English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2010 |  2009 |  2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ביום 29/11/05 בית משפט השלום בבאר שבע הורה על מעצר בית במשך שלושה חודשים נוסף על העלאת סכום הערבות העצמית מסכום של 2500 ש"ח עד ל-10000 ש"ח, לששה מבין שמונת העצורים בעקבות אירועי כפר ביר אל משאש ואשר הוגש נגדם כתב אישום.

על שני העצורים הנותרים הטיל בית המשפט תשלום ערבות עצמית מוגדלת מזו שנקבעה בהתחלה וחייב כל אחד מהם תשלום של 5000 ש"ח במקום 2500 ש"ח.

יצוין כי עימותים התפתחו בין המשטרה אשר הגיעה לכפר הבלתי מוכר ביר אל משאש בכוחות מתוגברים לבין תושבי הכפר ביום שליש 15/11/05 כאשר המשטרה ליוותה את פקחי משרד הפנים שחילקו צווי הריסה לבני משפחת אבו סבית בעילת בנייה ללא רישיון.

המשטרה עקבה לחקירה ה כ42 אנשים לאחר שטענה כי אנשיה הותקפו בידי תושבי הכפר ולאחר חלוף מספר שעות שחררה את רוב העצורים והותירה כתשעה אנשים במעצר בכללם יו"ר המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב מר חוסיין א-רפאיעה שהואשם בידי המשטרה כי הסית התושבים. א-רפאיעה שוחרר יום למחרת אחרי ששופט בית משפט השלום בבאר שבע הורה על שחרורו בשל העדר ראיות המצביעות על ביצוע אותם עבירות שיוחסו לו.

החלטת השופט ניתנה במהלך דיון בבקשת הפרקליטות למעצר עד תום ההליכים אשר הגישה כבר ב 20/1105 נגד אותם עצורים בנוסך לעוד ארבעה אשר שוחררו כבר ביום ששי שעבר לאחר הערר שהגיש עו"ד מוראד א-סאנע מעדאלה בשמם לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

עו"ד מוראד א-סאנע מעדאלה ביחד עם עו"ד שפיק אבו האני הגישו ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 17/11/05 ודרשו את שחרורם של ארבעה מהעצורים המחוזקים במעצר להמשך חקירה. הערר הוגש נגד החלטת בית משפט השלום בעיר מיום 16/11/05 שנענה לבקשת המשטרה והורה על הארכת מעצרם של שמונת העצורים למשך חמשה ימים. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר והורה ביום 18/11/05 על שחרורם של הארבעה.

א-סאנע ואבו האני טענו בעררם, כי שופט בית משפט השלום טעה בהחלטתו כאשר קבע כי העצורים מהווים סכנה לביטחון הציבור, מאחר וההאשמות שמופנות נגדם ( תקיפת שוטרים) אין בה די כדי להאריך את מעצרם בחמשה ימים, במיוחד מאחר וניתן היה להחליף את המעצר בחלופות אחרות שאין בהם כדי להשביע על ההליך השיפוטי או המשך החקירה, כמו כן סוג העבירות, נסיבותיה, נוסף על נתוניהם האישיים, מוכיחות את אי סכנתם לביטחון הציבור. נוסף על כך שרוב הראיות נסמכות על צילומים ועדויות של שוטרים שנכחו במקום האירוע, ועל כן אין אפשרות לעצורים לשבש הליכי החקירה.

בדיון בערר ביום 18/11/05 טענו שני עורכי הדין כי אחד העצורים בן 47, אב לששה ילדים ללא עבר פלילי, נוסף על העדר ראיות הקושרות אותו באירועים המוזכרים, הימצאותו במקום היה חלק מעבודתו לצילום ותיעוד המתרחש לטובת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, הותקף בידי השוטרים אשר הפילו אותו ארצה, החרימו את המצלמה שהייתה ברשותו ולאחר מכן עצרוהו.

ב20/11/05 הגישה הפרקליטות לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים נגד השמונה. אך בית המשפט החליט ב 23/11/05 לא להיענות לבקשת הפרקליטות והורה על שחרורם של ארבעת העצורים הנותרים לאלתר.

