English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

בג"ץ נענה ביום רביעי 21/9/05 לדרישת עו"ד סאוסן זהר מעדאלה להוציא מלפניו צו מוחלט המורה למדינה לפתוח, להפעיל ולאכלס מעון נעול לנערות ערביות במצוקה, לא יאוחר מתאריך 1.1.06. הצו החדש יחליף את הצו על תנאי שהוציא ביהמ"ש ב22 פברואר 2005 באותו עניין. עוד חייב ביהמ"ש את משרד הרווחה לשלם הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. דרישה זו באה במסגרת עתירה שהגיש ארגון עדאלה באוקטובר 2003 באמצעות עורכת-הדין גדיר ניקולא, בשם עדאלה ובשמם של שלושת הארגונים הפמיניסטיים: נשים ונערות נגד אלימות, אל-סיואר וכיאן, בדרישה להקמת מעון נעול לנערות ערביות במצוקה.

ביהמ"ש קבע (השופטות ביניש, ארבל וחיות), כי "... שאלה תלויה ועומדת בפני בית המשפט זה תקופה ארוכה וטרם באה על פתרונה". ביהמ"ש הוסיף, כי "... נתקיימו חילופי דברים בכתב ובעל-פה;... הביע נכונות להקימו ואף הציג לבית המשפט לוח זמנים מתוכנן ומשוער להקמה של המעון. אף על פי כן עד היום לא עמד משרד הרווחה במשימה של מימוש הצהרת הכוונה שלו, מסיבות שונות הציג בפנינו בכל דיון מכשול חדש להקמת המוסד".

עו"ד סאוסן זהר טענה בפני ביהמ"ש, כי מזה יותר משנתיים לא הופעל כלל מעון לנערות ערביות בסיכון, למרות שלנערים ונערות יהודים בסיכון קיימים יותר ממסגרת אחת עבורם. עוד טענה עו"ד זהר, כי משרד הרווחה עיקב את פתיחת המעון תוך העלאת אמתלות ותירוצים שונים ומשונים, דבר אשר גרם נזק בלתי הפיך לאותן נערות תוך סיכון חייהן בשל העדר מסגרת מתאימה.

בתגובתה הראשונה לעתירה הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי משרד הרווחה פועל לשם הקמת מעון נעול לנערות ערביות בצפון הארץ, וכי עד המחצית הראשונה לשנת 2004 יפתח מעון כאמור. אולם, וכפי שצוין קודם לכן, הבטחה זו לא קוימה, ובמקום זאת המשיך משרד הרווחה להבטיח כל פעם מחדש כי מעון כאמור יפתח תוך מספר חודשים, הבטחות שגם הן לא קוימו. יצוין, כי מעון נעול הינו מוסד חינוכי- טיפולי המהווה חלופה לאמצעי ענישה נגד נוער עבריין או שנמצא בסיכון מתחת לגיל 18. המטרה העומדת מאחורי פתיחת " מעון סגור" היא להגיש סיוע לנערות ונערים על מנת להסתגל לחיים בעתיד באמצעות מתן סיוע שיקומי חינוכי וחברתי במטרה להרחיקם בתקופת כה רגישה בגיל שלהם המאיים על עיצוב אישיותם כגון אלימות, הזנחה, ושוטטות.

העתירה הוגשה בעקבות סגירת מעון הגליל בעכו בחודש מאי 2003, שהיה המעון הנעול היחיד לנערות ערביות בישראל. מאז, ועל אף הפניות הרבות אל שר הרווחה והבטחותיו הרבות, לא הוקם מעון נעול חילופי לנערות ערביות.

מרכז עדאלה דרש בעתירתו להחיל את החוק בעניין זה אשר מחייב את המדינה לפתוח מסגרת זו במגזר הערבי בצורה שווה ודומה לזו הנמצאת במגזר היהודי. לפי החקיקה, רשאים בתי המשפט לנוער לצוות על החזקת נוער עבריין במעון נעול כאמצעי טיפולי-חינוכי כתחליף לכליאה ובמטרה להרחיקם מאווירה העלולה להזיק להתפתחותם. העדר מסגרת זו פוגעת בזכותן של נערות אלה לשוויון בפני החוק, וזאת בשל הקמת מסגרות נפרדות של מעונות נעולים עבור נערות יהודיות, נוער יהודי ונוער ערבי. העדר מסגרת זו באופן מידי מהווה סיכון לחיי רבות מהנערות הערביות.

