English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ב-27 במארס 2006 הגיש פרופ' פיליפ אלסטון, הדווח המיוחד מטעם האו"ם להוצאות להורג שרירותיות וללא משפט, את הדו"ח שלו למושב ה-62 של נציבות האו"ם לזכויות אדם. בדו"ח מביע אלסטון דאגה לנוכח כישלונה של מדינת ישראל בניהול חקירה נאותה של הירי הקטלני שגרם למותם של 13 מפגינים פלסטינים אזרחי המדינה בהפגנות של אוקטובר 2000.

עדאלה, כנציג המשפטי של ועד משפחות החללים, סיפק לפרופ' אלסטון, בתוקף תפקידו כדווח מיוחד מטעם האו"ם, חומר בכל הנוגע להרג באוקטובר 2000, ועדת החקירה הממלכתית לחקירת אירועי אוקטובר (ועדת אור) וכישלונה של המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (מח"ש) לבצע חקירה מקיפה בנושא.

בדו"ח הנוכחי תיעד פרופ' אלסטון את ההתכתבות שניהל עם מדינת ישראל בין ספטמבר 2005 לינואר 2006, בנוגע לחששות כבדים לשימוש מוגזם בכוח שעשתה המשטרה באוקטובר 2000 ולחסינות מעונש שניתנה לאנשיה בכל הנוגע למקרי ההרג שאירעו אז. פרופ' אלסטון מתייחס במיוחד לספקות שהעלה בנוגע להחלטתה של מח"ש לסיים את החקירה שניהלה בנוגע למקרי ההרג בלי להגיש ולו כתב אישום אחד נגד השוטרים שהיו מעורבים באירועים, למרות ממצאיה של ועדת אור שפורסמו בשנת 2003. פרופ' אלסטון מציין בדו"ח כי ועדת אור מצאה שקציני משטרה מסוימים אשמים במותם של מפגינים מסוימים, או נושאים באחריות למותם, כתוצאה מפקודות שנתנו להפעיל צלפים או להשתמש בתחמושת חיה נגד מפגינים לא חמושים. מלבד זה, קציני המשטרה לא נקטו את הצעדים המתאימים כדי למנוע מההפגנות להידרדר להתנגשויות בין המפגינים לשוטרים.

פרופ' אלסטון הטיל ספק בנימוקים שהציגה מח"ש להצדקת החלטתה לסגור את החקירה: מח"ש טענה כי במקרים מסוימים חסרו ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של קצין משטרה, או לחלופין שנסיבות האירועים הצדיקו את רמת הכוח שהפעילה המשטרה. הדו"ח גם בוחן בספקנות את טענתה של מח"ש, כי המחסור בראיות מספיקות בחלק מהמקרים נבע מאי שיתוף פעולה של משפחות החללים, ובעיקר מסירובן להסכים לבקשת המדינה להוציא חלק מגופות החללים מקברן, לנתיחה שלאחר המוות. פרופ' אלסטון מדגיש כי זו טענה מפוקפקת, מכיוון שמח"ש לא הגיש כתבי אישום במקרים שבהם כן בוצעו נתיחות שלאחר המוות שסיפקו ראיות פיסיות משמעותיות, וכן שחמש שנים לאחר המוות, מצבן של גופות החללים לא יאפשר להפיק מהנתיחה ראיות פיסיות מהותיות או מכריעות. פרופ' אלסטון כותב גם, כי טענתה של מח"ש כי בחקירותיה התברר שהשוטרים והקצינים שבהם עסקה השתמשו בכוח הכרחי סותרת את הממצאים של ועדת אור, שהעריכה כי השימוש בתחמושת חיה והפעלת הצלפים נגד מפגינים לא חמושים לא היו מוצדקים בכל מקרה.

פרופ' אלסטון קבע כי התנהלות היועץ המשפטי לממשלה ומח"ש סותרת את סעיף 3 של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (UNDHR), את סעיף 6 של האמנה הבינלאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות (ICCPR) ואת עיקרון 9 בעקרונות האו"ם בעניין מניעה וחקירה אפקטיביות של הוצאות להורג שרירותיות וללא משפט.

