English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

מרכז עדאלה הגיש ביום רביעי 26.10.05 תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, נגד אוניברסיטת חיפה בדרישה לבטל את השימוש בשירות צבאי, לאומי, עתודה או מילואים (להלן: השירות הצבאי) כקריטריון לקבלה למעונות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה בהיותו לא חוקי ומפלה נגד הסטודנטים הערבים על רקע לאומי.

העתירה הוגשה, באמצעות עו"ד חסן ג'בארין ובסיוע המתמחה עביר ג'ובראן, בשם עדאלה ובשמן של שלוש סטודנטיות ערביות, אשר בקשותיהן להתקבל למוענות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה נדחו, וזאת על אף מצבן הכלכלי הקשה והתדירות הנמוכה של התחבורה הציבורית מיישוביהן. בית המשפט התבקש להוציא צו זמני אשר יחייב את האוניברסיטה להשאיר מקומות במעונות לשלושת הסטודנטיות עד להכרעה סופית בתביעה.

תהליך הקבלה למעונות הסטודנטים, נקבע על פי השוואת נתוני בקשת המועמד עם נתוני בקשות מועמדים אחרים. נתוניו האישיים של כל מועמד מתורגמים לנקודות וזאת בהתאם לניקוד שנקבע מראש על ידי ועדת המעונות. קבלת סטודנט למעונות מותנית בצבירת 61 נקודות לפחות. מועמד אשר עשה שירת צבאי מקבל 20 נקודות ( כ 33% מסה"כ הנקודות), בעוד שסטודנט שלא עשה שירות צבאי אינו זוכה לניקוד זה. סטודנט שעשה שירות מילואים מקבל אוטומטית עוד 5 נקודות שמתווספות ל-20 הנקודות הראשונות וביחד מהווים 41% מסה"כ הנקודות שיש לצבור כדי להיות זכאי להתקבל למעונות הסטודנטים. על כן קריטריון השירות הצבאי מפחית את סיכויו של הסטודנט הערבי להתקבל למעונות מחד ומעלה את סיכויו של הסטודנט היהודי מאידך.

התובעים טענו עוד, כי הקריטריון של השירות הצבאי אינו מהווה קנה מידה לצורכו של הסטודנט למעונות, ועל כן אינו רלוונטי לקביעת הזכאות למגורים במעונות. עוד נטען, כי הענקת הניקוד עבור קריטריון זה מהווה הטבה כפולה ופסולה, וזאת לאור העובדה כי חוק קליטת חיילים משוחררים, תשנ"ד-1994 ממצה את כל הפריבילגיות המגיעות לחיילים משוחררים בגין השירות הצבאי.

עוד נאמר בתביעה, כי הסטודנטיות הערביות מופלות אפליה כפולה ומשולבת של מגדר ולאום, שכן, נשים יהודיות-דתיות, שהיו עלולות להיות מופלות על רקע מין בשל אי שירות צבאי, עונות על הקריטריון האלטרנטיבי: השירות הלאומי.

ה"פ 217/05 חנין נעאמנה ואח' נ' אוניברסיטת חיפה.

 לתביעה

ביום 5/10/05 פנה ארגון עדאלה ליועץ המשפטי לממשלה, מנחם מזוז, שרת המשפטים, ציפי לבני ומנהל בתי המשפט, השופט בועז אוקון, בדרישה להורות על הפסקת ניהול דיוני בית המשפט מתוך בית סוהר שטה לאלתר, והעברת הדיונים לבית המשפט המחוזי בנצרת.

הדיונים המשפטיים בעתירותיהם של אסירי גוש גליל מתקיימים כדבר שבשגרה באולם דיונים אשר נמצא בתוך בית סוהר שטה. השופט הדן בעתירות אלה מתייצב פעם עד פעמיים בשבוע בבית הכלא, על מנת לדון בעתירותיהם של האסירים במרוכז. אולם הדיונים שבו נשמעות עתירותיהם של האסירים הנו חדר קטן הנמצא בתוך בית הכלא כאשר ליד שולחן אחד יושבים השופט/ת, המתמחה וקלדנית בית המשפט, ובסמוך לו שולחן אחר לידו יושבים כדרך קבע נציגים מטעם שב"ס בכלל זה סוהרים מבתי הכלא השונים, לרבות שטה, וב"כ של שב"ס מטעם פרקליטות מחוז הצפון. האסירים העותרים, ובאי כוחם ממתינים מחוץ לחדר זה, עד אשר יבוא תורם בלבד.

ועוד. בזמן שכל דיוני בית המשפט – למעט אלה שבדלתיים סגורות – פתוחים בפני הקהל והציבור הרחב, הדיונים בכלא שטה אינם שכאלה. כניסתו של כל אדם המעוניין להיות נוכח בדיון מותנית היא באישור מראש מאת מנהל בית הכלא. באם המבקר הנו אסיר פלילי לעבר הדבר מצריך אישור מיוחד דבר שאיננו קיים בבית משפט רגיל.

עו"ד עביר בכר, טענה בפנייתה כי ניהול הדיונים בתוך בית הכלא באופן קבוע איננו חוקי בהיותו סותר את האמור בחוק. על-פי סעיף 34 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, בית משפט מחוזי ישב במקום מושבו שנקבע בצו ע"י שר המשפטים. מקום מושבו של בית המשפט המחוזי הנו בעיר נצרת עילית ולא בבית סוהר שטה. על-פי 34 (ב) לחוק הנ"ל ותקנה 3 לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים) תש"ם – 1980 בית המשפט המחוזי רשאי לשבת בעניין עתירת אסיר בבית הסוהר שבו מוחזק האסיר העותר, אם ראה לנכון לעשות זאת למען הצדק או יעילות הדיון ולא באופו קבוע. אולם, ניהול הדיונים בתוך בית הכלא באופן קבוע, ובדרך שבה הוא נעשה, פוגע ביעילות הדיון וסותר את עקרונות הצדק האוניברסאלי, נטען בפנייה.