בג"צ 9111/03 סיוע לנשים ולנערות נגד האלימות ואח' נגד שר העבודה והרווחה.

ביום 13/09/05 פרסם בית המשפט העליון את נימוקי דחיית עתירתו של ח"כ עיסאם מח'ול כנגד החלטת ועדת האתיקה להענישו בגין דברי מחאה נגד הממשלה שהשמיע במליאה בשנה שעברה. בג"צ קבע, כי ועדת האתיקה של הכנסת מוסמכת לנקוט סנקציות כלפי חבר כנסת בגין נאום שנשא בכנסת, גם כאשר נאום זה חוסה בצל החסינות העניינית המוענקת לחבר כנסת.

כזכור, ביום 30.12.04 הגיש ארגון עדאלה עתירה לבג"צ בשמו של ח"כ מח'ול בדרישה לבטל את החלטת הכנסת האוסרת על ח"כ מח'ול לנאום למשך עשרה ימי ישיבות בכנסת. החלטת הכנסת באה בעקבות קובלנה שהגישה ח"כ לימור לבנת לועדת האתיקה של הכנסת בטענה, כי ח"כ מח'ול התבטא בחריפות נגד ממשלת ישראל באומרו "ממשלת המוות", "ממשלת דמים", "הממשלה החזירית" כמחאה על הכוונה להוציא צווי ריתוק נגד המצילים שפתחו בשביתה. ועדת האתיקה של הכנסת אשר דנה בקובלנה של ח"כ לבנת נגד ח"כ מח'ול, קבעה כי הוא הפר את הסעיפים 1א (4) ו- 5 לכללי האתיקה של חברי הכנסת שקובעים, בין היתר, כי חבר כנסת ישמור על כבוד הכנסת וחבריה, והחליטה בגין כך לשלול מח"כ מח'ול את רשות הדיבור במליאת הכנסת ובכל ועדות הכנסת למשך עשרה ימי ישיבות.

בעתירה אשר הוגשה על-ידי עורכי הדין חסן ג'בארין ועביר בכר מעדאלה נטען, כי דבריו של ח"כ מח'ול חוסים תחת החסינות העניינית שממנה הוא נהנה ומכאן הוא חסין מפני כל פעולה משפטית הנוצרת על רקע התבטאויותיו, לרבות פעולות הנעשות על-ידי ועדת האתיקה של הכנסת. בנוסף נטען בעתירה, כי הטלת עונש על דברים שהתבטא בהם פוגעת בזכותו לחופש ביטוי ועלולה לגרום לח"כ לצנזר את דבריו מראש מחשש לענישה דבר אשר מרוקן מכלל תוכן את מוסד החסינות המאפשר לח"כ לבטא את עמדותיהם הפוליטיות ללא פחד ומורא. עוד נטען, כי גם לגופו של עניין לא פגע ח"כ מח'ול בכנסת הואיל ודבריו כוונו נגד הממשלה . אי לכך, לא ניתן לייחס לו הפרה של כללי אתיקה בגין פגיעה בכבוד הכנסת.

בהחלטתו מציין הנשיא ברק, כי אומנם ניתן לראות בהחלטת ועדת האתיקה במובנה הרגיל כ-"פעולה משפטית" המשנה את מערך זכויותיו של חבר הכנסת, אם כי לא מדובר באותה "פעולה משפטית" לה נועדה חסינותו של ח"כ הכנסת. לדבריו, המונח "פעולה משפטית" אינו מתייחס, לפעולה של הכנסת עצמה נגד מי מחבריה ומכאן ועדת האתיקה מוסמכת לפעול גם כאשר מדובר בהתבטאויות ומעשים הנכללים בגדר החסינות העניינית של חברי הכנסת. חסינותם זו של חברי הכנסת, נקבע בהחלטה, איננה משתרעת על פעולות פנימיות של הכנסת, בין אם פעולה של ועדת האתיקה או כל פעולה פנימית אחרת.

באשר לטענתו של ח"כ מח'ול כי גם לגופו של עניין הוא לא הפר את כללי האתיקה המיוחסים לו, סירב בג"צ להתערב בקובעו.