החוקר המיוחד כתב במכתב שנשלח לממשלה בספטמבר 2005, כי "חמש שנים לאחר ש-13 ערבים נורו למוות על ידי כוחות המשטרה ולאחר שוועדת החקירה שהוקמה על ידי הממשלה קבעה כי השימוש בכוח במקרים אלה היה מוגזם, החליטה הממשלה לא להטיל על איש את האחריות למותם". במכתבו עמד פרופ' אלסטון על החובה לבחון בצורה ממשית את טענות משפחות קורבנות אוקטובר 2000.

בתגובה למכתבו של פרופ' אלסטון, שנשלחה בינואר 2006, דיווחה המדינה על החלטתה למנות את המשנה לפרקליט המדינה לאחראי לבדיקה מחודשת של החלטת מח"ש לסגור את החקירות נגד השוטרים. ארגון עדאלה מציין כי תגובת המדינה לחוקר המיוחד אינה מזכירה את התמיכה הלא סבירה שהעניק היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לדו"ח מח"ש. יחסו של מזוז לדו"ח מח"ש מעמיד בספק את האובייקטיביות שלו בכל הנוגע לעניין זה. עדאלה מוסיף כי יכולתו של המשנה לפרקליט המדינה לנהל חקירה ללא משוא פנים שנויה במחלוקת, מכיוון שהממונה עליו, פרקליט המדינה ערן שנדר, היה מנהל מח"ש באוקטובר 2000. שנדר נושא בעיקר האחריות למחדליה של מח"ש ולאי הצלחתה לחקור את מותם של 13 הפלסטינים אזרחי ישראל מיד בסמוך לאירועים.

דוח החוקר המיוחד פרופ' פיליפ אלסטון- מרץ 2006

ב-27 במארס 2006 התקיים דיון בבג"ץ בעתירה של עדאלה נגד שר הפנים, בעניינו של העיתונאי והמחבר אנטואן שלחת. שר הפנים מנע את יציאתו של מר שלחת מהמדינה לתקופה של 12 חודשים, החל מינואר 2006. השר עשה שימוש בתקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1948, כדי למנוע את יציאתו של מר שלחת מהמדינה, בטענה שיציאתו עלולה להסב פגיעה בביטחון המדינה.

בעתירה שהגיש מרכז עדאלה לבג"ץ בשם שלחת, באמצעות עו"ד מרואן דלאל, התבקשו השופטים להורות לשר הפנים לבטל את הצו שהוציא נגד מר שלחת, המונע ממנו לעזוב את הארץ במשך 12 חודשים. בעתירה, שהוגשה ב-21 בינואר 2006, התבקש בג"ץ גם להורות לשר הפנים לא להפעיל את סמכותו למנוע יציאתו של אזרח מישראל, אלא אם כן מתקיים חשש קרוב לוודאי כי היציאה מהארץ תפגע בביטחון המדינה. המבחן הנוהג כיום להפעלת סמכות דרקונית זו של שר הפנים הוא "חשש כן ורציני", שמקורו בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1948.

בדיון, שהתקיים לפני נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, והשופטים אליעזר ריבלין ואשר גרוניס, טען עו"ד דלאל כי שר הפנים אינו יכול להפעיל את סמכותו לאסור על אזרח לצאת מהמדינה, כל עוד אותו אזרח אינו מתכוון לצאת מישראל וגם לא תיכנן לעשות זאת. עוד נטען כי הזכות לצאת מישראל היא זכות חוקתית, המעוגנת במפורש בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; וכי מניעת יציאתו מהארץ של מר שלחת מהווה הפרה של התחייבות המדינה לכבד את הזכויות באמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966, שישראל חתמה עליה ואישררה אותה. סעיף 12 לאמנה זו קובע במפורש את הזכות לצאת מהמדינה.

עוד הדגיש עו"ד דלאל בטיעוניו, כי טיבה של הסכנה המיוחסת כביכול למר שלחת משונה מאוד, שכן מר שלחת לא הוזמן לתשאול ו/או לחקירה על ידי מי מהרשויות המוסמכות לעניין זה. הכיצד, איפוא, מיוחסת למר שלחת סכנה והוא לא נחקר על פשרה, היקפה ומשמעותה?