על-פי סע' 3 לחוק יסוד: השפיטה בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק. בפנייה נטען, כי התניית כניסתו של הציבור לדיוני בית המשפט פוגעת בעקרון זה. פגיעה בעקרון פומביות הדיון אשר הוכר בפסיקה העליונה כעקרון חוקתי, גוררת מניה וביה פגיעה בזכות הגישה לערכאות, בחירות הביטוי, בחופש העיתונות, בזכות הציבור לדעת, בעקרון השוויון בפני החוק ובזכות למשפט הוגן. כמו כן, טען עדאלה בפנייה, כי הקרבה בין נציגי שב"ס לבית המשפט פוגעת במראית פני הצדק ובעקרון הפרדת הרשויות ועל כן יש להורות על הפסקתה לאלתר.

 לפנייה

ביום 14/10/05 פנה ארגון עדאלה אל ראש הממשלה, שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבטל את הצעת החוק אשר אושרה ע"י ועדת השרים לענייני חקיקה ביום 9/10/05 [הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – הוראות מיוחדות לחקירת עבירות ביטחון של מי שאינו תושב) (הוראת שעה), התשס"ה - 2005].

מדובר בהצעת חוק חמורה מפלה ובלתי סבירה המבקשת להחמיר בתנאי חקירתם וכליאתם של מי שאינם תושבי הארץ החשודים בביצוע עבירת ביטחון. השב"כ אשר יזם את ההצעה הנ"ל לא הסתיר את העובדה, כי הצעת החוק מיועדת לאכיפת החוק נגד הפלסטינים תושבי האזורים ברצועת עזה שבהם בוטל המשטר הצבאי לאחרונה. הוראות האכיפה הכלולות בהצעת החוק הנן חמורות בהרבה מהוראות החוק הישראלי הפנימי.

לפי הצעת החוק הנ"ל די בעובדה, כי "הזר" איננו תושב המדינה וחשוד בעבירות ביטחון, על מנת להכשיר,חקירה ממשוכת למשך 96 שעות רצופות ללא הבאה בפני שופט, (להבדיל מהתקופה המקסימאלית של 48 שעות לפי חוק המעצרים); שופט המעצרים המוסמך להאריך את מעצרו של החשוד הנו שופט בימ"ש מחוזי (להבדיל מבית משפט שלום לפי חוק המעצרים); התקופה המקסימאלית של הארכת המעצר הנה 20 ימים בכל פעם שבה נדרש ביהמ"ש לאריך את המעצר (להבדיל מ-15 ימים לפי חוק המעצרים); אשור היועץ המשפטי לממשלה להארכת מעצר יהיה בחלוף 40 יום על המעצר (להבדיל מ-30 יום לפי חוק המעצרים); ניתן להאריך מעצר ללא נוכחות העצור (בניגוד לחובת הנוכחות של העצור לפי חוק המעצרים); את מניעת המפגש עם עורך הדין ניתן להאריך ע"י שופט ביהמ"ש העליון לתקופה מקסימאלית של 50 ימים בכפוף לבקשת היועמ"ש (להבדיל מסמכותו של נשיא ביהמ"ש המחוזי להאריך את מניעת המפגש ל-21 ימים בלבד בכפוף לבקשת היועמ"ש).

עו"ד עביר בכר מעדאלה ציינה בפנייה, כי המטרה העומדת מאחורי הצעת החוק הינה שעתוק עקרונות האכיפה של המשטר הצבאי בשטחים הכבושים, על כל מגרעותיו, אל תוך המשפט הישראלי הפנימי באופן שיחול על הפלסטינים, בהיותם שכאלה, בלבד. מדובר בפגיעה קשה בזכותם של העצורים הפלסטינים לשוויון בהליכים הפלילים ובזכותם להליך משפטי הוגן. כמו כן, נטען בפניה, כי אחד הדברים הבולטים בהוראות הצעת החוק, הנו דחיית הביקורת השיפוטית על מעצרם של הפלסטינים ודחיית פגישתם עם עו"ד לתקופת זמן בלתי סבירה, דבר אשר רק יגביר את הסיכויים לשימוש באמצעים פסולים במהלך החקירה והעלאת החשש לחילוץ הודאות בכוח מהעצורים.

כמו כן, צוין בפניה, כי הצעה החוק הנ"ל בכללותה הנה בלתי חוקית, בהיותה עומדת בסתירה מוחלטת, הן לדין הישראלי הקיים והן לעקרונות המשפט הבינלאומי המחייבים יחס שוויוני כלפי כל העצורים ללא קשר למעמדם האזרחי במדינה או מוצאם הלאומי. אי לכך, מודבר בהצעת חוק פגומה מעיקרה וכל תיקון זה או אחר לא יוכל לרפא את הפגם המשפטי והמוסרי החמור העומד ביסודה, ומכאן יש לבטלה ולמנוע את הבאתה בפני חברי הכנסת.

 לפנייה

בית המשפט הגבוה לצדק קיבל ביום 6.10.2005 עתירה של מרכז עדאלה נגד השימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים", בעת ביצוע מעצרים בשטחים הכבושים. בפסק דין שכתב נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, נקבע כי השימוש באזרחים פלסטינים לצורך זה אינו חוקי. פסק הדין ניתן בעתירה שהגישו עדאלה ושישה ארגוני זכויות אדם נוספים ב-5 במאי 2002, בין השאר בעקבות מבצע "חומת מגן". העותרים ביקשו למנוע מהצבא לעשות שימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" ו/או כבני ערובה.

