם לדין של האחראים לו. מר ח'טיב גם ציין כי העובדה שעד עצם היום הזה לא הועמד לדין אף שוטר מבין האחראים להרג אינה מתקבלת על הדעת. מר עאסלה תיאר את כאבו האישי ואת הכאב שחשים בני משפחותיהם של הרוגי אוקטובר, המתמודדים מדי יום ביומו עם האבידה הקשה מכל. הוא הוסיף כי התנהגות הרשויות אינה מוסיפה לאמון בהן, מכיוון שעד היום לא הועמד לדין אף שוטר מבין האחראים להרג בתחילת אוקטובר 2000. מר אבו סאלח הביע אף הוא את כאבו האישי הנמשך מאז הרג בנו ועמד על הקושי הרב הכרוך בידיעת זהותו של השוטר שהרג את בנו (רב פקד גיא רייף), שלא הועמד לדין על ידי הרשויות. עו"ד דלאל הציג לשרת המשפטים את הבעייתיות הרבה שבהתנהלות המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש), לרבות מחדליה של זו החל מאוקטובר 2000 ועד היום. בפגישה נמסר לשרת המשפטים מכתב מטעם עדאלה, המפרט את מחדלי מח"ש ומתאר את הבעייתיות הכרוכה בהתנהלותה.

שרת המשפטים ציינה בפגישה, שנערכה במשרד הקליטה, כי הרשויות עושות כל שביכולתן כדי לבצע את עבודתן נאמנה וכי אין למדינה שום כוונה שלא לערוך חקירה רצינית. מנהל מח"ש ופרקליט המדינה דחו את הטענות בדבר מחדלי מח"ש והבעייתיות שבהתנהלותה. פרקליט המדינה בחר לציין כי האוכלוסייה הערבית לא שיתפה פעולה עם מח"ש בסמוך לאירועי ההרג בתחילת אוקטובר 2000. ראוי להזכיר כי מר שנדר היה באותה עת מנהל מח"ש. בתשובה הדגיש עו"ד דלאל כי עמדתו של פרקליט המדינה אינה נכונה הן מבחינה עקרונית והן מבחינה משפטית. עו"ד דלאל ציין כי גם אם ההנחה שהאוכלוסייה הערבית לא שיתפה פעולה עם מח"ש נכונה, והיא אינה כזו, עדיין מוטלת על מח"ש החובה על פי דין ליזום חקירה בנושא כה חשוב כמו הרג אזרחים. הוא ציין כי החקירה צריכה לכלול זיהוי של השוטרים המעורבים בכל אירוע הרג, איסוף ממצאים אובייקטיביים מהשטח ובדיקה רצינית ואינטנסיבית של כל אחד ממקרי ההרג. עוד ציין עו"ד דלאל, כי מההרג הראשון, שאירע ביום 1.10.2000, ועד למינוי ועדת החקירה הממלכתית (ועדת אור) ביום 8.11.2000, עבר יותר מחודש. בתקופה זו לא נקטה מח"ש שום פעולה רצינית וממשית לחקור את הנסיבות שבהן נהרגו אזרחים על ידי כוחות משטרה.

שרת המשפטים ביקשה לדעת אם יש אפשרות להוציא מקברן את גופות הרוגי אוקטובר 2000, על פי בקשתה של מח"ש, כדי לקדם את החקירה במקרים ספציפיים. עו"ד דלאל השיב כי אי אפשר להשיב על בקשה זו בלי שמח"ש תספק מידע על פעולות החקירה שביצעה. מידע זה נדרש לנוכח העובדה כי מח"ש ביקשה להוציא מקברה את גופת המנוח אסיל עאסלה יותר מארבע שנים לאחר הריגתו, אך לא נקטה פעולת חקירה כלשהי לאחר פרסום דו"ח ועדת אור. עו"ד דלאל הבהיר גם, כי לפי פסיקת בג"ץ יש למצות דרכי חקירה אחרות בטרם הוצאת גופה, לא כל שכן כאשר מדובר בבקשה המוגשת שנים לאחר ההרג.