באשר לסנקציה שהוטלה על ח"כ מח'ול ציין הנשיא ברק, כי מדובר בסנקציה שפגעה בזכותו של ח"כ מח'ול לביטוי ולפעולה בכנסת וכי אין המדובר בעניין של מה בכך; יחד עם זאת נקבע, כי אין המדובר בסנקציה הסוטה ממתחם המידתיות השמור לוועדת האתיקה ומכאן אין מקום שבית המשפט יתערב ויורה על שינוי ההחלטה.

ארגון עדאלה רואה בהחלטתו של בג"צ כבעייתית ובעלת השלכות קשות במיוחד עבור חברי הכנסת הערבים. ככלל ידוע, כי דבריהם ועמדותיהם של חברי הכנסת הערבים חורגים מהקונסנזוס השורר בכנסת ולרוב אין דבריהם נועמים לאוזניהם של חברי כנסת רבים. חברי כנסת המתנגדים לעמדותיהם של הח"כים הערבים עלולים, וממניעים פוליטיים גרידא,לעשות שימוש לרעה בקביעותיו של בג"צ ולדרוש ענישתם של חברי כנסת ערבים בגין התבטאויותיהם, חדשות לבקרים.

בית המשפט המחוזי בת"א, (השופט ע. מודריק) הוציא מלפניו ביום 4/09/05 צו ביניים המורה לעיריית לוד לרשום תלמיד ערבי בבית הספר היהודי "זבולון המר" בלוד. החלטת בית המשפט, באה בסיום הדיון בעתירת הילד הנ"ל והוריו, בני משפחת חסניין, נגד משרד החינוך ועיריית לוד על סירובם לרשום את התלמיד הערבי בבית הספר היהודי, רק בשל מוצאו הלאומי. העתירה הוגשה ביום 23.08.05 באמצעות עו"ד עביר בכר מעדאלה.

יש להזכיר, כי עד למועד הגשת העתירה, משרד החינוך ועיריית לוד טענו, כי הסירוב לרשום את התלמיד בבית הספר היהודי זבולון המר נובע מהחשש לפגוע בטובתו הואיל והוא יצטרך ללמוד בבית ספר יהודי הנמצא בשכונה יהודית וכל תלמידיו יהודים.

בעקבות הגשת העתירה חזר בו משרד החינוך מעמדתו הראשונית המסרבת רישום הילד, והודיע לבית המשפט כי לאחר ששקל את עמדתו מחדש, אין הוא מתנגד לרישומו של הילד לביה"ס זבולון המר בלוד. לעומת זאת, עמדה עיריית לוד על סירובה לרישום הילד ואף העלתה בפני בית המשפט טענות חדשות, שלא נטענו על-ידה קודם להגשת העתירה. כך למשל טענה עיריית לוד, כי המשפחה איננה מתגוררת בלוד אלא בעיר רמלה, וכי אזור הרישום שבו המשפחה טוענת שהיא מתגוררת בו, שייך לבי"ס ערבי.

עו"ד עביר בכר הפריכה במהלך הדיון בפני ביהמ"ש את כל טענותיה של עיריית לוד, והוסיפה כי העירייה ממשיכה במאמציה לחפש אחרי טענות שאין להן כל בסיס עובדתי, בניסיון להסוות את הסיבות האמיתיות העומדות מאחורי סירובה לרשום את הילד בבית הספר זבולון המר במיוחד.

השופט מודריק אשר על פניו, לא השתכנע בדברי ב"כ עיריית לוד ונציגת העירייה, כתב בהחלטתו, כי על פני הדברים ניראה שיש טעם בעתירה והוסיף "שאלה קשה היא בעיניי למה העירייה מתעקשת לשמור את בית ספר זבולון המר כבית ספר של אוכלוסייה יהודית בלבד".

יצוין, כי בית המשפט נתן לעיריית לוד ארכה של שבעה ימים להגיש תשובתה הסופית לעתירה וכי עד למתן פסק דין סופי בעתירה ילמד הילד בבית הספר "זבולון המר".

ביום 12.9.2005 הודיעה עריית לוד לבית המשפט על הסכמתה לרשום את הילד בבית הספר. בעקבות זאת העתירה נמחקה.

ביום 31.8.2005 הגישו עדאלה, האגודה לזכויות האזרח והמוקד להגנת הפרט, בשם תשעה ארגוני זכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים, עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), המונע מפלסטינים שנפגעו על ידי כוחות הביטחון לתבוע את המדינה בגין נזקיהם.