במהלך הדיונים בעתירה בפני בג"ץ הוצגו מקרים רבים של שימוש באזרחים פלסטינים בזמן פעילות צבאית במטרה להגן על חיילים, לרבות: ירי מאחורי הגב של אזרחים; שליחת אזרחים לבתים בטרם פריצתם על ידי הכוח הצבאי, במטרה לחפש חפצים חשודים; אילוץ אזרחים לבדוק גופות של לוחמים פלסטינים שנהרגו על ידי הצבא; וקשירת צעירים אל קדמת ג'יפ צבאי כדי למנוע יידוי אבנים.

בעקבות העתירה הוציא הצבא הוראות האוסרות על שימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" ו/או כבני ערובה, אך איפשר "הסתייעות" של הצבא באזרח פלסטיני אם לפי שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשטח לא נשקפת סכנה לאזרח. באוגוסט 2002 הוציא בג"ץ צו ביניים לבקשת העותרים, האוסר שימוש באזרח פלסטיני גם לפי נוהל זה. בדצמבר 2002 הוגש לבג"ץ "נוהל אזהרה מוקדמת", שאושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה אז, אליקים רובינשטיין. בינואר 2003 אישר בג"ץ את השימוש ב"נוהל אזהרה מוקדמת". בפסק הדין קבע בג"ץ כי נוהל זה אינו חוקי. הנוהל מתיר לצבא "להסתייע" באזרח פלסטיני בפעולות צבאיות שמטרתן ביצוע מעצר, בהתקיים שני תנאים: האזרח הפלסטיני אינו מסרב לבקשת הצבא; לפי שיקול דעתו של המפקד הצבאי בשטח אין סכנה לאזרח. הנוהל מאפשר לצבא לשלוח אזרח לעבר בית, כדי שיבקש ממבוקש למעצר או מאנשים אחרים לצאת מהבית, כאשר הכוח הצבאי מוכן לפעולה בכל רגע נתון מאחורי האזרח. הסכנה לאזרח עולה כבר מנוסחו של "נוהל אזהרה מוקדמת", הצופה חילופי ירי ומורה על הפסקת "ההסתייעות" באזרח במקרה של חילופי ירי בין המבוקש למעצר לבין הכוח הצבאי.

הנשיא ברק כתב בפסק הדין: "לאור חוסר השוויון בין הכוח התופס לבין התושב המקומי, אין לצפות כי התושב המקומי יתנגד לבקשה להעביר אזהרה למי שמבקשים לעוצרו. אין לבסס נוהל על הסכמה, כאשר ברבים מן המקרים זו לא תהא אמיתית. יש להימנע מכניסה למצב בו תתבקש הסכמה זו".

דברים דומים עולים גם מתצהיר של חייל המילואים גדעון עציון, שהעותרים הגישו לבג"ץ. לפי התצהיר, שהתייחס לתדרוך שנותן הצבא לחיילים לגבי "נוהל אזהרה מוקדמת": "תנאי ההסכמה, שהוזכר כמה פעמים, גרם תגובה משועשעת אצל רוב המפקדים. הרי איזה אזרח סביר יסרב ל'בקשה' שמוגשת בשלוש בבוקר על ידי קבוצת חיילים עם אפודים וקסדות שמכוונים עליו נשק דרוך?"

את העתירה הגיש עו"ד מרואן דלאל מעדאלה בשם עדאלה ובשם ארגון בצלם, האגודה לזכויות האזרח, קאנון, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט וארגון רופאים לזכויות אדם. העתירה הוגשה נגד אלוף פיקוד המרכז, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה.

העתירה הסתמכה על נתונים רבים שהצטברו בידי עדאלה, ארגון בצלם וארגוני זכויות אדם בינלאומיים מובילים, כמו Amnesty International ו-Human Rights Watch. העותרים הסתמכו גם על פסיקה של בית הדין הבינלאומי בעניין יוגוסלביה לשעבר, ועל חוות דעת של פרופסור אייל בנבנשתי, מומחה למשפט בינלאומי.

כשלושה חודשים אחרי הגשת העתירה, ב-18 באוגוסט 2002, הוציא בג"ץ צו ביניים לבקשת העותרים, כדי למנוע מהצבא לעשות שימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" ו/או כבני ערובה, לרבות באמצעות "נוהל שכן", וללא קשר לשיקול דעת כלשהו של המפקד הצבאי בשטח. הצו הוצא בעקבות מותו של אזרח פלסטיני (נדאל אבו מוחסן), ב-14 באוגוסט 2002, אחרי שנעשה בו שימוש באמצעות "נוהל שכן" וכתוצאה ישירה מחילופי אש במקום. כאמור, בינואר 2003 בג"ץ (השופטים שטרסברג כהן, אנגלרד, ופרוקצ'יה) הגביל את צו הביניים והתיר את השימוש ב"נוהל אזהרה מוקדמת".

לאחר הוצאת צו הביניים באוגוסט 2002 הגיש עדאלה לבג"ץ שתי בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בטענה שהצבא הפר את צו הביניים של בג"ץ והשתמש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" ו/או כבני ערובה. עדאלה הגיש לבג"ץ ראיות על הפרת צו בית המשפט מצד הצבא בלא פחות מ-33 מקרים של שימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים". עו"ד מרואן דלאל ציין בעקבות פסק הדין של בג"ץ, כי "למרות חשיבות פסק הדין, יש לעקוב אחר פעולות הצבא בשטח כדי שלא יפר שוב את החלטת בג"ץ".