בתשובה לטענת אנשי מח"ש, כי ללא הוצאת הגופות מהקבר לא תהיה אפשרות לקבוע את זהותם של השוטרים שירו בהרוגים, הדגיש עו"ד דלאל את הדברים שאמר יו"ר ועדת החקירה הממלכתית, השופט (בדימוס) תאודור אור, בהרצאה שנשא באוניברסיטת תל אביב שנה לאחר פרסום דו"ח הוועדה. בהרצאה, שניתנה ב-1 בספטמבר 2004, עמד השופט אור על מחדליה הרבים של מח"ש הן בסמוך להרג באוקטובר 2000 והן לאחר פרסום דו"ח ועדת אור. השופט אור גם הדגיש כי הנחת העבודה של ועדת החקירה הממלכתית היא, שיש צורך להגיש כתבי אישום על סמך הממצאים שהיו לפני אותה ועדה:

"ככלל, המחלקה לחקירות שוטרים לא גבתה ראיות ביחס לאירועים שבהם נהרגו אזרחים, לא אספה ממצאים בשטח ולא ניסתה, סמוך להתרחשות האירועים, לאתר מי היו השוטרים המעורבים בהם.
...
המלצתה של ועדת החקירה היתה, שתתקיים חקירה של מח"ש בשורה של אירועים, כולל אירועים שבהם מצאו את מותם 13 אנשים. הכוונה היתה, שלאור החקירה יוחלט אם להגיש כתבי אישום וכנגד מי. והנה מתברר, שעד כה טרם נקבעו מסקנות אם יש להגיש כתבי אישום לגבי אף אחד מן האירועים שהועברו לחקירת מח"ש. הוסבר, כי הסיבה לכך היתה נעוצה בבעיות של כוח אדם במח"ש, וכי רק כשהתקבלה עזרה בכוח אדם זורז קצב החקירה. נוכח התוצאות הקשות של האירועים שנדרשה בהם חקירת מח"ש, נוכח העובדה שהעדויות שגבו חוקרים מטעם הוועדה והוועדה עצמה היו גלויות כל העת בפני הכל, כולל בפני חוקרי מח"ש, וזאת כבר במהלך עבודת הוועדה, ונוכח העובדה שחלפה כבר שנה מאז ניתנו ההמלצות בדו"ח הוועדה, מצער הדבר שלא נעשה עד כה יותר במסגרת חקירת מח"ש".

 מכתב לשרת המשפטים לבני מיום 21.8.2005
 מכתב ליועץ המשפטי מזוז מיום 30.3.2004
 מכתב ליועץ המשפטי רובינשטיין מיום 18.10.2000
 מכתב ליועץ המשפטי רובינשטיין ולמנהל מח"ש שנדר מיום 5.11.2000

בית הדין האזורי לעבודה בדרום, הורה לביטוח הלאומי להחזיר את כל הזכויות הסוציאליות של אישה ערביה מאזור הדרום לאחר שנשללו ממנה בעקבות נישאויה לתושב עזה.

כאמור, עדאלה הגיש בינואר 2004 באמצעות עו"ד ארנה כהן, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בדרום, בשמה של אזרחית ערביה מהדרום, אשר המוסד לביטוח לאומי ביטל באופן שרירותי ורטרואקטיבי את מעמדה כתושבת ישראל ושלל את זכויותיה לאחר שנודע על נישואיה לתושב עזה. החלטה שהתקבלה על סמך חוות דעתו של חוקר מטעם המוסד שבדק את הנושא, על אף הפגמים הרבים שנמצאו במהלך עבודתו, נעטן כי המוסד לא נאות לבדוק את הסוגייה יותר לעומק.

בכתב התביעה נאמר כי המוסד לביטוח לאומי קבע כי האישה עברה להתגורר בעזה ללא כל תשתית עובדתית למעט זו שנסעה לביקור של יום אחד בעזה. כתוצאה מהחלטה זו נשללו מהתובעת ומילדיה זכויותיהם הסוציאליות לרבות מענק לידה, דמי חופשת לידה, קצבת ילדים, הבטחת הכנסה, וכן זכויות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

בתביעתו טען עדאלה, כי היות האישה וילדיה אזרחים ישראלים אשר נולדו בישראל והמתגוררים מאז ומתמיד בישראל, אין ולא יכול להיות ספק כי הם תושבי ישראל על פי חוק הביטוח הלאומי, ואי לכך החלטת המוסד לביטוח לאומי הינה שגויה, שרירותית, נוגדת את עקרון שלטון החוק ופוגעת בזכויות יסוד בסיסיות וחוקתיות.

בתביעה נטען עוד כי, כתוצאה מהחלטת המוסד לביטוח לאומי, נשללו מהאישה ומילדיה, כל הזכויות הסוציאליות ובכלל זה הזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי למענק לידה, לדמי חופשת לידה, לקצבת ילדים, להבטחת הכנסה וזכויות שלפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, וכן הופרו הזכויות החוקתיות של התובעת וילדיה לכבוד האדם, לשוויון ולהליך הוגן.