ב-28 בנובמבר 2005 התקיים בבג"ץ דיון בעתירה שעניינה המדיניות שנוקט מינהל מקרקעי ישראל, שבמסגרתה מרוססים יבולים חקלאיים של אזרחים בדווים תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב. המינהל טוען כי הריסוס נעשה כדי לאכוף זכויות של המדינה בקרקע. העתירה הוגשה לבג"ץ ב-22 במארס 2004 על ידי עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם תושבי כפרים לא מוכרים בנגב וארגונים חברתיים רבים, לרבות ארגון רופאים לזכויות אדם. יום לאחר הגשת העתירה, לבקשת העותרים, הוציא בג"ץ צו ביניים המונע ממינהל מקרקעי ישראל לרסס יבולים חקלאיים של אזרחים ערבים בדווים מהכפרים הלא מוכרים בנגב. צו זה עומד בתוקפו עד למתן פסק דין בעתירה.

בפתיחת הישיבה, שהתנהלה בפני השופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן, פנתה השופטת נאור אל נציגת פרקליטות המדינה, באת כוחו של מינהל מקרקעי ישראל, ואמרה כי קשה לקבל את הריסוס אפילו מבחינה פסיכולוגית. השופט ג'ובראן שאל את נציגת המדינה אם קיים מקום אחר בעולם, שבו המדינה משתמשת בריסוס נגד אזרחיה כדי להשיג זכויות נטענות כלשהן שלה.

פרקליטות המדינה ביקשה מבג"ץ שיתיר למינהל מקרקעי ישראל לרסס את היבולים החקלאיים בכפרים הלא מוכרים בנגב. לשיטתה, מדובר באכיפת זכויות של המדינה בקרקע. הפרקליטות טענה גם שהריסוס הוא אמצעי יעיל, מכיוון שאינו דורש גיוס מספר רב של שוטרים. אילו השמדת היבולים החקלאיים היתה מתנהלת מהקרקע הוסיפה, היה צורך לגייס שוטרים רבים, בייחוד עקב התנגדות התושבים הערבים הבדווים להשמדת יבוליהם.

עו"ד דלאל טען בדיון כי החוק בישראל מתיר ריסוס, רק אם הוא מיועד לתכלית תברואתית סביבתית. הדין אינו מתיר פעולות ריסוס שמטרתן השגת זכויות נטענות, ואף אוסר ביתר שאת שימוש באמצעי הריסוס בהקשר של מתח בין המדינה לאזרחים. עו"ד דלאל הדגיש גם את הסכנה הבריאותית והסביבתית הטמונה בריסוס, בהסתמך על שתי חוות דעת שהגישו העותרים לבג"ץ – האחת מטעמו של הד"ר אליהו ריכטר, מרצה בכיר וראש היחידה לרפואה תעסוקתית וסביבתית באוניברסיטה העברית, והאחרת מטעם הד"ר אחמד יזבק, מומחה לחומרים רעילים, בוגר הפקולטה לכימיה בטכניון. לעומת חוות דעת מבוססות אלה, ציין עו"ד דלאל כי המומחה מטעם המשיבים, הטוקסיקולוג הראשי במשרד הבריאות (הפרופסור גארי וינסטון), העתיק חלקים רבים ומשמעותיים מחוות דעתו מחומר שיווקי המפורסם באתר האינטרנט של החברה המפיצה את חומר הריסוס (Monsanto). לפיכך, סיכם עו"ד דלאל, חוות דעת זו משוללת כל משמעות מדעית והיא חסרת משקל ומהימנות. שופטי בג"ץ הביעו אף הם את מורת רוחם מחוות הדעת הבעייתית שהגישו המשיבים.