העותרים טענו כי השימוש באזרחים כ"מגינים אנושיים", במסגרת מה שכונה "נוהל אזהרה מוקדמת", אינו חוקי. "נוהל זה מעמיד את האזרח המוגן בסכנה מוחשית וממשית; הסכמת האזרח המוגן אינה רצינית, ומכל מקום אינה רלבנטית משום שאין הוא יכול לוותר על זכותו לא להיות מוצב במקום ובמעמד מסוכן; מדובר בשימוש באזרח מוגן כ'מגן אנושי'; הנוהל יוצר פגיעה ממשית בכבוד האזרח המוגן משום הפעלתו נגד הצד שהוא מזדהה אתו באופן טבעי. הכל בהקשרה של פעילות צבאית של כוח כובש בשטח כבוש. גם המשפט הבינלאומי ההומניטרי, לרבות סעיפים 3, 8, 27, 28, 47, 51 לאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, אוסר על השימוש ב'נוהל אזהרה מוקדמת'. כך גם סעיף 51(7) לפרוטוקול הראשון לאמנות ג'נבה משנת 1977. גם החלטות בית הדין הבינלאומי בעניין הפשעים שבוצעו ביוגוסלביה לשעבר מחייבות לקבוע כי נוהל זה אינו חוקי", נכתב בעתירה.

 סיכום העותרים ממרץ 2005
 פסק הדין מיום 6.10.2005
 לעתירה

ביום 8.9.2005 הוגש לעיריית חיפה מסמך לגיבוש מדיניות תכנון לשכונת חליסה, המסכם סדנת תכנון בהשתתפות תושבי השכונה, גופים ציבוריים ואנשי מקצוע. המסמך התגבש בסדנה שקיימה "הקואליציה לקידום התכנון בחליסה", שפעלה עם תושבי השכונה להגדרת צורכי התושבים וחזונם לפיתוח חליסה. תהליך גיבוש המסמך היה כרוך בדיאלוג עם האחראים על התכנון בעיריית חיפה.

הקואליציה התארגנה בעקבות בקשה של ועד תושבי חליסה לקבל סיוע בפעילותו לשינוי תוכנית לפיתוח השכונה, שהציעה העירייה. ב"קואליציה לקידום התכנון בחליסה" שותפים עדאלה, ועד שכונת חליסה/האגודה לקידום חליסה, החברה להגנת הטבע, במקום, אדם טבע ודין, ידיד והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי.

בעקבות פנייתו של ועד תושבי חליסה יזמה הקואליציה סדנה שבה נדונו צורכי התושבים התכנוניים. הסדנה יצאה לדרך בכנס תושבים פתוח בראשית אפריל 2005, שבו השתתפו כ-60 מתושבי השכונה. בכנס הוסברו התוכנית המוצעת על ידי העירייה והבעיות הנובעות ממנה. המפגשים הבאים בסדנה עסקו בנושאים תכנוניים שונים הקשורים לשכונה: בעיות הדיור הקיימות, אופי הבנייה העתידית, שטחים פתוחים, מבני ציבור, תנועה ומסחר. על מנת לקבל תמונה ברורה של צורכי התושבים והעדפותיהם, נוהלו המפגשים בדרכים שונות: דיונים במועדון השכונה, הפצת שאלון בין המשתתפים וסיור בשכונה. התושבים גם קיבלו הסברים על ההליך התכנוני, נמסר להם מידע כללי והוענקו להם כלים למעורבות פעילה בהמשך תהליך התכנון.

חליסה, הממוקמת במזרח חיפה, היא אחת השכונות הוותיקות בעיר. השכונה קיימת עוד מלפני 1948 ומאפייניה הגיאוגרפיים והארכיטקטוניים מקנים לה גוון ייחודי. חליסה בנויה על מדרון צפוני-מזרחי, הפונה למפרץ חיפה. בגבול הצפוני- מערבי של השכונה יש ואדי מרשים. רוב המבנים נבנו לפני קום המדינה והם מייצגים חתך ארכיטקטוני ייחודי לאותה תקופה, הכולל מאפיינים כמו בנייה באבן, צורת פתחים ייחודית, מרפסות אופייניות וכו'.

במישור הסוציו-אקונומי, חליסה נחשבת שכונת מצוקה. במסגרת פרויקט שיקום שכונות הוכנה לשכונה תוכנית מפורטת, תחת הכותרת "תוכנית שיקום חליסה" (חפ/2017). לתוכנית זו, שתוכננה ביוזמת משרד השיכון ועיריית חיפה והופקדה בשנת 2001, הוגשו התנגדויות רבות מטעם תושבי השכונה. עקב ההתנגדויות החזירה הוועדה המחוזית את התוכנית למתכננים. הוועדה קבעה כי לאחר שיוכנסו בתוכנית עדכונים, יש להפקידה מחדש. התוכנית החדשה, שהוצעה על ידי עיריית חיפה, אינה מציעה מספיק שטחים לצורכי ציבור שונים, כמו שטחים פתוחים ומבני ציבור. היא גורמת הפקעה מסיבית של קרקעות פרטיות, כולל חצרות וגינות של בתים פרטיים, כדי להרחיב כבישים. ברוב המקרים, הכבישים המורחבים המתוכננים יגיעו עד לקירות הבתים וכך ייעלם מרחב המחיה היומי, הפתוח והבלעדי של בעלי הבתים וייחסמו הבתים הנמצאים מתחת למפלס הרחוב.

כאמור, המסמך שהוגש לעירייה מתייחס לצורכי התושבים וליעדים התכנוניים שלהם. להלן חלק מהצרכים והיעדים הללו, כפי שבאו לידי ביטוי במפגשים שנערכו בשכונה:

מגורים - העמדות העיקריות של משתתפי הסדנה בתחום זה כוללות תביעה למיסוד הבנייה הקיימת בפועל, גם אם זו אינה תואמת את ההוראות הכלליות של התוכנית החדשה לתוספות בנייה; מתן עדיפות להרחבת יחידות המגורים הקיימות, על פני תוספת יחידות מגורים בשכונה; לבנייה חדשה בשכונה יש חשיבות, בתנאי שלתושבי השכונה תהיה אפשרות לרכוש את הדירות שייבנו.

