|
||
28.2.2005 עדאלה פנה ליועץ המשפטי של הצבא וביקשו להורות באופן מיידי על ביטול המדיניות של סימון רכבי המתנחלים שנועדה לזהות כלי רכב הנהוגים בידי ערבים אזרחי ותושבי ישראל ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל פנה היום, 28.2.2005, ליועץ המשפטי לצבא באזור גדה המערבית וביקשו להורות באופן מיידי על ביטול המדיניות של סימון רכבי המתנחלים; להורות על הפסקה מיידית של חלוקה של מדבקות נוספות ולהורות באופן מיידי למתנחלים ולחיילים להשיב ו/או להסיר כל מדבקה שחולקה והודבקה במסגרת המדיניות על רכבי מתנחלים. פנייה זו באה בעקבות ידיעה שהתפרסמה היום בעיתון "הארץ", לפיה, הצבא החל לאחרונה ביישום במדיניות חדשה, לפיה הוחל בהנפקה וחלוקה של מדבקות לתושבי ההתנחלויות. המדבקות נועדו לסמן את כלי הרכב של המתנחלים על מנת לאפשר חיילים במחסומים לזהות כלי רכב הנהוגים בידי ערבים אזרחי ותושבי ישראל המגיעים למחסומי הצבא באזור המערבית. על פי המדיניות החדשה נדרשים החיילים המוצבים במחסומים להפנות את כלי הרכב של האזרחים הערבים למסלול בדיקה מחמיר, בעוד שאת כלי הרכב של המתנחלים, המסומנים במדבקות, על החיילים להפנות למסלול מהיר, המאפשר מעבר ללא בדיקה ביטחונית. עו"ד ארנה כהן טענה בפנייה, כי המדיניות קובעת קובעת טיפול שונה על בסיס הזהות האתנית של בעלי/נהגי כלי הרכב ומפרה בכך את הזכויות החוקתיות לשוויון ולכבוד האדם. עוד טענה עו"ד כהן, כי בסברה כי ניתן להתגבר על חוסר החוקתיות שבמדיניות, על ידי סימון רכבי המתנחלים ולא רכבי האזרחים הערבים, אין כל ממש, שהרי אין בכך כדי לסלק חוסר החוקתיות שבה ובכלל זה את תכליתה הפסולה, את ההשפלה שהיא גורמת לאזרחים הערבים ואת חוסר המידתיות שבה.
24.2.2005 למרות הודעתו של מינהל מקרקעי ישראל לבג"צ ולפיה, הוא השתמש בחומר לא מותר בריסוס היבולים החקלאים של הערבים בנגב, הוא מבקש להמשיך בריסוסים כי מדובר "בכלי יעיל" ביום 7.2.2005 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תצהיר תשובה לצו על תנאי שהוציא בג"ץ באוקטובר 2004 במסגרת העתירה נגד ריסוס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדואים בנגב. במסגרת תשובה זו הודיע מינהל מקרקעי ישראל כי במהלך 2004 בוצע ריסוס כנגד יבולים חקלאיים של ערבים בדואים בנגב בחומר שאינו מותר על פי חוק (גליפוגן). זוהי הפעם הראשונה שמינהל מקרקעי ישראל מודיע על כך, על אף שהיתה לו הזדמנות לעשות כן במסגרת תשובתו הראשונה לעתירה. בנוסף, הודה מינהל מקרקעי ישראל בתשובה האמורה כי הטוקסיקולוג הראשי במשרד הבריאות, פרופסור ווינסטון, אכן העתיק בחוות דעתו הראשונה שהוגשה לבג"ץ אודות מסוכנות חומר הראונדאפ שהמינהל טען כי השתמש בו לרסס יבולים חקלאיים, מאתר האינטרנט של החברה שמייצרת את החומר האמור. לשיטת תשובה זו, "מקובל לייחס משקל רב לחומר מדעי אשר נאסף על ידי יצרן...". יודגש, כי פרופסור ווינסטון לא ציין בחוות דעתו המעתיקה כי הוא מסתמך על ניתוח החברה היצרנית לחומר הראונדאפ. עניין זה נחשף בעקבות הודעת העותרים לבג"ץ כי חוות דעתו של פרופסור ווינסטון הועתקה מאתר האינטרנט האמור. המשיבים הגישו לבג"ץ חוות דעת חדשה מאת פרופסור ווינסטון, ואף צירפו לה את