|
||
29.3.2005 משרד החינוך מחייב הצבת מאבטחים יהודים על עובדים ערבים על פי הנהלים שהוציא מר יואב כהן, קב"ט משרד החינוך בירושלים, מעסיק חייב לבדוק את עברו הפלילי של כל עובד ערבי אזרח או תושב המדינה ולהציב שמירה של עובד יהודי על עובדים אלה. למשרדי ארגון עדאלה הגיעו תלונות של חברת כפרית לבניין והשקעות על נהלי משרד החינוך אשר מפלים כנגד אזרחי המדינה הערבים. במכתב ההנחיות אשר הוציא מר כהן, תחת הכותרת "העסקת בני מיעוטים בעבודות אחזקה ועבודות קבלניות במשרד החינוך" הוא אוסר על העסקת עובדים ערבים תושבי הגדה המערבית וחבל עזה במוסדות חינוך יהודיים, אך מתיר את העסקתם של עובדים ערבים בעלי תעודת זהות "כחולות". במכתבו מפרט מר כהן, כי על העובדים הערבים "להציג אישור ממשטרת ישראל על העדר רישום עבירות מין", עובדים אלה "ילוו ע"י עובד/אחראי יהודי", ועל הקבלן להציב עליהם מאבטח חמוש, זאת הנוסף למאבטח בית הספר. כמו כן, אוסרים הנוהלים הנ"ל על מסירת "כל מפתח של שערי המוסד החינוכי" לעובדי אחזקה ועובדי קבלן ערבים ומחייבים יצירת "חציצה מוחלטת ואטומה בגובה 2 מ'" בין האזור בו מבוצעות העבודות לבין החצר בה שוהים התלמידים. ביום 23.3.2005, פנה ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד מוראד אלסאנע, אל היועץ המשפטי לממשלה להתערב ו"להורות למשרד החינוך התרבות והספורט, לבטל נהלים אלה" במכתבו, טען עו"ד אלסאנע, כי נהלים אלה פוגעים בכבוד האדם ו"מגלים הפלייה קבוצתית על בסיס לאום" וכי הם "פוגעים קשות באזרחי המדינה הערבים, ומיחסים להם זהות שטבועים בה אלמנטים קרימינלים בגלל היותם ערבים ותו לא."
29.3.2005 עתירה לבג"צ: לחייב את הצבא להמציא למשפחתו של המנוח מתעב אל-נבארי את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי בעניין נסיבות הריגתו ביום 9.3.2005 הגיש מרכז עדאלה, בשם אחיו של המנוח מתעב אל-נבארי, עטווה אלנבארי, ובשם הארגון עצמו, עתירה לבג"ץ נגד הרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי הראשי, והתובע הצבאי הראשי, במטרה להשיג את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי אודות נסיבות הריגתו של המנוח מתעב אל-נבארי. העתירה הוגשה על ידי עו"ד מרואן דלאל מעדאלה. מר אל-נבארי, בן 31, נשוי ואב לילד אחד במותו, נהרג ביום 13.10.2003 על ידי כוחות צבא סמוך לישוב נגוהות שבאזור דרום הר חברון בשטחים שנכבשו בשנת 1967. לאחר שהצטברו ידיעות כי על גופתו של המנוח יש סימני חבלה קשים ורבים, הגישו אחיו ומרכז עדאלה, ביום 16.10.2003, בקשה לבית משפט השלום בבאר שבע למינוי שופט חוקר ולהוצאת הגופה מהקבר ועריכת נתיחה לאחר המוות בה. ביום 22.10.2003 החליט בית משפט השלום בבאר שבע על הוצאת הגופה מהקבר ונתיחתה, לאחר שהמדינה לא התנגדה לכך, אם כי התנגדה למינוי שופט חוקר. בעקבות נתיחת גופת המנוח, התברר כי מותו של המנוח היה כתוצאה מירי שכוון אליו מאחור. ירי זה גרם לריסוק עמוד השדרה, ולפציעות