העתירה הוגשה על ידי עדאלה, המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח, מטעמם ומטעם אל-חאק – החוק בשירות האדם (הגדה המערבית), המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (עזה), בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, הוועד נגד עינויים בישראל, רופאים לזכויות אדם ושומרי משפט. בעתירה, שבה התבקש בית המשפט לבטל את תיקון החוק, נאמר, כי התיקון השולל מתושבי השטחים באופן גורף את הזכות לפיצויים על נזק שגרמה להם המדינה גם שלא בפעולה מלחמתית, וזאת גם באופן רטרואקטיבי, הוא בלתי חוקתי, בלתי מוסרי וגזעני ומפר את כללי המשפט ההומניטרי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי.

תכליתו של התיקון לחוק, שאושר בכנסת ב-27.7.2005, היא לשלול מתושבי השטחים הכבושים את זכות הגישה לבתי המשפט בישראל, בכל הנוגע לנזקים שנגרמו להם על ידי כוחות הביטחון, בפעולות שאינן בגדר פעולות מלחמתיות. החוק מעניק לשר הביטחון סמכות להכריז על כל אזור שמחוץ לגבולות מדינת ישראל "אזור עימות", גם אם לא התקיימה בו לחימה כלשהי. לפי התיקון, שהוצע על ידי משרד הביטחון ומשרד המשפטים, ישראל אינה נושאת באחריות לכל נזק שייגרם לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה באזורים ששר הביטחון יגדיר "אזורי עימות". כפי שצוין בעתירה, התיקון בא להרחיב את החסינות המוקנית למדינת ישראל כך שתחול גם "על נזקים שאין בינם ללחימה בשטחים ולא כלום, כגון ביזה, התעללות במחסומים, ירי רשלני, פגיעה שלא לצורך ברכוש, פגיעה בתחמושת אימונים, תאונות דרכים וכד'".

תיקון החוק קובע, שבכל שטח ששר הביטחון יכריז עליו "אזור עימות" יש למדינה, לרשות או לאדם הפועלים מטעמה חסינות גורפת מתביעות לפיצוי על נזקים שגרמו כוחות הביטחון. כך, די אם ייטען שבג'נין יש עימות, כדי לאפשר הכרזה על כל אזור צפון הגדה "אזור עימות". ההגדרות הן כה רחבות, שכל פעילות של כוחות הביטחון בשטחים הכבושים – ובכלל זה מחסומים, פיזור הפגנות, בניית חומת ההפרדה ועוד – תיחשב ככזו הנעשית במסגרת עימות. תיקון החוק מקים למדינה חסינות גורפת מתביעות של אנשים שנפגעו עקב פעולות כוחות הביטחון: יולדת שעוכבה במחסום ותינוקה מת, ילד שנדרס על ידי ג'יפ צבאי, הוריו של נער שנהרג עקב שימוש מופרז בכוח בעת פיזור הפגנה, כל אלה מנועים מלתבוע פיצויים על הסבל שנגרם להם.

תיקון החוק קובע עוד, כי המדינה לא תהיה אחראית בנזיקין כלפי נתיני "מדינת אויב" ופעילים וחברים ב"ארגון מחבלים". חסינות המדינה קמה ללא שנדרש כל קשר סיבתי בין היגרמות הנזק לבין היותו של הניזוק "נתין מדינת אויב" או חברותו ב"ארגון מחבלים", כלומר די בנתינותו של התובע וב"פעילותו" או ב"חברותו" ב"ארגון מחבלים" כדי להעניק למדינה חסינות מוחלטת. החסינות קמה גם כשמדובר באדם שהוא אזרח ישראל, אשר מרכז חייו בישראל ושחשוף לפגיעות שונות ומשונות מצד המדינה – החל מתאונות דרכים, שבהן מעורב רכב ממשלתי, רשלנות רפואית בבית חולים ממשלתי או תאונת עבודה כשהמעסיק הוא המדינה או מי שפועל מטעמה, וכלה ברשלנות כזו או אחרת מצד רשויות המינהל. היא אינה מוגבלת לנזקים, שנגרמו בעת ביצוע שליחות בלתי חוקית מטעם הארגון או מדינת האויב, אלא חלה אף בהעדר כל קשר אליה. מעבר לתוצאה הקשה במקרים שבהם אין כל זיקה בין שייכותו של הנפגע לבין הנזק שנגרם לו, חסינות מוחלטת על-בסיס פרסונאלי חוסמת עשיית צדק גם כשזיקה כזו מתקיימת. היא מונעת מבית המשפט להחיל אמת מידה גמישה, המתחשבת בתרומתה של הפעילות הלא חוקית של התובע לנזקו – כמקובל כיום.