המקורות שהסתמך עליהם פרופסור ווינסטון. העתירה הוגשה לבג"ץ במרץ 2004 בשם אזרחים ערבים בדואים וארגוני זכויות אדם, לרבות רופאים לזכויות אדם ואגודת הגליל. העתירה הוגשה על ידי עו"ד מרואן דלאל מארגון עדאלה. בעתירה נטען כי מינהל מקרקעי ישראל מסכן את חיי ובריאות התושבים הבדואים באמצעות הריסוס. כמו כן, נטען כי הריסוס מסב נזק ממשי לצאן ולסביבה בכלל. העותרים הסתמכו גם על שתי חוות דעת של מומחים בעניין מסוכנות חומר הראונדאפ: של פרופסור אליהו רטנר ראש המחלקה לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית וד"ר אחמד יזבק מאגודת הגליל. עוד הוסיפו העותרים כי מינהל מקרקעי ישראל אינו מוסמך להשתמש בריסוס יבולים חקלאיים כאמצעי לאכיפת זכויות נטענות בקרקע. שכן, ניתן לרסס יבולים חקלאיים לתכלית אחת בלבד, היא התכלית הסביבתית והתברואתית. בנוסף, מדובר בקרקע אשר נמצאת במחלוקת (הליך הסדר) בין התושבים הבדואים ומינהל מקרקעי ישראל, ומכל מקום מדובר בקרקע אשר בעיני התושבים הבדואים היא שלהם עוד מלפני 1948. יום לאחר הגשת העתירה הוציא בג"ץ צו ביניים אשר מונע את ריסוס היבולים החקלאיים. צו זה עדיין בתוקף. לאחר הוצאת צו הביניים, מינהל מקרקעי ישראל הרס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדואים בנגב באמצעות טרקטורים וכוחות משטרה גדולים. מינהל מקרקעי ישראל מבקש בתשובתו לבג"ץ לאפשר לו לרסס יבולים חקלאיים של בדואים מהאוויר משום שהדבר יעיל יותר. ארגון עדאלה הודיע בעקבות תשובת המינהל לבג"ץ כי "מינהל מקרקעי ישראל הוכיח פעם נוספת את העוינות שלו לאוכלוסיה הערבית הבדואית בנגב. לא זו בלבד שהוא השתמש באמצעי לא חוקי (ריסוס) כדי לאכוף זכויות נטענות בקרקע, אלא הוא אף השתמש בחומר ריסוס שאינו מותר על פי דין." עוד הוסיף עדאלה לעניין ההעתקה של פרופסור ווינסטון "לא יתכן כי העובדה שהטוקסיקולוג הראשי העתיק לחוות דעתו ניתוח לא שלו בנושא כה חשוב כמו בריאותם של אזרחים, מבלי להודיע על כך לבג"ץ, תעבור לסדר היום מבלי לבחון אם פרופסור ווינסטון ראוי להמשיך למלא את תפקידו."
24.2.2005 בג"צ הוציא צו על תנאי בעתירת שלושת הארגונים הפמיניסטים הערביים (נשים נגד אלימות, אל-סואר וכיאן) וארגון עדאלה בעניין פתיחת מעון נעול לנערות ערביות במצוקה ביום 22 בפברואר 2005, הוציא בג"צ צו על תנאי המחייב את משרד הרווחה להשיב תוך 30 יום, מדוע לא לפתוח עד הראשון ביוני 2005, מעון נעול לנערות ערביות במצוקה. החלטה זו ניתנה במסגרת עתירה שהגיש ארגון עדאלה באוקטובר 2003 באמצעות עורכת-הדין גדיר ניקולא, בשם עדאלה ובשמם של שלושת הארגונים הפמיניסטיים: נשים ונערות נגד אלימות, אל-סיואר וכיאן, בדרישה להקמת מעון נעול לנערות ערביות במצוקה. עוד הרכב השופטים (ביניש, נאור וגרוניס) מתח ביקורת על הסחבת בה נקט משרד הרווחה מאז הגשת העתירה והבטחותיו החוזרות ונשנות שלא קויימו כי מעון נעול לנערות ערביות ייפתח תוך מספר חודשים. יצויין כי מעון נעול הינו מוסד חינוכי- טיפולי המהווה חלופה לאמצעי ענישה נגד נוער עבריין. לפי החקיקה, רשאים בתי המשפט לנוער לצוות על החזקת נוער עבריין במעון נעול כאמצעי טיפולי-חינוכי כתחליף לאמצעי ענישה אחרים. בנוסף, רשאי פקיד סעד לפנות