עו"ד דלאל סיכם את טענותיו בהביעו מורת רוח מהקלות שבה השב"כ ושר הפנים מגבילים זכות חוקתית, באמצעות סמכויות דרקוניות ועל פי חומר סודי. עו"ד דלאל הדגיש בפני בג"ץ כי התנהלות שערורייתית זו של הרשויות לא היתה מתקבלת על הדעת אילו היה מדובר בעיתונאים ברמתו של שלחת מקרב הציבור היהודי, כגון חנוך מרמרי, עוזי בנזימן או תום שגב.

לאחר מכן קיים בג"ץ דיון בדלתיים סגורות, שבו הוצאו העותרים מהאולם. בדיון בדלתיים סגורות טענו נציגי השב"כ את טענותיהם הנוגעות למר שלחת, בלי שלמר שלחת או לעו"ד דלאל ניתנה אפשרות לדעת מה נטען. כשהתחדש הדיון הפומבי, המליץ בית המשפט לעותרים למשוך את עתירתם, בניגוד גמור לרוח הדברים בעת הדיון הפתוח. העותרים משכו את עתירתם כדי למנוע הסבת נזק כלשהו למר שלחת על ידי אשרור המצג הסודי של השב"כ באמצעות פסיקת בג"ץ.

העותרים צירפו לעתירה שני תצהירים לזכותו של מר שלחת, האחד מטעם הסופר סמי מיכאל והשני מטעמו של הפרופסור ששון סומך, חתן פרס ישראל ומי שלימד ספרות ושפה ערבית באוניברסיטת תל אביב במשך 40 שנה. בתצהירו מציין סמי מיכאל, בין השאר, כי:

"כקורא של יצירותיו וכתיבתו של אנטואן התפעלתי מיכולתו למצוא את המשותף, מקפדנותו לאמץ ערכים הומניים וכן מסגנון כתיבתו הענייני.

אני סבור כי אנטואן, הן בתרגום יצירות עבריות לערבית והן בתחום פעילותו הציבורית, תרם תרומה נכבדה להבנה, לקרבה, לסובלנות ולידידות בין שני העמים: הישראלי והפלסטיני. על כן כל ניסיון להצר את צעדיו של שלחת, בכל דרך שהיא, ישרת בסופו של דבר את שוחרי השנאה והאיבה הזוממים לנפץ חלום של התקרבות בין שני העמים".

הפרופסור ששון סומך הצהיר כי:

"מאמריו הרבים של אנטואן, וכן מספר ספרים שלו שהתפרסמו בעשורים האחרונים, מעידים על מסירותו לנושאים שבהם הוא עוסק ומציבים אותו כמבקר ספרותי מעולה וכמשקיף נבון וביקורתי על אורחותיה של התרבות העברית העכשווית.

בנוסף, תרגומיו הרבים של אנטואן מהתרבות הישראלית ללשון הערבית נראים לי כבעלי ערך רב. מדובר בתרגום יצירות פרוזה, שירה ודרמה. מפעלו העכשווי של אנטואן הוא תרגום האוטוביוגרפיה של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך'. יש לקוות כי תרגום זה ייצא בקרוב.

אין לי ספק כי אנטואן הוא אחד המתרגמים הטובים ביותר לערבית מעברית בימינו. בכך הוא ממלא תפקיד חשוב בהיווצרות דיאלוג בין שתי התרבויות".

מר שלחת הוא יוצר פורה ומתרגם מעולה מהשפה העברית לשפה הערבית. בין שאר יצירותיו ניתן למנות שני מחזות, ביקורת ספרות ענפה ומאמרים פובליציסטיים רבים. הוא גם היה עורך בעיתון "אל-איתיחאד" ובעיתון "פסל אל-מקאל". הוא תירגם, בין השאר, את היצירות שלהלן:

o עמוס קינן הדרך לעין חרוד, 1983.
o ישעיהו ליבוביץ עם, ארץ, מדינה, 1986.
o ק. צטניק העימות, 1991.
o פאול קור כספיון, הדג הקטן (סיפור לילדים), 1999.
o יהושע סובול גטו (מחזה), 2000.
o חנוך לוין מלכת האמבטיה (מחזה), 2000.
o בני מוריס, תיקון טעות – יהודים וערבים בארץ ישראל 1956-1936.