השלילה הגורפת של הגישה לבתי משפט בישראל מפלסטינים פוגעת פגיעה חמורה בזכויות היסוד שלהם, וכפי שנאמר בעתירה "החוק נשוא העתירה יוצר שתי מערכות נפרדות ונוגדות של דיני נזיקין בכל האמור לנזקים שגרמה המדינה, האחת משמרת את ההגנה המשפטית המלאה לזכויותיהם של נפגעים ישראלים, לרבות מתנחלים המתגוררים בשטחים הכבושים, בעוד האחרת שוללת כל הגנה משפטית מנפגעים פלסטינים תושבי השטחים הכבושים, מנתיני 'מדינות אויב' ומחברי ופעילי 'ארגוני מחבלים' ומפשיטה אותם מזכויותיהם באופן גורף. המסר הערכי של החוק הינו חמור וקיצוני – לחייהם ולזכויותיהם של האחרונים אין ערך, בית המשפט לא ייתן להם כל סעד והפוגע בהם ייצא פטור בלא כלום. מכאן חוסר המוסריות והגזענות של חוק זה. מכאן בטלותו הקיצונית".

תיקון החוק קובע את התחולה הרטרואקטיבית של החוק החל מספטמבר 2000. התחולה הרטרואקטיבית של החוק מנוגדת לכללי הצדק הטבעי והיא תגרום נזקים בלתי הפיכים לפלסטינים שנפגעו בחמש השנים האחרונות, מאז תחילת האינתיפאדה. תיקון החוק יחול באופן רטרואקטיבי על תביעות שהוגשו לבתי משפט בישראל לפני חקיקתו של תיקון החוק, למעט תביעות שהוחל בהן בשלב שמיעת הראיות לפני חקיקת תיקון החוק.

התיקון לחוק פוגע למפרע בזכויות החוקתיות של אותם תושבים ובציפיותיהם הלגיטימיות לפיצוי על הנזק שנגרם להם. הוא גם פוגע באופן שרירותי בפלסטינים שהגישו תביעות אך הבירור בעניינם לא הגיע אל שלב ההוכחות ומפלה אותם לרעה יחסית לאלה שההליך בעניינם הסתיים. התחולה הרטרואקטיבית של החוק מנוגדת להלכה הפסוקה, שלפיה חקיקה חדשה לא תחול למפרע על מי שהסתמך על מצב משפטי שקדם לחקיקה.

השלכות תיקון החוק חורגות מעבר לשלילת זכותם של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים לפיצויים. התיקון מרוקן מתוכן את חובת הזהירות של ישראל כלפי הפלסטינים ואת משמעות חובת הכובש להגן עליהם, בהיותם אוכלוסייה מוגנת. הוראות התיקון לחוק מנוגדות למשפט הבינלאומי ההומניטרי, החל על השטחים הכבושים. הן גם מסלקות את הביקורת השיפוטית על פעולות הצבא ומצמצמות את ההרתעה מפני פגיעה בחייהם של הפלסטינים, בגופם, בכבודם ובקניינם.

על פי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, על הכובש חלה החובה להגן על האוכלוסייה הכבושה, המכונה אוכלוסייה מוגנת. אין מדובר רק בחובה שלילית, כלומר בחובה להימנע מפגיעה באוכלוסייה מוגנת, אלא גם בחובה פוזיטיבית, כלומר חובה למנוע פגיעה במוגנים ולפעול להבטחת שלומם וביטחונם. כלל זה מעוגן באמנות בינלאומיות כמו אמנת האג ואמנת ז'נבה הרביעית. החוק מפר גם את הוראות משפט זכויות האדם הבינלאומי אשר, כמו המשפט ההומניטרי, מקים חובה לפצות על הפרת הזכויות המוגנות.

הפגיעה בזכויות הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים חמורה במיוחד, מפני שהיא שוללת מהם באופן גורף את האפשרות לקבל תרופה או סעד עקב הפרת זכויות יסוד כמו הזכות לחיים, לשלמות הגוף, לקניין ולשוויון והזכות החוקתית לגישה לבתי המשפט. שלילת סעד משפטי בשל פגיעה בזכויות יסוד כמוה כשלילת הזכות עצמה.