בתשובה לשאלת השופטת נאור לגבי טענת המדינה בדבר "פלישות" של הבדווים בנגב, אמר עו"ד דלאל כי לפי המצב המשפטי הנוהג בכפרים הלא מוכרים בנגב, לרבות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, אפשר להגדיר את כל שוכני הכפרים הלא מוכרים, שמספרם כ-75,000, אנשים לא חוקיים. עו"ד דלאל הוסיף כי עקב המדיניות ארוכת השנים שנוקטות הרשויות כלפי האזרחים הערבים הבדווים בנגב, ובייחוד מדיניות ההפקעה העקבית בניצוחו של מינהל מקרקעי ישראל, המדינה מנועה מלטעון כי הם "פולשים לקרקע" המעובדת על ידם במשך שנים.

בג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

פרקליטות המדינה הגישה ב-17 בנובמבר 2005 בקשה לקיים דיון נוסף בבג"ץ, בעקבות פסק הדין שאסר על הצבא להשתמש באזרחים פלסטינים כ"מגן אנושי" בשטחים הכבושים. בבקשה, שהוגשה בשם שר הביטחון, שאול מופז, והרמטכ"ל, דן חלוץ, טענה פרקליטות המדינה שפסק הדין יצר תקדים משפטי שיגרום נזק לפעולות שמנהל הצבא. בבקשה נטען גם כי פסק הדין מוטעה מבחינה משפטית. הפרקליטות טענה כי דיון נוסף לפני הרכב מורחב, שישקול פעם נוספת את הסוגיה, מוצדק בנסיבות אלה.

ב-6 באוקטובר 2005 פירסם בג"ץ פסק דין, שבו קיבל עתירה שהגיש מרכז עדאלה במאי 2002 בשם שישה ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים. בפסק הדין קבעו נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, המשנה לנשיא השופט מישאל חשין והשופטת דורית ביניש, כי השימוש שעושה צה"ל באזרחים פלסטינים בעת פעולות לביצוע מעצרים בשטחים מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי. בג"ץ אסר על הצבא להשתמש באזרחים פלסטינים בפעולותיו לביצוע מעצרים בגדה המערבית, לרבות באמצעות "נוהל אזהרה מוקדמת".

"נוהל אזהרה מוקדמת" איפשר לצבא להסתייע באזרחים במבצעים למעצר פלסטינים חשודים בשטחים, אם התקיימו שני תנאים: האזרח לא "סירב לסייע" והמפקד הצבאי בשטח קבע שהמבצע אינו מסכן את שלומו של האזרח. העותרים תבעו לאסור על השימוש ב"נוהל אזהרה מוקדמת", בין השאר משום שהוא מבוסס על ההנחה השגויה שלפיה האזרחים הפלסטינים מסייעים לכוחות הצבא מרצונם החופשי, שכן שום פלסטיני לא יסכים מרצונו החופשי להושיט סיוע לכוח כובש בשטח כבוש. ה"סיוע" שנותן אזרח לכוחות הצבא הוא בגדר השתתפות בפעולה צבאית, האסורה על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

בבקשה לדיון נוסף טענה פרקליטות המדינה כי שופטי בג"ץ טעו בקביעתם כי "נוהל אזהרה מוקדמת" הוא הפרה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי. הפרקליטות הוסיפה כי אף שהמשפט הבינלאומי ההומניטרי קובע שאסור לאלץ אזרחים לספק לצבא סיוע בפעילותו המלחמתית, הוא אינו מונע קבלת עזרה מאזרח, אם הדבר נעשה בהסכמת האזרח. בהתייחסה להיקף ההסכמה טענה הפרקליטות כי אי אפשר לטעון באופן גורף שלא תהיה הסכמה אמיתית בכל המקרים. גם אם אין הסכמה אמיתית, טענה הפרקליטות, הנוהל שנוקט צה"ל אינו אסור על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, משום שהאזרח אינו משתתף בפעולה המלחמתית של הצבא, אלא רק מזהיר אחרים מפניה, משיקולים הומניטריים. במלים אחרות, הפרקליטות טענה כי הצבא יכול, לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, לאלץ אדם לספק לו "סיוע הומניטרי" (האזהרה), בפעולה לביצוע מעצרים.