שטחים פתוחים - התושבים הדגישו את הצורך בשטחים ציבוריים פתוחים נוספים. המסמך מציע שטחים ציבוריים נוספים ומסמן את מיקומם, לפי דרישת משתתפי הסדנה. למרות זאת, מודגש במסמך כי גודל השטחים שנקבעו בו אינו עונה על צורכי התושבים העתידיים ולכן על העירייה לאתר שטחים ציבוריים פתוחים נוספים. כן הומלץ לשלב שטחים פתוחים ומגרשי ספורט פתוחים לציבור בשטח בית הספר ובמקום מרכזי נוסף בשכונה, והודגש שעל העירייה לדאוג להעלאת איכות השטחים הציבוריים בשכונה.

מבני ציבור – משתתפי הסדנה עמדו על חסרונם של מבני ציבור שונים. הדרישות העיקריות בתחום זה היו: הוספת מועדון לקשישים, עדיף במרכז השכונה, במקום שהגישה אליו נוחה. בחינה של אפשרות לשלב מעון יום באותו מקום; שילוב מבנה מועדון נוער בבית הספר, שיחד עם השטח סביבו, המיועד להרחבה, ישמשו מבנים רב-תכליתיים שבהם תתקיים גם פעילות של חוגים לתושבי השכונה; פיתוח "אשכול הגנים" המתוכנן בבניין בית הספר "אמונה" לשעבר; העברת בניין המסגד לרשות הקהילה, מתוך מתן אפשרות להמשך פיתוחו של המסגד והתאמתו לצורכי הקהילה, בקביעת אחוזי בנייה מתאימים.

תנועה – רוב הכבישים בחליסה הם חד סטריים והם מיועדים לשרת את תושבי השכונה, המאופיינת ברמת מינוע נמוכה. לכן הסכימה העירייה לבטל את הרחבת הרחובות על חשבון מבנים וחצרות קיימות. יועץ התנועה מטעם העירייה הציע תכנון תנועתי על בסיס עקרונות של מיתון התנועה. הקואליציה ומשתתפי הסדנה ראו בחיוב הצעה זו, אך המליצו שבמקומות שבהם יש צורך במציאת פתרון נקודתי לבעיות תנועה של כלי רכב או הולכי רגל, ייעשה מאמץ להגיע לפתרון מוסכם מתוך הידברות עם התושבים ובעלי הנכסים במקום.

בנוסף לכך, המסמך ממליץ ליצור מערך לתנועת הולכי רגל על בסיס מספר צירי מדרגות מצפון לדרום, תוך טיפוח מקומות מנוחה לאורכם; למצוא פתרון סביר לחניית משאיות בשכונה; לדאוג להסדרת דרכי גישה ברכב לכל בתי המגורים בשכונה; בבנייה חדשה, לדאוג לפתרונות חניה במסגרת המגרש.

 המסמך שהוגש לעירייה

ביום 16.10.05 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה לבקשת עדאלה, לחדש לאלתר את ההסעות לתלמידי הכפרים כמאנה וחוסינייה אל בית ספרם בכפר נחף וזאת עד להכרעה בעתירה המנהלית שהוגשה, בה נקבע דיון ליום 30.10.05.

העתירה המנהלית הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, באמצעות עו"ד סאוסן זהר, בשמם של הורי תלמידים מהכפרים כמאנה וחסינייה הלומדים בחטיבת הביניים והעליונה, בכפר הסמוך נחף, ובשם מרכז עדאלה עצמו. העתירה הוגשה נגד המועצה האזורית משגב ומשרד החינוך, אשר הפסיקו את ההסעות של 150 תלמידי כמאנה וחוסינייה לבית ספרם בכפר נחף הסמוך, וכנגד החלטת משגב להעביר את התלמידים החדשים לבית ספר אחר בואדי סלאמה, ללא התייעצות והודעה להורים.

בעתירתה דרשה עו"ד זהר לחדש את ההסעות לתלמידים לבית ספרם ובחזרה ליישוב מגוריהם. עוד טענה, כי קיימת חובה משפטית הן על המועצה האזורית משגב והן על משרד החינוך לספק חינוך חינם לתלמידי שני הכפרים ובכלל זה שירות הסעות. עוד נטען, כי הפסקת ההסעות משמעה הפרה של זכותם החוקתית של התלמידים לחינוך.

כמו כן, ביקשו העותרים לבטל את החלטת ההעברה של התלמידים החדשים לבית הספר בואדי סלאמה. העותרים טענו, כי המועצה לא הודיעה להם כלל אודות החלטת ההעברה והרישום מחדש של התלמידים. עוד הוסיפו העותרים, כי העברת התלמידים לבית ספר אחר, תפגע בתלמידים עצמם אשר החלו ללמוד בבית הספר בנחף, וכן בהוריהם אשר הוציאו הוצאות כספיות לצורך הכנת ילדיהם לשנת הלימודים הנוכחית, עפ"י צורכי הלימודים בבית הספר בכפר נחף.

עוד נטען כי, מאחר ומשגב לא הודיעה להורים לגבי החלטת ההעברה כמתחייב, שללה בכך מהתלמידים והוריהם את האפשרות לערער על ההחלטה, ולדרוש את כיבוד זכותם לבחור מסגרת חינוכית ההולמת את ילדיהם.