ממשיות אחרות. כן צוין בדו"ח נתיחת הגופה כי המנוח ספג מכה בראשו ממכשיר חד בסמוך מאוד לפני או אחרי מותו. בעתירה נטען כי חובה על המשיבים לספק את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי בעניין נסיבות הריגתו של המנוח מכוח סעיף 539א(ב)(5) לחוק השיפוט הצבאי – 1955. כן מתבקש מסירת המידע האמור לאור זכות היסוד של המשפחה לדעת מה קרה אודות בנה. העותרים הדגישו בעתירתם כי משפחת המנוח נקלעה למצב אבסורדי כאשר מחד, בהליך של בקשה למינוי שופט חוקר, המדינה מתנגדת למינוי כזה כי יש חקירה בצבא, ומאידך הצבא אינו מספק מידע למשפחה על אף החובה הברורה שבדין לספקו. בנוסף, טענו העותרים כי מחדלם של המשיבים, אשר לא פתחו בחקירה צבאית מייד לאחר ביצוע ההרג, ואף סירבו לקבל פריטים בסיסיים של המנוח לחקירה, מחייב את מסירתו של סיכום ממצאי התחקיר הצבאי. זאת, בייחוד לאור תרבות התחקירים הקלוקלת הקיימת בצה"ל, שנחשפה בדו"ח מיוחד של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת. עיתון האר"ץ דיווח ביום 28.2.2005 אודות דו"ח זה:
"בתום דיוני ועדת המשנה קיימה מליאת ועדת החוץ והביטחון לפני כחודשיים ישיבת סיכום, בהשתתפות הרמטכ"ל. בדיון נמסר כי המסקנה העיקרית של ועדת המשנה היא שתרבות התחקירים בצה"ל פגומה, אין מערכת של ענישה על מעשי זיוף והטעיה על ידי האחראים לביצוע התחקירים והיו לא מעט מקרים של חיפוי וניסיון לטייח עובדות."
העותרים הוסיפו עוד כי העובדה שההוראה על חקירה של המשטרה הצבאית ניתנה 8 חודשים לאחר ההרג (ביוני 2004), והעדרה של החלטה כלשהי בעניין יותר משנה וחצי לאחר ההרג, מחזקות את זכות היסוד של המשפחה לקבל מידע, ולו בסיסי ביותר, אודות נסיבות הריגת בנה. בתשובת המדינה מיום 17.3.2005 נטען כי אין זכות למשפחה לקבל את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי משום שהחוק נוקט לשון של "רשאי" ולא "חייב" כלפי הרמטכ"ל אם למסור את התחקיר האמור או לא. עוד הוסיפה המדינה, כי בקרוב אמור הפצ"ר לקבל החלטה בעניין חקירת נסיבות מותו של המנוח, ולפיכך אין מקום למסור את סיכום הממצאים של התחקיר. בנוסף, נטען כי לפי הנהלים הפנימיים של הפרקליטות הצבאית, לא ניתן למסור את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי במקרה של קיום חקירה צבאית. בדיון בפני הרכב השופטים ברק (נשיא), פרוקצ'יה, וג'ובראן פנה בג"ץ אל ב"כ העותרים בהצעה לחכות עד להחלטת הפצ"ר בתיק חקירת נסיבות הריגת המנוח, ולהשאיר את העתירה תלויה ועומדת. ב"כ העותרים טען כי אין למשיבים אסמכתא משפטית התומכת בעמדתם לא למסור את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי, וכי יש למשפחה זכות יסוד ואינטרס ממשי לדעת מה קרה לבנם. לחילופין, ביקש ב"כ העותרים לוח זמנים ברור באשר להחלטת הפצ"ר. בג"ץ החליט, בעקבות הודעת המדינה בפניו, כי המשיבים ימסרו הודעה תוך 30 יום אודות החלטת הפצ"ר, ובתוך 30 ימים נוספים העותרים יוכלו להגיב על כך.