המדינה הוסיפה כי קביעת בג"ץ בדבר אי חוקיותו של "נוהל אזהרה מוקדמת" על פי המשפט הבינלאומי אינה רק מוטעת, אלא גם טומנת בחובה "משמעויות קשות... כלפי מדינת ישראל".

בפסיקתו מאוקטובר 2005 קבע בג"ץ, כי צה"ל אינו יכול לנצל את האוכלוסייה האזרחית לצרכיו ואינו יכול לכפות עליה לשתף פעולה אתו. בג"ץ קיבל את טיעוני עדאלה וקבע כי "לאור חוסר השוויון בין הכוח התופס לבין התושב המקומי, אין לצפות כי התושב המקומי יתנגד לבקשה להעביר אזהרה למי שמבקשים לעוצרו. אין לבסס נוהל על הסכמה, כאשר ברבים מהמקרים זו לא תהא אמיתית... יש להימנע מכניסה למצב בו תתבקש הסכמה זו".

לפי נוהלי בית המשפט העליון, השופט הבכיר ביותר בעליון שלא היה חבר בהרכב שהוציא את פסק הדין בעתירה צריך להחליט, אחרי שיבחן את תגובת הארגונים שהגישו את העתירה, אם לקבל את בקשת הפרקליטות לדיון נוסף או לא. בהחלטתו מיום 27.11.2005 ביקש השופט ריבלין כי המשיבים יגישו את תגובתם לבקשה לדיון נוסף בתוך 60 ימים.

עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, שייצג את העותרים בעתירה זו, אמר שהמשיבים יודיעו לבית המשפט, ש"דרישת הפרקליטות משוללת יסוד משפטי ולכן יש לדחותה. המשפט הבינלאומי ההומניטרי אוסר במפורש על כוחות צבא בשטח כבוש להשתמש באזרחים תושבי האזור בפעולותיהם הצבאיות", אמר דלאל.

דנג"ץ 10739/05 שר הביטחון ואח' נ' עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח'

ראו - הודעה לעיתונות: בג"ץ קיבל את עתירת עדאלה נגד השימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים"

מינהל מקרקעי ישראל החליט לאחרונה, ביום 10.10.05, על הכללת כל היישובים הערביים בגליל ובצפון במסגרת החלטה 897 שאושרה ביום 22.01.01 ,והוארך תוקפה מעת לעת, באופן רציף.

אותה החלטה, מעניקה הנחות בהקצאת קרקע למגורים בגליל ובצפון (ללא יישובי קו התפר).

הארכת התוקף האחרונה של אותה החלטה הייתה ביום 27.7.05, אשר באה בעקבות החלטת הממשלה מיום 19.6.05 שהטילה על מ"מ רה"מ, המשמש כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל, להביא לאישור המועצה הצעת החלטה בדבר הארכת תוקף ההחלטה עד ל- 31.12.06 .

החלטת המינהל לכלול את הישובים הערבים באה בעקבות פנייתו של עו"ד עאדל בדיר מעדאלה מיום 25/07/05 בדרישה לבטל את ההחלטה ולא להאריך את תוקפה. בדיר טען "שעולה חשש רציני, כי ההנחות נושא ההחלטות הנ"ל תקפות לגבי ישובים יהודים בלבד, ואינן חלות על ישובים ערביים בגליל ובצפון".

החלטה 897 שניתנה בידי המינהל, עניינה הענקת הנחות בגובה של עד 50% בדמי החכירה לקרקע למגורים המשווקת על ידי המינהל בישובים בגליל ובצפון. באותה החלטה צוין גם שההנחות אינן חלות על מקרקעין שיוקצו בדרך של מכרז.

עו"ד בדיר ציין כי המינהל מקצה מגרשים לחכירה בישובים הערביים בדרך של מכרזים פומביים או מכרזי "הרשמה והגרלה" ועל כן תושבי היישובים הערבים אינם יכולים לזכות באותן הנחות המגיעות מהחלטה 897.