כאמור, בתחילת שנת הלימודים הפסיקה משגב את ההסעות לתלמידי שני הכפרים ללא מתן הודעה על כך להורים או לתלמידים עצמם. להורים נודע במקרה, כי המועצה האזורית משגב הפסיקה את ההסעות לבית הספר, בעקבות החלטה קודמת מטעמה להעביר את התלמידים החדשים הנרשמים לחטיבת הביניים ולתיכון לבית ספר אחר, בכפר ואדי סלאמה, המרוחק כ- 25 קילומטרים משני הכפרים. מועצת משגב לא התייעצה ולא הודיעה להורים על ההחלטה להעביר את ילדיהם לבית ספר אחר, בניגוד לחובתה לעשות כן.

יצויין, כי מאז שנות השישים פוקדים תלמידים מהיישובים כמאנה וחוסינייה את בתי הספר בכפר הסמוך נחף, המרוחק כשבעה קילומטרים מיישובי מגוריהם, והמועצה האזורית משגב, משלמת את אגרת לימודים ומספקת להם שירותי הסעה.

בעקבות הפסקת ההסעות נאלצו מרבית התלמידים להגיע לבית ספרם בכפר נחף ברגל וללכת מרחקים ארוכים מידי יום, כולל חציית הכביש הראשי שעובר בין עכו לצפת, המהווה עבורם סכנת חיים. הם הגיעו באיחור רב לבית הספר ולעיתים אף לקראת סיום שעת הלימודים השניה כאשר הם עייפים ויכולת הריכוז שלהם נפגמה. מקצת מהתלמידים הוסעו על ידי הוריהם, אחרים נעזרו בהסעות מזדמנות מהכביש הראשי ומקצת מהתלמידים נותרו בביתם ולא הגיעו כלל לבית הספר.

עת"מ 1345/05 מוחמד אברהים סואעד ואח' נגד מועצה אזורית משגב ומשרד החינוך (בהמ"ש המחוזי חיפה) (השופט ברלינר).

  לעתירה

ביום 6.10.2005 הגיש עדאלה עתירה לבג"ץ, בשם אזרח ערבי מהיישובי הערבי הבדואי רהט שבנגב ובשם הארגון. האזרח הערבי נשוי לאשה שאינה אזרחית, שנולדה באזור טול כרם שבשטחים הכבושים. לשניהם שלוש בנות, בנות ארבע, שנתיים ושנה, שהן אזרחיות ישראל. בני הזוג נמצאים בהליך של איחוד משפחות. העתירה, שהוגשה נגד המינהלה לקידום הבדואים, מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון, יוצאת נגד מדיניות הקצאת הקרקעות המונהגת ביישובים הערביים הבדואיים בנגב ונגד מדיניות הסיוע בדיור שמנהיג משרד הבינוי והשיכון. העותרים גם ביקשו מבג"ץ להוציא צו ביניים, המונע שיווק מגרשים ביישובים הבדואיים עד לסיום הדיון בעתירה. הם ביקשו שבג"ץ יקבע את העתירה לדיון דחוף בפניו.

המינהלה לקידום הבדואים משווקת מגרשים לבניית בית ביישובים הבדואיים בנגב, על קרקעות שבשליטת מינהל מקרקעי ישראל. בטופס הבקשה לרכישת מגרש, הערוך על ידי המינהלה לקידום הבדואים והמוגש לה, קיימים שני תנאי סף: שירות בצבא או בכוחות ביטחון אחרים; קבלת תעודת זכאות לסיוע בדיור ממשרד הבינוי והשיכון. כמו כן, על פי מדיניות משרד הבינוי והשיכון, תעודת זכאות כאמור אינה מוענקת לאזרח הנשוי לאשה שאינה אזרחית ישראל.

העתירה, שהוגשה על ידי עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, גם תוקפת את החלטה מספר 1028 של מינהל מקרקעי ישראל (מיום 2.5.2005), הדנה בשיווק קרקעות ביישובים הבדואיים בנגב. על פי החלטה זו, מוענקת למי ששירתו בצה"ל או בכוחות הביטחון הטבה מופלגת, בדמות הנחה משמעותית בתשלום על הקרקע. כן ניתנת להם הטבה משמעותית בתשלום על פיתוח הקרקע.

העותרים טענו כי תנאי הסף שמציבה המינהלה לקידום הבדואים להגשת בקשה לרכישת קרקע אינם חוקיים, משום שהם מפלים לרעה את מי שלא שירת בצבא או בכוחות ביטחון אחרים ואת מי שנשוי לאשה שאינה אזרחית ישראל, אך זקוק על פי מצבו החברתי-הכלכלי לסיוע בדיור ועונה על הגדרות משרד הבינוי והשיכון לעניין זה. העותרים טענו כי מדיניות משרד הבינוי והשיכון לשלול סיוע בדיור ממי שעונה על הגדרה של חסר דיור מטעמו, אך ורק משום שאותו אזרח נשוי ללא אזרחית, היא בלתי חוקית, מפלה, מבוססת על שיקולים בלתי רלבנטיים ופוגעת בזכות למשפחה ובעקרון טובת הילד, מכיוון שהיא פוגעת בבנותיו של העותר, שהן אזרחיות ישראל.