עדאלה ביקש בתביעתו מביהמ"ש לקבוע, כי האישה וילדיה הינם תושבי ישראל, וכי היא מעולם לא פסקה מלהיות תושבת ישראל, וכי ילדיה הינם תושבי ישראל מיום לידתם. עוד התבקש ביהמ"ש לבטל מעיקרה את החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין התושבות של האישה. עוד דרש עדאלה לחייב את המוסד לביטוח לאומי, להשיב למפרע לאישה ולילדיה את כל הזכויות שנשללו מהם בעקבות שלילת התושבות.

שופט בית הדין האזורי לעבודה בדרום כתב מתח ביקורת חריפה על מה שהגדיר כ"החלטה נמהרת" של המוסד לביטוח לאומי. השופט הוסיף וכתב בהחלטתו כי, "החלטת המוסד לביטוח לאומי שקבעה כי האישה אינה תושבת ישראל, היתה נמהרת, לא מבוססת, היתה חסרת בסיס עובדתי בדוק ומהימן, וגם שלוש שנים לאחר שיצאה, לא נמצאו ראיות נוספות שיכלו לחזק את ההחלטה. ועל כן התביעה מתקבלת".

ביום 23/08/05 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, כנגד החלטת עיריית לוד ומשרד החינוך לא לקבל ילד ערבי (בגיל 8) לבית ספר יהודי, על רקע שייכותו הלאומית. העתירה הוגשה, באמצעות עו"ד עביר בכר מארגון עדאלה ובשמם של הילד והוריו.

הגשת העתירה באה בעקבות תשובת משרד החינוך ועיריית לוד לערעור שהוגש ע"י עדאלה בסוף חודש יולי באותו עניין. מתשובת עיריית לוד לערעור עולה, כי סירוב רישומו של הילד לבית הספר היסודי הממלכתי "זבולון המר" בלוד נובע מכך, כי בית הספר הנ"ל נמצא בשכונה יהודית וכל תלמידיו הנם יהודים. בנוסף נטען, כי טובתו של הילד מחייבת שהוא ילמד בבית ספר שבו הוא לומד עתה, שהנו בית ספר מעורב בעל תוכנית לימודית המותאמת לצרכי הילד הערבי. משרד החינוך טען מצידו, כי העברת הילד לבית ספר זבולון המר, השוכן סמוך לביתו, תפגע בטובתו כילד מפאת החשש מקשיי הסתגלות! בעתירה נטען, כי מתשובותיהם הנ"ל של העירייה ומשרד החינוך, עולה בבירור ניסיונם להחיל תפיסה חדשה במשרד החינוך, המושתתת על עקרון "ההפרדה הגזעית" והמנוגדת לכל עקרונות היסוד והחינוך במדינה דמוקרטית. לפי תפיסה בלתי חוקית זו, שילובו של ילד ערבי בבית ספר יהודי פוגע בטובתו, שכן בהיותו ערבי, עדיף שישתלב בבית ספר מעורב או בבית ספר ערבי. "השימוש בעקרון 'טובת הילד' נעשה על ידי המשיבים תוך גילוי מידה גדולה של פטרנליזם ותוך שלילה מוחלטת של אוטונומית הרצון של העותרים", נטען בעתירה.

בעתירה הודגש, כי על-פי האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן, למיעוטים לאומיים ישנה זכות לפתח את תרבותם ולשונם מתוך הכרה באוטונומיה התרבותית שלהם, בד בבד אמנות אלו אוסרות על מוסדות המדינה להנהיג מדיניות של אפליה על רקע שייכותם ומוצאם הלאומי של מיעוטים אלה, בבואם להשתלב במוסדות וברשויות המדינה הפתוחים בפני כלל האזרחים.

משפחות ערביות המתגוררות בערים המעורבות ניצבות בפני דילמה קשה הנובעת ממצב בתי הספר הערביים הירוד, בלשון המעטה. ההזנחה המתמשכת של מוסדות המדינה לבתי הספר הערביים באותם ערים, הביאה להידרדרות חמורה במצבם הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בתנאים בטיחותיים קשים, צפיפות רבה בכתות ומחסור בשירותים בסיסיים. אי לכך, הורים ערבים מעדיפים לעיתים, לרשום את ילדיהם בבתי ספר יהודיים מתוך דאגתם להישגי ילדיהם, בריאותם ועתידם. התוצאה מכך הנה, כי המדינה מתעלמת ממצבם של בתי הספר הערביים מחד, ומאידך מונעת את רישומם של תלמידים ערבים לבתי ספר יהודים.