בנוסח המקורי של ההחלטה 897 נאמר כי על מנת להבטיח כי ההנחות יגיעו למשתכנים, "יחיל ממ"י הוראות האגף החקלאי מס' 51 י' על הקרקעות המשווקות בשיעורי תשלום המופחתים לפי החלטה זו". הוראת האגף החקלאי הנ"ל עוסקת בחכירת קרקע למגורים בישובים חקלאיים וביישום החלטת המועצה מס' 737, אשר כותרתה הרחבות למגורים באגודות ישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ, או אגודה שיתופית חקלאית.

עו"ד בדיר ציין במכתבו, כי ההחלטה שניתנה תמוה ביותר מאחר ודיברה על מתן הנחות לכל הישובים בגליל ובצפון ובד בבד החילה על אותה החלטה את הוראת האגף החקלאי אשר דנה רק בישובים החקלאיים למיניהם, קרי ישובים ליהודים בלבד, ואינה כוללת אף יישוב ערבי. התוצאה המעשית של אותה החלטה, הוסיף עו"ד בדיר "הינה חסימת התושבים הערבים, בישובים בגליל והצפון, מקבלת אותה הטבה ומניעתם מליהנות באופן שוויוני מהזכות לדיור בכלל ומההנחות בהקצאת קרקע למגורים על פי אותה החלטה".

עו"ד בדיר טען במכתבו כי ההחלטה לא נשענת על שיקולים ענייניים, ולא נסמכת על תשתית עובדתית ראויה, הינה שרירותית, לא לתכלית ראויה, בלתי מדתית ומפלה על רקע לאום.

כמו כן, ההחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני היות ומדובר במשאב חיוני ביותר לפיתוח כלל האוכלוסייה, בין היתר, בתחומים החברתיים, הכלכליים ובתחום הדיור.

המינהל בתור רשות מנהלית עליו לפעול תוך שמירה על עקרונות השוויון, ההגינות וסדרי מינהל תקין, תוך שקילת שיקולים ענייניים ובהסתמך על תשתית עובדתית רלוונטית.

כמו כן, ההחלטה לוקה באפליה על בסיס לאום מאחר ולו טרח המינהל לבדוק את מצב הדיור בקרב האוכלוסייה הערבית במדינה, כי אז הייתה מתגלית בפניו תמונה מחרידה בין היתר של מחסור בדיור ציבורי, מחסור בקרקע לבנייה וצפיפות יתר.

 החלטת מינהל מקרקעי ישראל

בפסק דין שהוציא בית המשפט המחוזי בחיפה בתאריך 6.11.05, הורה השופט ברלינר למועצה האזורית משגב ולמשרד החינוך לאפשר לילדי כמאנה וחוסיניה הלומדים בחטיבת ביניים וחטיבה עליונה בבית ספר בכפר נחף, להמשיך וללמוד שם. בית המשפט הורה למועצה להמשיך ולשאת בהוצאות תשלום אגרת תלמידי חוץ וכן הורה על חידוש ההסעות עבור אותם תלמידים לכפר נחף.

המועצה האזורית משגב, הפסיקה את ההסעות בתחילת שנת הלימודים הנוכחית בעקבות החלטה קודמת לטענתה, לפיה בוצע רישום מחדש של התלמידים לבית ספר אחר. בהתאם להחלטה, תלמידי היישובים שאמורים היו לעלות לכיתות ז' ו- י', נרשמו לבית ספר אחר בוואדי סלאמה. בעקבות אותה החלטה, הורתה המועצה האזורית משגב על הפסקת מימון אגרת תלמידי חוץ עבור התלמידים ועל הפסקת הסעתם לבית ספרם בנחף. אולם, המועצה לא הודיעה דבר הרישום מחדש ודבר הפסקת ההסעות להורים כמתחייב עליה עפ"י דין.