העותרים תקפו את החלטת מינהל מקרקעי ישראל להעניק הנחות משמעותיות במדיניות הקצאת הקרקע למי ששירתו בצבא או בכוחות ביטחון אחרים, מכיוון שזו מפלה את מי שלא שירתו בכוחות אלה. העותרים טענו כי השירות הצבאי אינו שיקול רלבנטי למדיניות שיווק קרקעות בכלל, ולמדיניות שיווק מגרשים ביישובים הבדואיים בנגב בפרט. העותרים סיכמו את העתירה בציינם כי המינהלה לקידום הבדואים ומינהל מקרקעי ישראל "אימצו שיקולים זרים במטרה, כלל הנראה, להביא להצטרפות אזרחים בדואים לצבא, בתמורה להטבות כלכליות, ביודעם את מצוקתה החברתית והכלכלית של אוכלוסייה זו, לרבות ביישוב רהט. בכך הם הצטרפו למשרד הבינוי והשיכון, אשר גם הוא אימץ שיקול זר של מעמד בן הזוג או בת הזוג של האזרח כדי למנוע מהם סיוע בדיור. עתירה זו ממחישה את האבסורד של התנהלות המשיבים בפרט, והרשויות בכלל, מול האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. אבסורד אשר אינו מצליח להיפרד מהמעמד של אי חוקיות, חוסר סבירות ושרירות ולו לרגע אחד".

ב-17 באוקטובר הגישה המדינה תגובה על הבקשה למתן צו מניעה. בתגובה נאמר כי "שני הנתונים שבהם עוסקת העתירה - שירות בכוחות הביטחון כמו גם זכאות לסיוע כ'חסר דיור' ממשרד בינוי ושיכון - אינם מהווים תנאי להגשת בקשה לרכישת מגרש ביישוב רהט או בכל יישוב ערבי בדואי אחר (אף כי נוסח הטופס יכול להטעות בעניין זה). ואמנם, משהופנתה שימת לב המינהלה לכך, פועלת היא לתיקון נוסח טופס הבקשה כך שיובהר כי אין המדובר בדרישות חובה, אלא בבקשה לצרף מסמכים אלה, אם וככל שהם מצויים בידי המבקש".

בנוגע למתן סיוע בדיור לבני זוג שאחד מהם אינו אזרח ישראל, הובהר בתגובת המדינה כי באפריל 2005 שונה הנוהל ומאז יש להגיש סיוע גם לזוג כזה, "וזאת בתנאי שבן הזוג שאינו אזרח ישראלי שוהה בארץ".

תגובת המדינה מתייחסת גם להנחה ברכישת הקרקע הניתנת לתושבים בדואים ששירתו בכוחות הביטחון. המדינה מבקשת להשיב בנושא זה בפירוט לקראת דיון שייקבע לפני שלושה שופטים, והיא מתנגדת לקביעת דיון דחוף בעניין.

 לעתירה
 לבקשה לצו ביניים וקיום דיון דחוף

ביום 29.9.2005 פנה עדאלה במכתב דחוף אל היועץ המשפטי לממשלה מנחם מזוז, ולמנהל המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש) הרצל שבירו, בעקבות הודעת האחרון בראיון טלוויזיוני ששודר ביום 28.9.2005 כי דו"ח מח"ש יבדק במסגרת פרקליטות המדינה. לפי הודעת שבירו, ההחלטה התקבלה על דעתו, על דעת פרקליט המדינה ערן שנדר, ועל דעת היועץ המשפטי לממשלה מזוז, זאת בעקבות הכוונה של הורי ההרוגים באוקטובר 2000 לא להגיש ערר בנושא, כאשר הבדיקה שתיעשה היא כאילו הוגש ערר על ידי המשפחות.

עדאלה טען במכתב כי ההחלטה הזאת מהווה הפרה לעיקרון שלטון החוק, שכן לא ניתן לעשות את הבדיקה במסגרת פרקליטות המדינה, כאשר מי שעומד בראשה הוא ערן שנדר. שנדר היה מנהל מח"ש באוקטובר 2000, והאחראי הישיר על מחדליה והעדר החקירות מייד עם היוודע דבר הרג אזרחים על ידי המשטרה. הוא מצוי במצב ניגוד עניינים ברור הפוסל אותו, וממילא גם את מי שכפוף לו, לערוך בדיקה כלשהי לדו"ח מח"ש. עוד הוסיף עדאלה, כי הן מזוז והן שנדר תמכו תמיכה מלאה בדו"ח מח"ש במסגרת מסיבת עיתונאים שיזמו ביום 21.9.2005. הבעת עמדה ברורה זו פוסלת אותם מלערוך בדיקה של דו"ח מח"ש.

עדאלה הדגיש במכתבו כי החלטת מזוז, שמשום מה הוכרז עליה באמצעות מנהל מח"ש שבירו שאמור להיות כפוף לבדיקה ולא מי שמקיים אותה, מהווה הפרה בוטה לזכות משפחות הרוגי אוקטובר 2000 להליך הוגן. עוד הוסיף עדאלה כי לא ניתן לקרוא לבדיקה שהוכרז עליה חד צדדית ובתקשורת כ"ערר" מטעם המשפחות, לפני שהן ונציגיהן מעדאלה יוכלו לעיין בחומר החקירה. זאת כאשר חומר זה נתבקש ישירות ממנהל מח"ש שבירו עוד ביום 25.9.2005, כלומר בטרם עריכת הראיון הטלוויזיוני איתו.

עדאלה מדגיש כי ממצאי ומסקנות מח"ש בעניין נסיבות ההרג באוקטובר 2000 על ידי המשטרה צריכים להיות כפופים לבדיקה ולביקורת, באופן עצמאי, תוך הבטחת הליך של שקיפות. החלטת מזוז היא, אפוא, ניסיון למנוע ממשפחות הרוגי אוקטובר 2000 ונציגיהן מלהציג אתגור משפטי רציני ומעמיק לדו"ח מח"ש בפני בג"ץ שהוא, בשלב זה, הערכאה המתאימה לבחינת דו"ח זה.

 מכתב מיום 29.9.2005

בהחלטה שנתן בג"ץ ביום 14.9.05, הוא אימץ את דרישת עדאלה וסירב לתת שהות למדינה לבדוק מי מהרשויות אחראית על הסדרת הצומת המחבר בין הכביש הראשי לדרך הגישה לביה"ס היסודי שכפר הבלתי מוכר אל פורעה שבנגב.