עוד הוסיפה עו"ד בכר, כי התערבותם הבוטה של העירייה ומשרד החינוך בחופש הבחירה של ההורים מהווה פגיעה קשה בזכותם החוקתית לחופש בחירה בחינוך. מדובר בהחלטה הנוגדת את עקרון "איסור האפליה" ופוגעת מעל הנדרש בזכות החוקתית לשוויון, לכבוד ולחינוך וכן פוגעת בזכותו על-פי חוק של הילד, ללמוד קרוב למקום מגוריו.

בשל דחיפות הנושא וחשיבותו ,הורה ביהמ"ש למשרד החינוך ועיריית לוד להגיב לעתירה עד יום ראשון 28/8/2005.

$nbsp;לעתירה

הוועדה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים (להלן: הועדה), שסקרה את הדו"ח התקופתי השלישי של ישראל על האופן שבו מיישמת המדינה את "האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים" ("סידאו"), הגישה את הערות הסיכום שלה ב-22 ביולי 2005. בהערות הסיכום שמה הוועדה דגש על 14 תחומים שבהם מפירה ישראל את זכויות היסוד של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל ונשים פלסטיניות החיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, המובטחות להן על פי "סידאו".

ארבע נציגות של "ועד הפעולה בדבר מעמדן של הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל" השתתפו בישיבה שבה נסקר הדו"ח התקופתי השלישי, שהתקיימה בתחילת יולי 2005. המשתתפות נשאו דברים לפני הוועדה והשיבו על שאלות חברי הוועדה. הנציגות, עביר בכר, חנאן אל-סאנע, מרי בדארנה ונסרין מזאווי, הציגו נתונים ודו"חות שאסף ועד הפעולה על אפליה כלפי נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל בכל תחומי החיים, וביניהם חינוך, תעסוקה, בריאות, מעורבות בחיים הפוליטיים, נגישות לשירותי תמיכה לנשים מוכות ולנשים בסיכון וחוקים הנוגעים למעמד האישי. רבות מהסוגיות שהדגיש ועד הפעולה בדיווחיו, השתקפו בהערות הסיכום שהגישה הוועדה.

באותה ישיבה השתתפו גם נציגות מהשטחים הפלסטיניים הכבושים, שהגישו דו"חות מטעם הגופים החוץ-ממשלתיים הבאים: המרכז לסיוע ולייעוץ משפטי לנשים, אל-חאק והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם – עזה.

14 התחומים שהוצגו לוועדה על ידי ועד הפעולה וקבוצות אחרות המייצגות נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל ונשים פלסטיניות החיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ושאליהם התייחסה הוועדה בהערות הסיכום שלה, הם:

הזכות לשוויון: כפי שהצהיר ועד הפעולה לפני הוועדה, בישראל אין זכות לשוויון המעוגנת בחוקה. למצב זה השפעה שלילית חסרת פרופורציה על נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, הסובלות מאפליה מורכבת הן על בסיס של מגדר והן על בסיס לאומי. אשר לזכות לשוויון, הוועדה המליצה ש"הגדרה של אפליה כהוראת סעיף 1 לאמנה, וכן תנאים לשוויון זכויות לנשים כהוראת סעיף 2(א') לאמנה, ייכללו בחוקה החדשה המנוסחת בעת הזאת, או בחוק יסוד".

מעורבות בחיים הפוליטיים או בחיים הציבוריים: הוועדה הביעה את דאגתה מרמת הייצוג הנמוכה של נשים ערביות אזרחיות ישראל בעמדות קובעות-מדיניות בגופים נבחרים וממונים בכל תחומי החיים הציבוריים, לרבות השלטון המקומי ושירות המדינה. הוועדה אף עודדה את ישראל "לנקוט אמצעים ארוכי טווח וכן אמצעים מיוחדים זמניים... ולקבוע יעדים ולוחות זמנים מדויקים להאצת הגידול בייצוגן של נשים, ובכלל זה 'נשים ערביות ישראליות'".