השופט ברלינר מתח ביקורת על מחדלה של המועצה האזורית משגב, בכך שלא מילאה את חובתה, ולא פעלה כנדרש מתוקף תפקידה כרשות החינוך המקומית. בית המשפט קבע, כי המועצה לא הודיעה להורים כמתחייב על פי דין, אודות הרישום החדש של בניהם והעברתם לבית ספר אחר, ולא על הפסקת ההסעות לילדיהם. בכך, פגעה משגב בזכותם של ההורים להתנגד להחלטה, ולפעול בניסיון לשכנע את הדרגים המתאימים במועצה האזורית משגב ובמשרד החינוך להעביר את ילדיהם חזרה לבית הספר בנחף.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי משגב לא מילאה את חובתה הואיל ולא פרסמה דבר הרישום מחדש וההעברה כמתבקש עפ"י התקנות. משגב, קבע בית המשפט, ולא דאגה לשלוח הודעות בכתב כמתחייב בחוק, להורי התלמידים על מנת להודיע על הרישום מחדש, על הבקשה לרישום ילדיהם, והעברתם לבית הספר האחר בואדי סלאמה.

העתירה המנהלית הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה באוקטובר האחרון, באמצעות עו"ד סאוסן זהר מעדאלה, בשמם של הורי תלמידים מהכפרים כמאנה וחסינייה הלומדים בחטיבת הביניים והחטיבה העליונה שבכפר נחף. העתירה הוגשה נגד המועצה האזורית משגב ומשרד החינוך אשר הפסיקו את ההסעות ל-150 תלמידים משני הכפרים, לבית ספרם בנחף, וכנגד החלטת משגב לרישום מחדש של תלמידים העולים לכיתות ז' ו- י' והעברתם לבית הספר בואדי סלאמה.

בעתירתה דרשה עו"ד זהר, לחדש את ההסעות לתלמידים לבית ספרם ובחזרה ליישוב מגוריהם. עוד טענה זהר כי המשיבים הפרו את הוראות הדין, עת לא הודיעו להורים אודות הרישום מחדש של התלמידים לבית ספר אחר, ועת הפסקיו את ההסעות ללא הודעה. כמו כן, נטען, כי קיימת חובה משפטית על המשיבים לספק חינוך חינם לתלמידי שני הכפרים, ובכלל זה שירות הסעות. הפסקת ההסעות משמעה הפרה של זכותם החוקתית של התלמידים לחינוך. עוד הוסיפו, כי העברת התלמידים לבית ספר אחר, תפגע בתלמידים עצמם אשר החלו ללמוד בבית הספר בנחף, וכן בהוריהם אשר הוציאו הוצאות כספיות לצורך הכנת ילדיהם לשנת הלימודים הנוכחית, עפ"י צורכי הלימודים בבית הספר בכפר נחף.

בעקבות הפסקת ההסעות נאלצו מרבית התלמידים להגיע לבית ספרם בכפר נחף ברגל וללכת מרחקים ארוכים מידי יום, כולל חציית הכביש הראשי עכו-צפת, המהווה עבורם סכנת חיים. הם הגיעו באיחור רב לבית הספר ולעיתים אף לקראת סיום שעת הלימודים השניה כאשר הם עייפים ויכולת הריכוז שלהם נפגמה.

 פסק הדין

ארגון עדאלה הגיש, ביום חמישי 27.10.05, עתירה לבג"ץ למתן צו על תנאי נגד שרת החינוך, מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום, המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומינהל מקרקעי ישראל. עדאלה דורש בעתירה לספק הסעות לילדים המתגוררים בכפר הלא מוכר א-זערורה שבנגב אל הגנים ביישובים הסמוכים או לחלופין להקים בכפר מבנים שישמשו כגנים לילדים אלה (גילאי 3-4).

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד מוראד א-סאנע, בשם עדאלה, בשמם של 51 מילדי הכפר ובשם שורה של ארגונים העוסקים בקידום החינוך בקרב הבדואים בנגב.

בג"ץ התבקש לקיים דיון דחוף בעתירה, הואיל ו- 280 ילדים גילאי שלוש-ארבע תושבי א-זערורה, ממשיכים לשהות בביתם מאז תחילת שנת הלימודים ואינם הולכים לגנים. הסיבה לכך היא, סירובו של משרד החינוך לאפשר הקמת מבנים או הצבת קרוואנים ניידים בכפר כדי שישמשו כגני ילדים מחד, וסירובו של המשרד לספק לילדים הסעות שיאפשרו להם להגיע לגנים בכפרים סמוכים מאידך. המשרד, באמתלות שונות, לא קיים הבטחות קודמות שנתן לבית המשפט בעניין ההסעות, ומשום כך הוגשה העתירה בפעם השלישית.