הוא גם ערך את תרגום ספרו של סמי שלום שטרית לערבית: המאבק המזרחי בישראל 2003-1948: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה (2003).

בתגובה לדיון בבג"ץ אמר אנטואן שלחת: "הרושם הברור הוא שהשב"כ עדיין שולט ביד רמה בכל האמור לזכויות האזרחים הערבים בישראל וחירויותיהם. שרירות וחוסר הגינות הם מאפייניו של השב"כ, כמוהו כמו כל משטר אפל". עו"ד מרואן דלאל אמר בעקבות הדיון: "לא ניתן לקבל עוד את שליטתו הבלתי חוקית והבוטה של השב"כ במיעוט הערבי בישראל. לפיכך אנו ננהל קמפיין עיקש נגד השב"כ, כדי לחשוף את פניו האמיתיות של הארגון, את התנכלותו הבלתי נלאית לציבור הערבי ואת חתירתו הבלתי מתפשרת נגד האמת ושלטון החוק".

עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, במקום – מתכננים למען זכויות תכנון והפורום לדו קיום בנגב הגישו ב-31 במארס 2006 עתירה לבית המשפט העליון לביטול תוכנית "דרך היין". העתירה, המופנית נגד המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומינהל מקרקעי ישראל, הוגשה באמצעות עורכי הדין סוהאד בשארה ועאדל בדיר מעדאלה, ובסיועם של מתכננת הערים והאזורים הנא חמדאן ומרכז סניף עדאלה בנגב מר סאלם אבו מדיגם. שלושת הארגונים מבקשים לבטל את תמ"מ 4/ 14/ 42: תוכנית מתאר מחוזית חלקית – מחוז דרום – שינוי מס' 42 – "דרך היין" במועצה האזורית רמת נגב. העתירה הוגשה לאחר שוועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (הוולנת"ע) דחתה את התנגדויותיהם של הארגונים לתוכנית.

באזור הנגב קיימות כיום כ-59 התיישבויות בודדים, ששטחן הכולל עולה על 81,000 דונם. בפועל, התיישבויות אלה מוקמות ללא אישורים כדין ובניגוד לדיני התכנון והבנייה. באמצעות התיישבויות אלה מקצות הרשויות, שלא כדין, שטחי קרקע ציבורית נרחבים ביותר למשפחות יהודיות בודדות, כדי למנוע את פיתוחה של האוכלוסייה הערבית בשטחים אלה ולהבטיח שימוש בלעדי של אזרחי המדינה היהודים בהם. כך עולה , בין היתר, מטיוטת דו"ח "התיישבויות יחידים – מחוז צפון ומחוז דרום" שהוכנה על ידי משרד ראש הממשלה בעבור ועדת שרים נגב-גליל. בטיוטת הדו"ח הוסבר, כי "הסיבות ליזום [התיישבויות הבודדים] הן שמירה על קרקעות מדינה... פתרונות לנושאים דמוגרפיים".

בעתירה הוסבר, כי "התיישבויות הבודדים הוקמו וחוברו כולן לתשתיות הנחוצות לחיי אדם, חי וצומח. בין היתר חוברו אלה למים, חשמל, טלפון ודרכי גישה. כספי ציבור רבים הושקעו בהקמת התיישבויות הבודדים, כל זאת בניגוד לחוק ולכללי מינהל תקין. כך גם עולה מהביקורת אשר מתח מבקר המדינה בדו"ח מס' 50ב משנת 2000". העותרים ממשיכים בהשוואה בין מדיניות הממשלה ביחס להתיישבויות הבודדים למדיניות הננקטת כלפי הכפרים הלא מוכרים בנגב. "בשכנות להתיישבויות בודדים אלה וליישובים היהודיים הנ"ל, מתגוררת אוכלוסייה של עשרות אלפי אזרחים ערבים בדואים בכפרים בלתי מוכרים אשר, כמדיניות, מסרבים משרדי הממשלה השונים להעניק להם מעמד מוניציפלי או כל שירותים חיוניים לצורכי מחיה בסיסיים. יצוין כי כפרים אלה, במרביתם, היו קיימים עוד לפני קום המדינה וחלקם האחר הוקמו כתוצאה מצווים של המשטר הצבאי, אשר העביר את תושביהם מכפריהם המקוריים, מלפני 1948, למקומות שבהם הם נמצאים כיום", הסבירו העותרים.