משרד המשפטים טען, כי תיקון החוק נועד לעגן בחוק עיקרון שלפיו כל צד בסכסוך צריך לשאת בנזקיו ולטפל בנפגעיו, כלומר ישראל תטפל בנפגעיה ותישא בנזקיהם, הרשות הפלסטינית תטפל בנפגעים הפלסטינים. לעיקרון גורף זה אין אח ורע במשפט ההומניטרי. הוא גם מבוסס על ההנחה שהישראלים והפלסטינים שווים אלה לאלה בכל האמור ביחסי הכוח והשליטה. עיקרון זה מתעלם מעובדות ברורות וידועות לכל: היחסים בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית הם יחסים שבין מדינה כובשת לבין נכבשים, ועל המדינה הכובשת חלה חובה לפעול בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

בעתירה הודגש, כי תיקון החוק אינו עומד בתנאי של היותו לתכלית ראויה. התכלית שביסוד התיקון לחוק כוללת מספר תכליות משנה. התכלית הראשונה שיוזמי החוק טענו לה היא עיגון בחוק של עיקרון שלפיו "על כל צד לשאת בנזקיו ולטפל בנזקיו". עיקרון מעין זה אינו קיים ככלל רחב במשפט הבינלאומי, אלא רק במצבים מסוימים המהווים "פעולה מלחמתית" ומקיימים את הוראות המשפט ההומניטרי. יוזמי התיקון לחוק טענו עוד, כי תיקון החוק נועד ליצור איזון – כפי שישראלים אינם יכולים לתבוע את הרשות הפלסטינית, כך יש למנוע מפלסטינים לתבוע את ישראל. אלא שישראלים יכולים לתבוע את הרשות הפלסטינית ובפועל הוגשו תביעות רבות כאלה לבתי משפט בישראל ובעולם. תכלית נוספת של תיקון החוק, היא פטירת המדינה מהצורך לשאת בעלות הכספית הכרוכה בתשלום פיצויים לניזוקים פלסטינים, המהווה תכלית פסולה מעיקרה. הלכה פסוקה היא, שעלות כלכלית ושיקולים של יעילות ונוחות מינהלית אינם בגדר תכלית ראויה לפגיעה בזכויות אדם. תכלית בלתי ראויה נוספת של תיקון החוק לה טענו יוזמי התיקון לחוק, היא הקלת הנטל המוטל על בתי המשפט ופרקליטות המדינה בגלל התביעות שמגישים אנשים שניזוקו מפעולות המדינה בשטחים הכבושים. אף שבשנתיים האחרונות עלה מספרן של תביעות אלה, הרצון להקל את העומס שבו נושאים בתי המשפט אינו שיקול היכול להצדיק את שלילת הזכות לתבוע. תפקידו של בית המשפט הוא לדון בתביעות, ובין השאר בתביעות בגין נזקים שגרמה המדינה לפרטים. עוד טענו יוזמי תיקון החוק, כי הוא נועד "להתגבר על הפרשנות השגויה של בית המשפט למונח 'פעולה מלחמתית'", וזאת תוך הישענות על מידע מוטעה ומטעה.

התיקון לחוק נועד לשלול זכויות יסוד על בסיס אתני, להפקיע את סמכות בית המשפט, לגבור על הוראות משפט זכויות האדם הבינלאומי ועל הוראות המשפט הבינלאומי ההומניטרי החלות על השטחים הכבושים ולשלול זכויות יסוד בשל שיקולים כלכליים ושיקולים של נוחות מינהלית. כל אחת מתכליות אלה היא תכלית פסולה. לכן התיקון לחוק הוא בלתי חוקתי ועל בית המשפט לבטלו.

בעקבות הופעתו של היועץ המשפטי לממשלה במסיבת העיתונאים מיום 21.9.2005, שנושאה היה ממצאי ומסקנות דו"ח מח"ש בעניין אירועי אוקטובר 2000, רואים בעדאלה בחומרה רבה את דבריו של היועץ המשפטי, התומכים באופן גורף וללא סייג בדו"ח מח"ש. תמיכתו הפומבית והגורפת של היועץ המשפטי בממצאי ומסקנות מח"ש בטרם שמע או בחן את טענותיו של ארגון עדאלה, המייצג את המשפחות השכולות, נגד החלטת מח"ש, מהווה פגיעה חמורה בזכות להליך הוגן.