עדאלה טען בעתירה, כי מצב הדברים הנוכחי פוגע בזכותם החוקתית של ילדי הכפר א-זערורה לקבל חינוך. הוא הוסיף וטען, כי אין הזכות לחינוך מותנית במעמד הפורמלי של היישובים בהם מתגוררים הילדים. לדבריו, משרד החינוך לא מקיים את הוראות חוק לימוד חובה, תשי"ט – 1949, אשר הרחיב בתיקון מס' 16 משנת 1984 את תחולת החוק וקבע, כי חינוך חובה יחול על ילדים החל מגיל 3 במקום גיל 5. כמו כן, תיקון זה נועד ליתן מענה לאוכלוסייה הענייה שאינה יכולה לשלוח את בניה לגנים בתשלום או שאין ביישובה גנים לגיל הרך. תושבי א-זערורה נמנים על "אוכלוסיית היעד" שתיקון זה נועד לשרת וזאת לאור מצבה הסוציו-אקונומי הירוד של אוכלוסייה זו. אולם, תושבי א-זערורה וילדיהם לא נהנים מהחלתו של החוק מאחר ואין גנים בקרבת מגוריהם, ואין הסעות לגנים אחרים.

עוד נטען כי, משרד החינוך אינו מספק הסעות עבור ילדי כפר א-זערורה לגני הילדים בכפרים הסמוכים ובכך הפר את התחייבותו כלפי בית המשפט בשתי העתירות הקודמות. התוצאה היתה, הפרת זכות הילדים לקבלת חינוך חינם עפ"י החוק.

העתירה הראשונה בעניין זה, הוגשה ע"י עדאלה לפני כשנתיים. אולם עתירה זו נמשכה, בהתאם להמלצת בית המשפט, לאחר שמשרד החינוך טען, כי ביצוע חוק לימוד חובה הוקפא והמשרד אינו מקים עוד גנים לגילאי שלוש-ארבע, תוך שמירה על זכות העותרים לחזור ולפנות לבית המשפט. בשלב יותר מאוחר, התברר לעותרים, כי משרד החינוך ממשיך ומקים גני ילדים במקומות רבים, וזאת בניגוד להודעתו בפני בית המשפט. מכאן הוגשה העתירה השניה לפני כשנה.

בעתירה השניה, שב הארגון ודרש ממשרד החינוך להקים גני ילדים בכפר א-זערורה. המשרד טען, כי אין אפשרות להקים מבנים בכפר, וכי ילדי הכפר מוסעים לגנים ביישובים הסמוכים ועל כן מקבלים הם חינוך ביישובים הנ"ל. בעקבות טענת משרד החינוך, נוצר הרושם (המוטעה) בבית המשפט, לפיו הילדים מממשים את זכותם לחינוך עקב הסעתם לגנים ביישובים הסמוכים. בית המשפט ראה בכך פתרון סביר המייתר את התערבותו והחליט לדחות את העתירה, תוך שהוא ממליץ בפני הצדדים לבוא בדברים על מנת להבטיח כי לילדים יסופקו הסעות אל הגנים שמחוץ ליישובם, והותיר בפני העותרים את האפשרות לחזור לבית המשפט בעתירה מתאימה, במידה ועניין ההסעות לא יוסדר.

משרד החינוך לא הסיע את הילדים אל הגנים ביישובים הסמוכים, כפי שהתחייב כלפי בית המשפט, עקב בעיות בטיחות לטענתו. פניות הורי הילדים למשרד החינוך באמצעות עדאלה להסעת הילדים לא נענו. בעקבות זאת, הוגשה העתירה השלישית והנוכחית לבג"ץ בדרישה להסיע את ילדי הכפר בגילאי 3-4 לגנים ביישובים הסמוכים ולחילופין, הקמת מבנים אשר ישמשו כגני ילדים בכפר א- זערורה.