לבית-המשפט בבקשה להוציא צו להחזקת נוער המוגדר כ "נזקק" או במצוקה במעון נעול, וזאת על מנת לשקמו ולהרחיקו ממצב המאיים על עיצוב אישיותו. ארגון עדאלה הגיש עתירה זו בעקבות סגירת מעון הגליל בעכו בחודש מאי 2003, שהיה המעון הנעול היחיד לנערות ערביות בישראל. מאז, ועל אף הפניות הרבות אל שר הרווחה והבטחותיו הרבות, לא הוקם מעון נעול חילופי לנערות ערביות. בעתירה נטען כי המצב הקיים פוגע בזכותן של נערות אלה לשוויון בפני החוק, וכי מדובר באכיפה מפלה של חקיקה ראשית אשר נוגעת לאמצעי ענישה משפטיים, וכן בהפליה על רקע מגדר-לאום של הנערות הערביות בישראל, וזאת בגלל שהוקמו מסגרות נפרדות של מעונות נעולים עבור נערות יהודיות, נוער יהודי ונוער ערבי, אך אין היום מסגרת דומה עבור נערות ערביות במצוקה הנמצאות בסיטואציה דומה. עוד נטען בעתירה כי העדר מעון נעול פוגע קשות בעשרות נערות ערביות המוגדרות כנזקקות או במצוקה והנמצאות במצבים מסוכנים ביותר עד כדי סיכון חייהן בתוך החברה שלהן. בתגובתה הראשונה לעתירה הודיעה פרקליטות המדינה לבג"צ כי משרד הרווחה פועל לשם הקמת מעון נעול לנערות ערביות בצפון הארץ, וכי עד המחצית הראשונה לשנת 2004 יפתח מעון כאמור. אולם, וכפי שצויין קודם לכן, הבטחה זו לא קוימה, ובמקום זאת המשיך משרד הרווחה להבטיח כל פעם מחדש כי מעון כאמור יפתח תוך מספר חודשים, הבטחות שגם הן לא קויימו.
24.2.2005 עדאלה ליועץ המשפטי לממשלה: להורות על ביטול ההליכים בעניין פינוי תושבי הכפר הלא מוכר עתיר-אום אלחיראן שבנגב ביום 20.2.2005, פנה עדאלה אל היועץ המשפטי לממשלה, שר הפנים ושר התעשייה והמסחר, בבקשה לבטל את ההליכים המשפטיים לפינוי תושבי הכפר הבלתי מוכר עתיר – אום אלחיראן (להלן: "הכפר") ולבדוק חלופה תכנונית של הכרה בו. תושבי הכפר נמצאם בו מזה כ- 49 שנים (משנת 1956), לאחר שהועברו אליו על ידי צווים של המושל הצבאי בדרום באותה תקופה. לתושבי הכפר הוחכרו כ- 3000 דונם לשם עיבוד ורעיה. מקום מושבם המקורי של תושבי הכפר היה אזור ואדי זובאלה (אזור קיבוץ שובל כיום) בו הם התגוררו ועבדו בחקלאות משך מאות שנים. אחרי גירושם מהאזור, הועברו קרקעות בני המשפחה לחזקת קיבוץ שובל לשם עיבוד. באוגוסט 2001, הגיש מינהל מקרקעי ישראל "דו"ח מצב ישובים חדשים ומתחדשים" למשרד ראש הממשלה. הסקר העלה 68 יוזמות שונות להקמת נקודות התיישבות ברחבי המדינה. בין הישובים המתוכננים אשר הופיעו בדו"ח היה ישוב בשם חירן, שאמור להיות ממוקם בנגב הצפוני, באזור נחל יתיר ובסמוך לכפר הנ"ל. בדו"ח המינהל, אובחנו מספר "בעיות מיוחדות" שיכולים להשפיע על תכנון והקמת הישוב. תחת סעיף זה, הוגדרה האוכלוסייה הערבית בדואית באזור, קרי תושבי הכפר, כ"בעיה מיוחדת". הישוב חירן אושר להקמה על ידי הממשלה בהחלטה מס' 2265 מיום 21.7.2002 ובמועצה הארצית לתכנון ובניה ביום 9.4.2002. באפריל 2004, הגישה מדינת ישראל, לבית משפט השלום בבאר שבע, תביעות פינוי כנגד כלל תושבי הכפר, המונים כ- 1500 תושבים. התביעות התבססו בעיקרן על הטענה, כי תושבי הכפר משתמשים בקרקע מדינה ללא כל רשות, ועל כן עליהם לפנות את הכפר ולהימנע מלהיכנס למקרקעין בעתיד. בפניה טען עדאלה, באמצעות עו"ד סוהאד בשארה, בשם