התיישבויות הבודדים מוקמות אף בניגוד לעמדתם המקצועית של מתכנני תמ"א 35 תוכנית מתאר ארצית לבניה, לפיתוח ולשימור אלה כתבו, בחוות דעת שהוגשה למועצה הארצית לתכנון ובנייה ב-20 ביולי 1999: "צוות תמ"א 35 רואה סכנה רבה במדיניות של התיישבות בודדים כאמצעי לפיזור אוכלוסייה ו'תפיסת קרקע' שאינם מבוקרים תכנונית. מדיניות ההתיישבות חייבת להיות מוכתבת על ידי עקרונות הפריסה המבוטאים בתמ"א 35... יש להדגיש שהימנעות מהקמתם של יישובים חדשים כמדיניות תכנון מעוגנת בעקרונות הבסיסיים של תמ"א 35; זאת, כדי לכוון את המאמץ אל פיתוחם וחיזוקם של היישובים הקיימים תוך מניעת פיזור מאמץ ומשאבים, הבטחת רמות שירותים בתחבורה ציבורית ושמירה על שלמותם ורציפותם של השטחים הפתוחים".

אמנם לתוכנית "דרך היין" ניתן צביון תיירותי וחקלאי, אך ייעודה העיקרי והרעיון העומד מאחוריה הם "שמירת קרקעות המדינה" מפני שימוש בידי "גורמים זרים", דהיינו אזרחי המדינה הערבים. תוכנית "דרך היין" רואה בעצם נוכחותם של אזרחי המדינה הערבים בנגב בעיה ואיום. לפי תכלית התוכנית, אזרחים אלה אינם רצויים ואינם ראויים להתפתח. תוכנית "דרך היין" נולדה מחמת נוכחותם של אזרחי המדינה הערבים בנגב ועל מנת לפתור את "בעיית" נוכחותם באזור זה, הוסבר בעתירה.

העותרים ממשיכים ומסבירים, כי תכלית זו של התוכנית יש בה משום דה-לגיטימציה ואף דה-הומניזציה של אזרחי המדינה הערבים בנגב. התוכנית קמה כדי "להתמודד" עם נוכחותם של אזרחי המדינה הערבים באזור הנגב. לו אלה לא היו נוכחים שם, אופי התכנון ותכליתו היו שונים במהותם. על כן, טענו העותרים, החלטת הוולנת"ע לדחות את התנגדויותיהם מנוגדת לעקרונות היסוד של השיטה המשפטית ופוגעת פגיעה חמורה ביותר בזכויות יסוד של אזרחי המדינה הערבים בנגב ומנוגדת לעקרונות הצדק החלוקתי ופיתוח בר קיימא.

לעתירה צורפו שתי חוות דעת. האחת של פרופ' יוברט לו-יון, לשעבר פרופ' חבר וראש מסלול תכנון ערים ואזורים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. פרופ' לו-יון מציין כי קיימות אי-בהירויות וסתירות רבות בהצהרות הפרוגרמטיות של התוכנית. לא ברור מהו בדיוק ה"ציר" של דרך היין ולא ברורה הלוגיקה של הפיזור המוצע של החוות כאסטרטגיה שיווקית תיירותית. רוב החוות המוצעות ממוקמות בנקודות בעלות רגישות נופית וסביבתית גבוהה מאוד. חוות הדעת השנייה היא של פרופ' אורן יפתחאל, לשעבר ראש המחלקה לגיאוגרפיה ותכנון סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון. פרופ' יפתחאל מסביר, כי תוכנית "דרך היין" תוביל להחרפת הקיפוח של הערבים-הבדואים באזור הנגב ולהעמקת ניכורם מהחברה הישראלית.