בג"ץ אף חייב את המשיבים להגיש תשובה מפורטת לביהמ"ש עד יום 30.9.05 המבהירה מי הרשות האחראית להסדרת הצומת ואיך תבצע זאת הלכה למעשה.

בישיבה שנערכה ביום 14.9.05 ביקשו המשיבים שהות בעניין הסדרת הצומת וכי יעדכנו את בית המשפט עד ליום 30.10.05 בדבר מי היא הרשות האחראית להסדרת הצומת המחבר בין הכביש הראשי לדרך הגישה לביה"ס, בטענה כי הרשויות חלוקות ביניהן מי היא הרשות שתישא בנטל הוצאות הסדרת הצומת שעלותו כמילון ורבע ₪.

שלושת השופטים (חישין, ארבל, וג'ובראן) הוסיפו עוד "משידענו כי חובה היא המוטלת על המדינה להסדיר את הצומת כיאות, השאלה מי ישא במימון ומי יהיה פטור מהמימון אין לה ולא כלום עם העותרים. זכותם היא זכות, וזכות יש לקיים כהילכתה. ידענו, כמובן, שהחגים ממשמשים ובאים והם מעבר לדלתנו, אולם פיקוח נפש של הילדים דוחה כל שיקול אחר".

עו"ד מרואן דלאל מעדאלה נימק את התנגדותו לדרישת המשיבים למתן שהות בהצביעו על בעיות הבטיחות הכרוכות בצומת במצבו כיום. עוד ציין עו"ד דלאל כי על אף שעברו יותר מ-45 יום מאז שהמדינה הבטיחה כי תסדיר את דרך הגישה לביה"ס בתוך חודשיים, היא לא נקטה עד לקיום דיון זה שום צעד בכיוון.

בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה ב-1.8.2005 לעתירה שהגיש עדאלה לבג"ץ, בדרישה להסדיר את הדרך לבית הספר היסודי בכפר הלא מוכר אל-פורעה שבנגב, נאמר כי הרשויות הנוגעות בדבר יקבלו על עצמן את הסדרת הדרך עד חודשיים מיום הגשת התשובה. בתשובתה הודתה הפרקליטות כי לדעת מהנדס מומחה מטעם המדינה, הצומת בכביש באר שבע-ערד שממנו יוצאת דרך העפר המוליכה אל בית הספר, מציב סכנות משמעותיות לנוסעים בגלל תנאי ראות גרועים. עם זאת, הפרקליטות הצהירה שאין בכוונת המדינה לנקוט פעולות לשיפור תנאי הבטיחות בצומת, בטענה שאין קשר בינו לבין הדרך לבית הספר, נושא העתירה.

בדיון שהתקיים בעתירה ביום 4.8.2005, טען עו"ד דלאל שאין להפריד את העיסוק בדרך הגישה לבית הספר מהדיון בצומת שעל הכביש הראשי והסכנות הבטיחותיות הטמונות בו. הוא הוסיף כי הרשויות הרלבנטיות צריכות להתחיל ללא דיחוי בעבודות להסדרת הצומת ומניעת הסיכונים שלה העלולים לפגוע בבאי בית הספר אל-פורעה, לרבות 925 התלמידים המוסעים לשם ובחזרה מדי יום. בתגובה לטיעוני עדאלה חייב בית המשפט את הפרקליטות למסור את תשובתה בנוגע לצומת בתוך 30 יום.

העתירה הוגשה לבג"ץ ביום 13.7.2005 נגד משרד החינוך, משרד הפנים, משרד הבינוי והשיכון, משרד התחבורה, והמועצה האזורית אבו-בסמה שבנגב. את העתירה הגיש עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם שלושה מהורי התלמידים הלומדים בבית הספר, יו"ר הוועד המקומי של אל-פורעה ומרכז עדאלה.

בעתירה נאמר כי בבית הספר לומדים כעת 1,187 תלמידים בדואים, אך אף על פי שהוא מרוחק ארבעה קילומטרים מהכביש הראשי הקרוב ביותר – כביש באר שבע-ערד - אין דרך סלולה ובטוחה המוליכה אליו.

בעתירה טען עדאלה כי בימים גשומים בחורף, הדרך נעשית בוצית ובלתי עבירה. כתוצאה מכך, הרוב המכריע של התלמידים והמורים מתקשים לבוא לבית הספר ולעתים קרובות הם אינם מגיעים לכיתות. לכן בימי החורף בית הספר נסגר תכופות ושיעורים נדחים או מתבטלים. חסרונה של דרך סלולה ובטוחה משפיע קשות על התלמידים ומשבש את התקדמותם החינוכית.

עדאלה הדגיש בעתירה כי אי הסדרת דרך הגישה אל בית הספר אל-פורעה היא הפרה ברורה של זכויות התלמידים ביישוב לחינוך ולגישה לחינוך. לכן אי הסדרת הדרך היא הפרה של עקרונות זכויות האדם המקובלים בישראל ובעולם. עדאלה הוסיף כי גם אין הגבלות חוקיות על הסדרת הדרך, שכן קיים אישור מפורש לכך של המועצה הארצית לתכנון ובניה. עדאלה הוסיף וטען שהרשויות מוסמכות ומחויבות להגיש בקשות להיתרים לשיפוץ הדרך, המתחייבים על פי חוק, לספק את המשאבים והתקציבים הדרושים לשם כך ולנקוט את כל הצעדים המתחייבים כדי לספק לתלמידים ולמורים דרך בטוחה לבית הספר.

 להחלטה
 לעתירה