התושבים, כי הגשת תביעות הפינוי, בנסיבות העניין, נעשית היא בחוסר הגינות, ללא בדיקת המסכת העובדתית הרלוונטית, ללא בדיקת חלופות תכנוניות של הכרה בכפר, בניגוד להבטחות מנהליות בנושא, תוך כדי פגיעה קשה בזכויות יסוד של תושבי הכפר, שכן היא לא מצמיחה כל תועלת לציבור, שלא לתכלית ראויה ומפלה באופן בוטה ביותר על רקע לאום. בנוסף, נטען בפניה, כי באזור הכפר קיימות מספר התיישבויות בודדים בהן מתגוררות משפחות יהודיות. עובדה זו, בנוסף לתכנון הקיים לישוב חירן וכוונת הרשויות לפנות מהאזור את תושבי הכפר, יוצרת, בסופו של התהליך, מרחבים של הפרדה גזעית על בסיס לאום, בדומה לאזורי ההפרדה אשר נוצרו בזמן משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
24.2.2005 רק לאחר הגשת עתירה לבג"צ והוצאת צו, הסכימה המשטרה להתיר את אוהל המחאה של הארגונים הפעילים בנגב ביום 30.1.2005, ובעקבות העתירה שהגיש ארגון עדאלה לבג"ץ בדרישה להתיר לעותרים להמשיך ולקיים אוהל המחאה בכפר אלעראגיב ליד עיר רהט ולאסור על הריסת או סילוק האוהל, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ, כי "לאחר בחינת בקשת העותרים החליטה משטרת ישראל להתיר את קיום אוהל המחאה למשך 15 ימים החל מיום הקמת האוהל". ארגון עדאלה עתר ביום 30.1.2005 לבג"ץ (971/05) בשמם של המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים- אלעונה, רכז פורום ביחד, מר עטוה אבו פריח, ובשם עדאלה, נגד מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, מפקד תחנת המשטרה ברהט ומינהל מקרקעי ישראל, לאחר שבקשתם לקבל היתר להקמת האוהל סורבה ע"י משטרת ישראל. יצוין, כי העותרים הקימו את האוהל לאחר שקיבלו אישור משוטר בכיר במשטרת עיירות. אולם לאחר מכן, התקשר אותו שוטר לעותרים וביקשם לקבל אישור ממשטרת רהט, אך שם סירבו לבקשתם בטענה, כי מינהל מקרקעי ישראל מתנגד, וכבר הגיש תלונה על פלישה תושבי הכפרים הלא מוכרים לשטח. יצויין, כי העותרים התחייבו לסלק את אוהל המחאה ימים ספורים לאחר קיום המחאה. האוהל הוקם כמחאה על מדיניות הממשלה המפלה נגדם בנושא הקרקעות וכוונת הממשלה לסיים תביעות ההסדר של הבדואים תושבי הנגב לאחר כ- 56 שנה מקום המדינה, ולאחר כ 25 שנה ממועד הגשת תביעותיהם; כן, רצו העותרים למחות על מדיניות מנהל מקרקעי ישראל לחרוש את קרקעות הבדואים. עו"ד מוראד אלסאנע מעדאלה הדגיש בעתירה, כי העובדה שמדובר בקרקע מדינה אין בה כלל בכדי להוות נימוק כלשהו לדחייה, שכן, הפגנות ומחאות לא מתקיימות בשטחים פרטיים אלא בפורמים ובמקומות ציבוריים, שבד"כ הם בבעלות הרשות המקומית או המדינה. עוד טען עו"ד אלסאנע, כי סילוק האוהל ואי מתן רישיון לעותרים משמעו פגיעה קשה בזכותם להפגין ולמחות, זכות הנגזרת מזכות חופש הביטוי. ועוד, נטען, כי אין חובה על פי הדין לקבל אישור משטרתי עבור הקמת אוהל ועל כן המשטרה לא מוסמכת לסלק את אוהל המחאה. ביום הגשת העתירה החליט בג"ץ כי, העתירה תשמע בפני הרכב במהלך אותו שבוע, ועד אז לא יפונה האוהל. כאמור לעיל, יומיים לאחר מכן הודיעה הפרקליטות על החלטתה להתיר את קיום האוהל. בעקבות כך, עדאלה ביקש למחוק את העתירה וביקש מבג"ץ לפסוק הוצאות משפט לעותרים, טרם הוחלט בבקשה להוצאות.