חרף העובדה כי היועץ המשפטי מזוז מודע לאפשרות הפניה אליו בערר וכי למשפחות השכולות עומדת הזכות להליך הוגן, הוא בחר להפר את חובתו למלא את תפקידו בהגינות וללא משוא פנים. דבריו של היועץ המשפטי מהווים הבעת עמדה מוקדמת מצד גוף מעין שיפוטי, אשר אמור לפעול על פי שיקול דעת עצמאי, לאחר בחינת העובדות הרלוונטיות והדין החל על המסגרת העובדתית.

לפי החוק, משפחות הרוגי אוקטובר רשאיות להגיש ערר על החלטת מח"ש לסגור את התיקים נגד השוטרים שירו והרגו את יקיריהם. את הערר יש להגיש לפרקליט המדינה, ערן שנדר. בשל מעורבותו של פרקליט המדינה, ערן שנדר, במחדלי מח"ש בחקירת אירועי אוקטובר 2000, החליט ארגון עדאלה, סמוך לפרסום החלטת מח"ש, כי אין מקום לפנות אליו בערר בשל ניגוד האינטרסים הבולט של פרקליט המדינה. הופעתו של היועץ המשפטי לממשלה במסיבת עיתונאים יזומה, במהלכה הוא הביע אמון וגיבוי מלאים בהחלטות מח"ש, ביטלה גם את האפשרות לפנות אליו בערר.

בעקבות כך, פנה ארגון עדאלה ביום 25.9.2005 בתלונה מפורטת למבקר המדינה, אודות התנהלותו של היועץ המשפטי לממשלה, הנוגדת את הדין המחייב אותו.

  לתלונה שנשלחה למבקר המדינה

הדו"ח של מח"ש ביקש להאשים את הקורבנות, משפחות הרוגי אוקטובר 2000, בתור מי שסיכלו את האפשרות להגיע לחקר האמת. הסיבה לכך, לטענת מח"ש, היא סירובן של המשפחות להוציא את גופות בניהן מהקברים לצורכי נתיחה. מח"ש מסתירה מעיני הציבור את העובדות שלהלן:

1. מח"ש לא ביקשה להוציא את כל שלוש עשרה הגופות מהקברים, אלא רק ארבע גופות (אסיל עאסלה, איאד לואבנה, ראמז בושנאק ועלאא נסאר).

2. מאחר ודרישת מח"ש בעניין הוצאת ארבע הגופות הועלתה לאחר קרוב לחמש שנים מיום ההרג, עדאלה ביקש ממח"ש שתמציא דו"ח חקירה מפורט המתייחס לפעולות החקירה שבוצעו, על מנת שיתאפשר למשפחות ליתן החלטה מודעת ומושכלת – מח"ש דחתה בקשה זו.

3. מח"ש, מיוזמתה, ביקשה מבית חולים נהריה לשחרר ביום 3/10/2000 ארבע גופות ללא נתיחה (וליד אבו סאלח, עמאד ג'נאים, אסיל עאסלה, עלאא נסאר); שתיים מהן הינן חלק מארבע הגופות שמח"ש דרשה להוציא מקברן לאחר חמש שנים.

4. מח"ש מודה, כי לא היה תקדים מבחינתה לדרישה להוציא גופות לצורכי נתיחה חמש שנים לאחר המוות. בית המשפט העליון החליט יותר מפעם אחת כי הוצאת גופות מהקבר לאחר תקופה כה ארוכה אמורה להיות הצעד האחרון, שיינקט לאחר שהוכח כי כל אמצעי החקירה מוצו וכי הוצאת הגופה חיונית ונחוצה לחקר האמת – דרישת מח"ש לא עמדה בכללים אלה.

5. למח"ש נמסרו ביום 3/10/2000 דו"חות נתיחה של ארבע גופות של ההרוגים מאזור אום אל-פחם וכפר ג'ת (רמי גרה, מוחמד ג'בארין, אחמד ג'בארין, מוסלח אבו ג'ראד) – מח"ש לא עשתה בהם שימוש כלשהו.