24.3.2005 עדאלה דורש משר התחבורה לבטל את התקנה המעניקה לשב"כ סמכות להתערב במתן רישיונות נהיגה ביום 17/03/05 פנה ארגון עדאלה לשר התחבורה, מאיר שיטרית, ודרש ביטול התיקון לתקנה 15 ב (2) לתקנות התעבורה , תשכ"א – 1961, המעניק לשרות הבטחון הכללי – השב"כ – סמכות להתערב ולמנוע מתן רישיונות נהיגה לאזרחים. ביום 7/02/05 אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת את התיקון האמור ברוב של 3 חברי שכנסת כנגד שניים שהתנגדו לכך. בניגוד למה שנטען, כי התערבותו של השב"כ תחול רק לגבי מבקשי רישיונות לרכבים ציבוריים המכילים חומרים מסוכנים, קריאת התקנה מעלה, כי מדובר בהענקת סמכות לשב"כ להתערב בכל בקשה למתן רישיון ולוו דווקא רישיונות רק רכבים עם חומרים מסוכנים. עו"ד עביר בכר מעדאלה, הדגישה בפנייתה, כי התערבות השב"כ במתן רישיונות לכלי רכב הנה בלתי חוקית בעליל ודינה בטלות לאלתר. זאת במיוחד נוכח העובדה, כי סמכויותיו של השב"כ קבועות בחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 וכי אין כל מקום להרחיב את סמכויותיו אלה באמצעות חקיקת משנה, ומעבר לקבוע בחוק. כך למשל, מוסמך השב"כ, לצורך מילוי תפקידו, לקבל ולאסוף מידע, להעביר מידע לגופים אחרים בכפוף להוראות כל דין ולחקור חשודים בעבירות ביטחון, אולם אין בנמצא אף הוראה חוקית המעניקה לשב"כ סמכות להתלות את רישיונו של אדם או למנוע ממנו להחזיק ברישיון. בפניה נטען, כי הענקת סמכות יתר לשב"כ בנוסף לאלו הקבועות בחקיקה המסדירה סמכויותיו, מהווה הפרה בוטה לעקרון שלטון החוק ויציבות הסדר הציבורי. מלבד זאת, נטען בפניה, כי אופיו של השב"כ כגוף הפועל בחשאיות מוחלטת, נעדר שקיפות ונמנע מלנמק את החלטותיו, מונע מהאזרח כל אפשרות להתמודד בצורה הוגנת עם גזירותיו במיוחד כאשר אלו פוגעות בזכויותיהם החוקתיות של האזרחים, לחופש תנועה ועיסוק. לדברי עו"ד בכר, מתן יד חופשית לגורמי הביטחון להטביע חותמם ללא סמכות בכל החלטה המתקבלת על-ידי רשות ציבורית מוסמכת, מהווה פגיעה קשה בעצמאותן של רשויות המדינה ובתקינות המנהל הציבורי ככלל. נוצר מצב, כי זרועו הארוכה של השב"כ הביאה לידי הפיכתו לגוף העליון, בעל הסמכות העליונה והבלתי מעורערת שבידיו לעשות את כל העולה על רוחו תוך הטלת אימה על רשויות המדינה שהפכו לשרת וכלי עזר בידיו, ולא ההפך.
9.3.2005 בג"ץ דחה את בקשת עדאלה להקפיא את תוקפו של התיקון לחוק האזרחות בתאריך 1.3.2005, דחה בג"ץ בקשה שהגיש ארגון עדאלה למתן צו ביניים שיקפיא את יישום הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק), בעקבות החלטת הכנסת, בפברואר 2005, להאריך את תוקפו של החוק בארבעה חודשים נוספים. בית המשפט בהרכב של 13 שופטים קבע, כי אין מקום למתן צו ביניים כבקשת העותרים. זאת, לאור התקופה המוגבלת של הארכת תוקף החוק (כעשרה חודשים בסך-הכל) בשנת 2004 ו-2005, ולאור העובדה שהליך ניסוחו של התיקון לחוק מצוי בעיצומו. כמו כן, לא פסק בית המשפט בעניין הבקשה למתן פסק דין סופי בעתירה התלויה ועומדת בפניו, שבה נדרש בית המשפט להכריז על בטלותו של החוק. בתגובה להחלטה זו, עדאלה הדגיש כי "החלטת בג"ץ המאשרת את הארכת תוקפו של חוק המונע מבני זוג את האפשרות לחיות ביחד בישראל אינה מעניקה משקל לזכות הבסיסית לחיי משפחה. בג"ץ העדיף במקרה זה שיקולים מוסדיים, ואיין למעשה זכויות אדם בסיסיות המוכרות על ידי אמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן". הבקשה הוגשה ע"י עדאלה באמצעות עו"ד חסן ג'בארין ואורנה כהן, בתאריך 21.2.2005, כחלק מהעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון באוגוסט 2003 בשם הארגון ובשמם של שתי משפחות שהושפעו מהחוק, יו"ר ועדת המעקב העליונה לענייני ערבים, ותשעה חברי כנסת ערבים, נגד שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה. העותרים דרשו מבית המשפט לבטל את הוראות החוק מאחר והוא בלתי חוקתי. החוק מונע כל אפשרות של מתן מעמד בישראל לפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה הנשואים לערבים אזרחי ישראל, דבר שגורם פירוד כפוי של בני הזוג וקורע ילדים מהוריהם. בית המשפט לא התייחס לטיעונים הרבים שהועלו בבקשה ביחס לאי מתו פסק דין סופי בעתירה. עדאלה טען כי אי מתן פסק דין פוגע בעקרון שלטון החוק ובמעמדו של בג"ץ בעיני הציבור ופוגע מעבר לנדרש בזכות החוקתית לגישה לבתי המשפט, הכוללת גם את הזכות לסעד ממשי ובזמן סביר. עוד נטען כי, אי הכרעה שיפוטית פוגעת בעקרון הוודאות והיציבות המשפטית, הואיל ולא רק עומדות ותלויות בפני בית המשפט שמונה עתירות בעניין זה, אלא ממתינים לפסק דין בעתירה נשוא הבקשה מאות משפחות נפגעות מהחוק שהגישו עתירות פרטניות לבית משפט זה אשר הטיפול בהן נדחה או הושהה עד להכרעה סופית בעתירה זו. ראה: בג"צ 7052/03, עדאלה ואח' נגד שר הפנים ואח' למידע נוסף: דו"ח מיוחד בנושא איחוד משפחות
3.3.2005 עיריית באר שבע הודיעה לבג"צ על סירובה להצעת ביהמ"ש ומבקשת להפוך את המסגד למוזיאון ביום 22/2/05 הודיעה עיריית באר שבע לבג"צ על סירובה להצעת בית המשפט לפיה מבנה ה"מסגד הגדול" בבאר שבע ייועד לצורכי האוכלוסייה המוסלמית במקום, וישמש כמרכז תרבותי-חברתי לתקופה מוגבלת. העירייה ביררה את סירובה בכך כי פתיחת המסגד לתפילה תיצור מוקד חיכוך בין האוכלוסייה המוסלמית לאוכלוסייה היהודית ויגרום לשיבוש מהלך החיים התקין בעיר. במקום זאת, העירייה מתעקשת להפוך את המסגד למוזיאון. בית המשפט הציע זאת ביום 10.1.2004 במהלך דיון בעתירה שהגיש ארגון עדאלה באוגוסט 2002, באמצעות עו"ד מוראד אל-סאנע, בשמו ובשם העמותה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל, נגד עיריית באר שבע, רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, שר הדתות ושר המדע. העותרים ביקשו מביהמ"ש להורות לעירייה לפתוח מחדש את המסגד לתפילה ולאפשר לתושבי העיר המוסלמים המונים כ-5000 איש ולמוסלמים שגרים בנגב המונים כ-150,000 איש להתפלל בו. יצויין כי עיריית באר שבע סירבה להתיר למוסלמים להתפלל במסגד זה, מאז כיבוש העיר באר שבע בשנת 1948 וגירוש האוכלוסייה הערבית ממנה. גם לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות של האוכלוסייה המוסלמית -תושבי העיר באר שבע והישובים הבדואים הסמוכים לה- להתפלל ב"מסגד הגדול", מנעה מהם העירייה להתפלל שם ותכננה להפוך אותו למוזיאון. ה"מסגד הגדול" הוא המסגד הראשון שנבנה בנגב (בשנת 1906) על מנת לשמש כמסגד לתפילה למוסלמים בבאר שבע ולבני השבטים הבדואים בנגב עד שנת 1948 התפללו תושבי באר שבע וסביבתה במסגד, אולם משנת 1948 ועד שנת 1953, שימש המסגד כבית מעצר ואגף מבנייני המשפט. משנת 1953 ועד 1991 שימש מבנה המסגד כמוזיאון הנגב. משנת 1991 ועד היום, היינו למעלה מ- 11 שנים, ניצב ה"מסגד הגדול" בשיממונו, ריק, מוזנח, נטוש וללא כל שימוש. בדיון שהתקיים בעתירה במאי 2003, הציע בית המשפט להקים ועדה בין-משרדית שתבדוק את מצב המסגד ותגיש המלצות בהסתמך על בדיקותיה. בדו"ח של הוועדה, שיצא בספטמבר 2004, הומלץ לא לשנות את ייעודו הנוכחי של המסגד ולא לאפשר לתושבים המוסלמים להתפלל בו. בדיון שהתקיים בעתירה ביום 10/1/2005, ביקר בית במשפט העליון את המדינה על אי מנוי אחד מהעותרים בוועדה הבין-משרדית. בג"ץ ציין, כי טוב הייתה עושה המדינה אם הייתה ממנה אדם ערבי מוסלמי מתושבי באר שבע אשר יכול היה להביא בפני חברי הוועדה את עמדותיהם של העותרים ויאפשר לעותרים להיות שותפים להמלצות הוועדה. בית המשפט הציע בפני הצדדים הצעת הסדר לפיה מבנה המסגד בבאר שבע ייועד לצורכי האוכלוסייה המוסלמית במקום, וישמש