24.2.2005 בעקבות ההארכה הנוספת לתוקף חוק האזרחות, עדאלה ביקש מבג"צ שייתן פסק-דין סופי וללא דיחוי נוסף ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל- ביקש ביום שני, 21.2.2005, מבג"ץ ליתן פסק דין סופי המורה על בטלותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 (להלן: החוק); וכן ליתן צו ביניים המורה למשיבים להימנע מביצוע ו/או יישום הוראות החוק עד מתן פסק-דין סופי בעתירה. כזכור ב- 14.12.2004 פרסם בג"ץ (בהרכב מלא של 13 שופטים) החלטת ביניים בעתירה. בהחלטה נכתב, כי לאור הודעת פרקליטות המדינה מיום 9.8.2004, שלפיה "משרד הפנים בתיאום עם משרד המשפטים, יכין בהקדם תיקון לחוק אשר ירחיב את הסייגים לתחולת החוק על אוכלוסיות נוספות המייצגות סיכון ביטחוני מופחת", מן הראוי שפסק דינם יינתן על בסיס המציאות הנורמטיבית החדשה אשר תיווצר תוך פחות מחודשים (עד לחלוף תוקפו של החוק) וכי העיון מחדש עליו החליטה הממשלה צריך לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר ואשר מצאו ביטוין בעתירות. בהחלטה נכתב, "החוק שלפנינו, על דעת כולנו, אינו חוק "מן המניין". הוא מצדיק התייחסות מיוחדת". בבקשה שהוגשה כעת ע"י עדאלה באמצעות עוה"ד חסן ג'בארין וארנה כהן נטען, כי הטעמים להחלטה בג"ץ אינם עומדים עוד, היות ותוקף החוק הוארך לאחרונה בארבעה חודשים נוספים והמציאות הנורמטיבית לא השתנתה שכן תוכנית המשיבים להביא לכנסת הצעה לתיקון החוק לא התממשה. עוד נטען בבקשת עדאלה, כי הודעת הפרקליטות מיום 18.2.05, בה הודיעה לבית המשפט, כי ביום 31.1.05 אישרה הכנסת צו המאריך את תוקף החוק בארבעה חודשים נוספים, אינה כוללת אמרה מפורשת המבטיחה ששינויים כלשהם יבוצעו בעתיד ואין בה סימן כלשהו המעיד, כי שינויים יבוצעו בהתאם להחלטה ואף בדברי ההסבר של הצעת הצו להארכת תוקף החוק ובהחלטת הממשלה עצמה נכללים אך אותן הטענות שהועלו ע"י המשיבים בעבר בפני בית המשפט. בבקשה נטען עוד, כי מחדלם של המשיבים הינו חמור ביותר, שכן הוא פוגע בעקרון שלטון החוק ובמעמדו של בג"ץ בעיני הציבור, דבר המחייב כשלעצמו מתן פסק-דין מיידי והוצאת צו ביניים במעמד זה. בנוסף נטען, כי אי מתן פסק-דין כמבוקש, פוגע מעל הנדרש בזכות החוקתית לגישה לבתי המשפט, הכוללת לא רק את הזכות לפנות באופן פורמאלי לבית המשפט אלא גם את הזכות לסעד ממשי ובזמן סביר. כזכור מייד לאחר אישור החוק בכנסת באוגוסט 2003 עתר ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד חסן ג'בארין ועו"ד ארנה כהן, לבג"ץ בשמם של שתי משפחות שנפגעו מהחוק, וכן בשמם של כל חברי הכנסת הערבים וועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל, בדרישה לבטל את הוראות החוק. בית המשפט איחד את הדיון בעתירת עדאלה ובעתירות נוספות שהוגשו כנגד החוק ע"י האגודה לזכויות האזרח, סיעת מר"צ, המוקד להגנת הפרט ועותרים פרטניים, וביום 9 בנובמבר 2003 ניתן צו על תנאי. נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, העביר את הדיון להרכב הרחב ביותר האפשרי, 13 שופטים. הדיון בעתירות הסתיים בינואר 2004. ביולי 2004 האריכה הכנסת את תוקף החוק לחצי שנה נוספת. לאחר הארכת תוקף החוק, הגיש ארגון עדאלה, בקשה למתן צו ביניים המורה למשרד הפנים להימנע מביצוע ו/או יישום הוראות החוק וזאת עד להכרעה סופית בעתירה וכן בקשה למתן פסק דין בעתירה, אשר נדחו בהחלטת בג"ץ מיום 14.12.04. |