 הוראת מח"ש מ 3.10.2000 לשחרר את הגופות לקבורה

תשעה ארגוני זכויות אדם מישראל ומהשטחים הכבושים עתרו הבוקר לבג"ץ בדרישה לבטל את התיקון לחוק, אשר מונע מאזרחים פלסטינים לתבוע פיצויים ממדינת ישראל בגין נזקים, שגרמו להם כוחות הבטחון, גם כאשר אלה נגרמו שלא במסגרת פעילות לחימה. את העתירה הגישו המוקד להגנת הפרט, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בשמם וכן בשם אל-חאק - החוק בשרות האדם מהגדה המערבית, המרכז הפלסטיני לזכויות האדם מעזה, בצלם, רופאים לזכויות אדם, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, ושומרי משפט – רבנים לזכויות אדם, באמצעות עורכי הדין חסן ג'בארין וארנה כהן מעדאלה, עו"ד גיל גן-מור מהמוקד להגנת הפרט ועו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח.

תכליתו של התיקון לחוק הנזיקים האזרחיים, שאושר בכנסת בסוף חודש יולי, היא לשלול מתושבי השטחים הכבושים, מנתיני "מדינות אויב" ומפעילי "ארגוני מחבלים" את הזכות לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם על ידי כוחות הבטחון, גם שלא במסגרת פעולה מלחמתית (למעט חריגים זניחים ביותר). החוק המתוקן מסמיך את שר הבטחון להכריז על כל אזור מחוץ לגבולות המדינה כ"אזור עימות", גם אם לא התקיימה בו לחימה כלשהי, הכרזה אשר שוללת מכל מי שניזוק באזור זה את הזכות לתבוע את נזקו בבית המשפט. החוק חל באופן רטרואקטיבי על נזקים, שנגרמו החל מיום 29.9.00, ועל תביעות התלויות ועומדות בפני בתי המשפט.

הארגונים מדגישים בעתירה, כי מדובר בחוק המפר באופן בוטה את עקרונות המשפט ההומניטרי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי החלים בשטחים הכבושים ופוגע בזכויות יסוד, באופן המנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, הם טוענים, הוא אינו חוקתי. חוק זה, נאמר עוד, מוסר מסר ערכי חמור וקיצוני, לפיו לחייהם ולזכויותיהם של הנפגעים תושבי אזור העימות אין ערך, כי בית המשפט לא יתן להם כל סעד וכי הפוגע בהם ייצא פטור בלא כלום. מדובר, לפיכך, בחוק בלתי מוסרי וגזעני. הוראותיו של חוק זה, נטען עוד בעתירה, מסלקות, הלכה למעשה, את הבקרה על פעולות הצבא בשטחים הכבושים. הן מעודדות אי קיום חקירות ואי העמדה לדין של האחראים למקרי מוות ופציעה, שנגרמו מירי רשלני או בזדון, להתעללות ולעינויים, לביזה ולהרס של רכוש אזרחי. בכך פוגע החוק בזכויות היסוד לחיים ולשלמות הגוף, לשוויון ולכבוד, לקניין, ובזכות החוקתית לגישה אל בתי המשפט. הפגיעה חמורה במיוחד, מודגש בעתירה, כי היא שוללת באופן גורף מתן סעד בגין הפגיעה בזכויות היסוד, שלילה שהיא כמו שלילת הזכויות עצמן.

בג"ץ מתבקש בעתירה לקבוע, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חל על כל תושבי אזור הנמצא בשליטת ישראל. לאחרונה קבע בג"ץ בפסק הדין בעניין חוק תוכנית ההתנתקות, כי חוק היסוד חל גם על מתנחלים, המתגוררים בשטחים. קביעה, כי חוק היסוד אינו חל על פלסטינים בשטחים, תיצור משטר של אפרטהייד חוקתי.

הארגונים העותרים מתייחסים גם לאחד מטיעוניהם המרכזיים של יוזמי החוק, לפיו על כל צד לשאת בנזקיו: מדינת ישראל תישא בנזקי אזרחיה, והצד הפלסטיני ישא בנזקיו. לא רק שאין אח ורע לעקרון גורף זה במשפט הבינלאומי, נאמר בעתירה, אלא שהוא מבוסס על ההנחה, כי יחסי הכוח והשליטה בין הישראלים לבין הפלסטינים הינם שווים, וכי מדובר בשתי מדינות עצמאיות, או לכל הפחות בשתי ישויות מדיניות, אשר אין ביניהן יחסי שליטה וכפיפות. הגיון זה מתעלם מהעובדה הברורה והידועה, שלפיה היחסים בין שתי הקבוצות הם יחסים של מדינה כובשת ותושבים נכבשים, וכי המדינה הכובשת מחויבת לכללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי ולהגנה על תושבי השטח הכבוש.