איחוד משפחות: הוועדה הביעה את דאגתה בנוגע ל"חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003" ("חוק איסור איחוד משפחות"). היא ציינה שהחוק "כבר השפיע לרעה על הנישואים ועל חיי המשפחה של אזרחיות ערביות ישראליות ושל נשים פלסטיניות בשטחים הכבושים". הוועדה קראה לישראל לשקול מחדש את מדיניותה בנוגע לאיחוד משפחות, כדי "לסייע לאיחוד משפחות של כל האזרחים ותושבי הקבע" ולתקן את החוק כהוראת סעיף 9 וסעיף 16 לאמנה. הוועדה ביקשה עוד שישראל תספק "מידע סטטיסטי מפורט וניתוח של השפעתה קצרת הטווח והשפעתה ארוכת הטווח של הוראת שעה זו על הנשים הנוגעות בדבר".

חינוך ובריאות: הוועדה הביעה דאגה מכך ש"מצבן של נשים ערביות ישראליות נותר פגיע ושולי, בעיקר בכל הקשור לחינוך ולבריאות". הוועדה המליצה שישראל "תנקוט צעדים דחופים", כדי "להקטין את שיעורי הנשירה מבית הספר של נערות ערביות ישראליות ולהגדיל את מספר הנשים הערביות הישראליות במוסדות להשכלה גבוהה". הוועדה אף דחקה בישראל "לבחון מחדש ולשנות ספרי לימוד במערכת החינוך הערבית, כדי לבער מתוכם סטריאוטיפים מגדריים", ו"להקצות משאבים הולמים לשיפור מצבן הבריאותי של נשים ערביות ישראליות, בעיקר בכל הנוגע לתמותת תינוקות".

מצבן של הנשים הפלסטיניות הבדוויות אזרחיות ישראל: הוועדה הביעה דאגה לנוכח מצבן של נשים בדוויות החיות בנגב, ש"נותר פגיע ושולי, בעיקר בכל הקשור לחינוך, תעסוקה ובריאות". היא הביעה דאגה מיוחדת "לנוכח מצבן של נשים בדוויות החיות בכפרים הלא מוכרים, בתנאי מגורים קשים, עם נגישות מוגבלת למים, חשמל ותברואה או העדר נגישות לכל אלה". הוועדה ביקשה שישראל "תנקוט אמצעים יעילים להפסקת אפלייתן של נשים בדוויות ולחיזוק הכבוד כלפי זכויות האדם שלהן באמצעים יעילים ומניעתיים..." הוועדה אף קראה לישראל לספק, בדו"ח התקופתי הבא שלה, "תמונה כוללת על מצב הנשים והנערות הבדוויות בכל הקשור להזדמנויות ולהישגים החינוכיים שלהן ולנגישותן לתעסוקה ולשירותי בריאות, ולספק הערכה על ההשפעה שיש למדיניות בתחומים אלה, שהיא בעלת זיקה ישירה אליהן".

פוליגמיה ונישואי ילדים: הוועדה דחקה בישראל "לנקוט אמצעים חריפים, כדי לאכוף את האיסור על פוליגמיה ואת הציות לחוק גיל הנישואין המינימלי", והמליצה שהמדינה "תנקוט אמצעים כוללים ויעילים, לרבות מסעות הסברה ציבוריים להגברת המודעות, כדי לבער את הפוליגמיה ואת הנישואים בגיל צעיר".

יישום ה"סידאו" (CEDAW) בשטחים הפלסטיניים הכבושים: הוועדה הביעה צער על עמדת ישראל, שלפיה האמנה אינה חלה על השטחים הפלסטיניים הכבושים, ועל סירובה של המדינה לדווח כיצד מתקדם יישום האמנה באזורים אלה. היא ציינה שעמדת ישראל "מנוגדת להשקפות הוועדה וגופים אחרים של האו"ם, ובכלל זה 'הוועדה לענייני זכויות אדם', 'הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות' ו'הוועדה נגד עינויים' וכן להשקפתו של בית הדין הבינלאומי לצדק". הוועדה אף דחקה בישראל לשקול מחדש את עמדתה ולפעול למען החלת התחייבויותיה על פי האמנה על כל האנשים שבשטח שיפוטה, לרבות נשים בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

הוועדה הוסיפה והביעה דאגה מ"התקריות הרבות במחסומים הישראליים, המשפיעות לרעה על זכויותיהן של נשים פלסטיניות", וקראה לישראל "להורות לשלטונות הישראליים במחסומים להבטיח לנשים הרות גישה לשירותי בריאות, תוך כדי הגנה על ביטחון ישראל".

"ועד הפעולה בדבר מעמדן של הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל" מורכב מ: עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, האגודה הערבית לזכויות האדם, קיאן - ארגון פמיניסטי, ביחד - התאחדות ארגוני הנשים הבדוויות בנגב, מרכז אלטפולה ונשים נגד אלימות.