כמרכז תרבותי-חברתי לתקופה מוגבלת, ואחרי חלוף אותה תקופה נשמרת לעותרים הזכות לפנות מחדש בבקשה לפתיחת המסגד לתפילה, אם הנסיבות מאפשרות זאת. בתגובה לעמדתה של העירייה בדבר סירובה להצעת בית המשפט, עדאלה מדגיש כי זו עמדה גזענית ופוגעת בכבודה של האוכלוסייה המוסלמית בעיר באר שבע ובמורשתה. כמו כן, בתגובה שהגיש עדאלה ביום 4/2/2005, הודגש כי צריך לכבד את זכויותיהם של המיעוטים הדתיים לפי המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי, ולכן צריך שה"מסגד הגדול" ייועד לתפילה ולא שייהפך למרכז תרבותי-חברתי. בג"צ 7311/02, האגודה לתמיכה והגנה על זכויות הבדווים בישראל ואח' נגד עיריית באר שבע ואח'
3.3.2005 בג"צ הורה לשב"ס לנמק מדוע נדרשים טעמים מיוחדים למגע פיזי בין האסירים הפוליטיים לבין ילדיהם בית המשפט העליון הורה לשרות בתי הסוהר לפרט באופן רחב את אמות המידה לפיהן ניתנים מטעמו אישורים יום מגע פיזי בין האסירים והעצורים המסווגים כביטחוניים, עם ילדיהם הקטינים שלמטה מגיל 10. כמו כן, בית המשפט הורה לשב"ס לפרט מהם הנימוקים המיוחדים שבמסגרתם ניתנים היתרים וכן מדוע נדרשים נימוקים מיוחדים. בנוסף נתבקש שרות בתי הסוהר לפרט את הנהלים להגשת בקשות על-ידי האסירים ומהם הנתונים הנדרשים מהאסיר בטרם מוכרעת בקשתו. החלטתו הנ"ל של בית המשפט ניתנה בסוף הדיון שהתקיים ביום 2/03/05 בעניין עתירת עדאלה נ' שרות בתי הסוהר אשר כוונה נגד החלטת שב"ס למנוע מילדי האסירים להתקרב אל הוריהם האסירים במהללך הביקור בבית הכלא. יצוין, כי במהלך חודש אוגוסט 2004 הגיש ארגון עדאלה, באמצעות עו"ד עביר בכר, עתירה לבג"ץ נגד שב"ס בשמם של עשרה ילדי אסירים המסווגים כביטחוניים ובשמה של האגודה למען האסיר. בעתירה נדרש בג"ץ להוציא מלפניו צו על תנאי המורה לשב"ס לבטל את החלטתו לאסור על הילדים לבוא במגע פיזי עם הוריהם האסירים במהלך ביקוריהם בבתי הכלא. בעתירה, נטען, כי האיסור שמטיל שב"ס על הילדים, הנו בלתי חוקי, היות והוא נעשה בחוסר סמכות, פוגע בזכותם החוקתית של הילדים לכבוד, פוגע בזכותם לקבל אהבה מהוריהם, נוגד ומתעלמת מעיקרון טובת הילד, מפלה את הילדים לרעה, מהווה ענישה קולקטיבית בלתי חוקית, שרירותי, בלתי סביר ובלתי מידתי בעליל.. בתשובתה המקדמית של פרקליטות המדינה לעתירה, היא הודיעה כי בניגוד לשנים קודמות הוחלט לאפשר לאחרונה לכחל אסיר לפנות בבקשה מיוחדת לבית הכלא בה יפרט את דרישתו לגעת בילדיו. עו"ד עביר בכר, מעדאלה התנגדה להסדר החדש שגובש זאת בעיקר, כי הסדר זה לא יבטיח מאומה קיום זכותם של הילדים מה גם שלא ברור מה הם הקריטריונים המנחים ואמות המידה שלפיהם פועל שב"ס. במהלך הדיון (2/03/05) פרקליטות המדינה טענה, כי המגע בין הילדים להוריהם האסירים מנוצל להעברת חפצים אסורים, כגון טלפונים ניידים, דשן כימי, קליעים ואף אמצעי לחימה. בתשובה לכך, טען ארגון עדאלה, כי פרקליטות המדינה מנסה להתמקד באירועים החריגים והבודדים על מנת להסיט את הדיון ולהתחמק ממתן תשובה עניינית בנוגע להעדר סמכות שב"ס לפגוע באופן כה גורף ושרירותי, בזכויותיהם החוקתיות של הילדים ובזכותם להמשך הקשר הרגשי עם הוריהם בבתי הכלא. יצוין, כי ביקורי האסירים המסווגים כביטחוניים מתקיימים כאשר קיר זכוכית חוצץ בינם לבין ילדיהם ושאר מבקריהם. עד לפני כשלוש אפשר שב"ס לילדי האסירים, אשר מתחת לגיל 10, להתקרב אל הוריהם במהלך 15 הדקות האחרונות של הביקור. הדבר נעשה ע"י העברת הילדים לצדו של ההורה. אולם, מזה קרוב לשלוש שנים שב"ס אוסר על ילדי האסירים המסווגים כביטחוניים, לבוא במגע פיזי כלשהו עם הוריהם בבית הכלא. את 30 הדקות המוקצות (אחת לשבועיים) לביקור אבותיהם בבית הכלא, נאלצים הילדים להעביר כאשר בינם ובין אבותיהם מוצב קיר זכוכית המונע כל מגע או קרבה פיזית ורגשית ביניהם.