לעיון בהערות הסיכום של ועדת "סידאו" על ישראל לחצו כאן: CEDAW Committee’s Concluding Comments on Israel (הערות הסיכום של ועדת סידאו על ישראל), 22 ביולי 2005.

ביום 31/7/05 פנה ארגון עדאלה לבג"ץ בבקשה ליתן פסק דין סופי בעתירה לביטול חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, המונע איחוד משפחות; וכן בבקשה ליתן צו ביניים המורה למדינה להימנע מביצוע ו/או יישום הוראות החוק עד מתן פסק-דין סופי בעתירה.

החוק אשר אושר לראשונה בכנסת באוגוסט 2003 ותוקפו הוארך שוב ושוב במהלך 2004 ו-2005, מונע מתן כל מעמד בישראל לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים הנשואים לאזרחים ישראלים. החוק מפלה לרעה את הפלסטינים אזרחי המדינה שמתחתנים עם פלסטינים תושבי השטחים הכבושים על בסיס שייכותם הלאומית. הארכת תוקף החוק, אשר התקבלה בכנסת ביום 27.7.2005 ברוב של 59 חברי כנסת נגד 12, הינה עד ל-31.3.2006.

במקביל להארכת תוקף החוק קיבלה הכנסת מספר תיקונים אשר מאפשרים, בתנאים מגבילים ביותר, איחודן של משפחות של אזרחים ישראלים עם בני זוגם הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים. התיקונים מונעים מרוב בני הזוג הפלסטינים תושבי השטחים להגיש בקשה לאיחוד משפחות בהטילם מגבלות קולקטיביות על בסיס גיל ומין (גיל מינימלי של 35 לגברים ו-25 שנים לנשים) בעת הגשת הבקשה. ואף אותם אלו שיעמדו בתנאים הללו, יקבלו לכל היותר אישור שהייה זמני, שאינו מקנה זכויות סוציאליות והיתר לעבוד בישראל. כמו כן, התיקונים החדשים מונעים מפלסטינים, שעל פי חוות דעתם של גורמי הביטחון מי מבני משפחתם עלול להוות סיכון בטחוני למדינת ישראל, לקבל מעמד כלשהו ולו מעמד זמני במדינה.

עו"ד ארנה כהן ועו"ד חסן ג'בארין מעדאלה טענו בבקשה, כי התיקונים החדשים אינם מרפאים את הפגיעה בזכויות היסוד החוקתיות, ובכלל זה הזכות לחיי משפחה, כבוד האדם , שוויון, חירות אישית ופרטיות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובמשפט הבינלאומי. התיקונים החדשים אף מחמירים את פגמיו החוקתיים של החוק בקובעם תנאים מפלים של גיל ומין בלא כל תשתית עובדתית רלבנטית.

עוד נטען בבקשה, כי הקביעה לפיה לא תותר שהייתו של פלסטיני בישראל בשל מסוכנות מי מקורבי משפחתו, משמעה ביטולם של עקרון החפות ושל עקרון האחריות האישית, ושלילה של זכויות היסוד של אדם בשל הקשר המשפחתי שלו עם אחרים, אשר אינו תלוי בבחירתו האישית ואין הוא יכול לשנותו.

בבקשה צויין, כי ביהמ"ש העליון דחה בעבר את מתן פסק הדין וסירב להיענות לבקשות של עדאלה למתן צו ביניים מן הטעם, כי הכנסת צפויה לתקן את החוק נשוא העתירה בתוך חודשים ספורים ופסק הדין יינתן על בסיס המציאות הנורמטיבית החדשה אשר תיווצר בעקבות תיקונים אלו. על כן טען עדאלה, כי מאחר ופגמיו החוקתיים של החוק נותרו בעינם למרות התיקונים, והיות ואין כל שינוי של המטריה הנורמטיבית שביסודו של החוק, הגיעה השעה להכריע בעתירה וליתן פסק דין על בסיס "המציאות הנורמטיבית החדשה" שנוצרה.

עוד הוסיף עדאלה, כי על ביהמ"ש להכריע בעתירה זו, לאחר שנמנע במשך כשנתיים מלדון בה, כאשר הוא מותיר אלפי משפחות עם סבל אנושי כבד מנשוא מבלי שיזכו לסעד משפטי.

בג"צ 7052/03 עדאלה ואח' נגד שר הפנים ואח'

לבקשה

למידע נוסף בעניין זה: דו"ח מיוחד בנושא איחוד משפחות