1.3.2005 עדאלה לבית המשפט: בקשת מח"ש להוצאת גופתו של המנוח אסיל עאסלה מוגשת בחוסר ניקיון כפיים, בשיהוי רב, והיא פוגעת בכבוד המשפחה בית משפט השלום בעכו דן היום, שני 28.2.2005, בבקשת המחלקה לחקירת שוטרים, מיום 26.10.2004, למנות שופט חוקר בדבר נסיבות מותו של המנוח אסיל עאסלה מעראבה שנהרג באירועי אוקטובר 2000 ע"י שוטרים. מח"ש הגישה את הבקשה הנ"ל על מנת שהשופט החוקר, באם ימונה, יורה על הוצאת גופת המנוח מהקבר לשם ביצוע נתיחה. עו"ד חסן ג'בארין ועו"ד מרואן דלאל מעדאלה, ב"כ משפחת המנוח טענו בדיון, כי הבקשה הנ"ל מוגשת בחוסר תום לב ולאחר ארבע שנים מאירועי אוקטובר, ובמשך אותם ארבע שנים, התנערה מח"ש מחובתה ע"פ דין, וכלום לא נעשה על ידה על מנת להגיע לחקר האמת. עורכי הדין הוסיפו בדיון, שמבין השיקולים העומדים בפני בני משפחתו של המנוח, שיקולי כבוד המת וכבוד המשפחה עלולים להטות את כף המאזן לכיוון סירוב הבקשה הנ"ל ע"י המשפחה. עוד הוסיפו עורכי הדין ששיקולים אלה הם שיקולים חוקתיים, שהוכרו ככאלה בפסיקת בג"ץ. עו"ד חסן ג'בארין טען, כי זו פעם ראשונה שמוגשת בקשה מעין זו לאחר יותר מארבע שנים לאחר הטמינה. ארגון עדאלה הצביע בדיון על המחדל הרציני של מח"ש, שכן למרות חלוף ארבע שנים מאז אירועי אוקטובר ויותר משנה מאז פרסום דו"ח ועדת אור, טרם פתחה בחקירה רצינית. מצדה טענה מח"ש בדיון, שהמחלקה אכן לא עשתה כלום במשך שלוש שנות עבודתה של ועדת אור בגלל החשש לכפילות בחקירה. עוד נטען, כי מח"ש החליטה עכשיו לבקש מינוי שופט חוקר מכיוון שזה הצעד האחרון שעשוי להצביע על זהות היורה. עוד נטען ע"י מח"ש כי לאחר שהמנוח נהרג פנתה מח"ש למשפחה בבקשה להוציא את הגופה מהקבר, אולם המשפחה סירבה. בתגובה לדברים אלה, טען עו"ד ג'בארין שהיה אז באפשרותה של מח"ש להגיש אז בקשה לבית המשפט למינוי שופט חוקר, אך היא לא עשתה כן. השופטת רונית יצחקי הציעה לב"כ משפחת המנוח להגיש תוך 30 יום הודעה בכתב להבהרת עמדת משפחת המנוח בעניין מינוי שופט חוקר. לאחר מכן, תמציא מח"ש את עמדתה לעניין. באם תסרב המשפחה לבקשת מינוי שופט חוקר, נטען ע"י מח"ש, כי אז ישקלו ברצינות למשוך את בקשתם. |