 לעתירה

ב-19 במארס 2006 פנה ארגון עדאלה אל היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה להורות על סגירת כל תיקי החקירה שנפתחו נגד מפגינים שהשתתפו במשמרת מחאה חוקית שנערכה בעיר טירה שלושה ימים קודם לכן, ב-16 במארס. המדובר במשמרת מחאה פוליטית שקיימו כמה מתושבי טירה בעת ביקורה של סגנית שר הפנים, רוחמה אברהם, בעיר. אברהם הגיעה לעיר טירה שבמשולש בעת מערכת הבחירות, כדי לערוך חוג בית לקידום מפלגתה - קדימה.

שוטרים שהיו במקום באותה עת ניסו למנוע מהתושבים למחות וביקשו מהם להתפזר. בשלב מסוים החלו השוטרים לבקש מכלל הנוכחים במשמרת המחאה להתפזר, בטענה כי מדובר בהתקהלות אסורה ובלתי חוקית. עו"ד פואד סולטאני, אשר השתתף במחאה, ניגש אל השוטרים וניסה להסביר להם כי מדובר במשמרת חוקית וכי להם אין כל סמכות להורות על פיזורה. הוא הוסיף שהמשתתפים רק נשאו שלטים ושאין במעשיהם הפרה של הסדר הציבורי. ניסיונותיו של עו"ד סולטאני לאפשר את המשך קיום משמרת המחאה עלו בתוהו. השוטרים החלו לפזר את המשמרת ולבצע מעצרים. כמה מפגינים התנגדו למעצר וניסו לחלץ עצמם מידי השוטרים. בסופו של יום עצרה המשטרה ארבעה מפגינים, אשר שוחררו יממה לאחר מכן למעצר בית על ידי בית המשפט. יומיים לאחר ההפגנה הוזמן עו"ד סולטאני לתחנת המשטרה בכפר סבא ונחקר בחשד להפרת סדר והתקהלות אסורה ובלתי חוקית.

בפנייה ליועץ המשפטי הודגש, כי על-פי פקודת המשטרה, התשל"א-1971, והנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לקיום משמרת מחאה תחת כיפת השמים, שמשתתפיה מבקשים לבטא דעה בנושא מסוים ואין בה נאום פוליטי, אין צורך ברישיון מהמשטרה. משמרת המחאה בטירה, שמשתתפיה רק הניפו שלטים, לא הצריכה קבלת רישיון והמשתתפים התקהלו כדין. עו"ד עביר בכר מעדאלה, אשר ניסחה את הפנייה ליועץ המשפטי, הוסיפה כי גם אם המפגינים גרמו אי נוחות קלה לציבור העוברים והשבים, אי אפשר להאשימם בהפרעה לסדר הציבורי. שכן, כיכרות ורחובות בעיר נועדו, בין היתר, לשמש את התושבים לצורכי הפגנה וגרימת אי נוחות כתוצאה ממחאה הינה חלק ממימוש חירות הביטוי שנועדה בעיקר למשוך את תשומת לבו של הציבור.

בכל הנוגע למעצרים שביצעה המשטרה נטען, כי הם לא היו כדין הואיל והמפגינים לא עברו על שום איסור פלילי המצדיק מעצר.מכאן, שהתנגדותם למעצר הבלתי חוקי היתה כדין. עיכובו של עורך-דין סולטאני לחקירה, הטרדתו והניסיון לציירו כעבריין, מהווים אף הם מעשה נגוע ובלתי חוקי. לשוטרים היה ברור כי ההידברות שניהל עמם עו"ד סולטאני היתה מתוקף תפקידו כעורך דין, שיכול לייעץ למשתתפי משמרת המחאה מה לעשות, איך וכיצד לנהוג.

עו"ד בכר הוסיפה, כי מלבד הפגיעה הקשה בזכויותיהם החוקתיות של משתתפי המשמרת החוקית להפגנה וחופש ביטוי, עולה החשש כי בהטרדתם של אותם משתתפים - אם באמצעות עיכוב ואם באמצעות מעצר - ביקשו השוטרים להטיל אימה על כלל תושבי העיר, שמא ירהיבו עוז בנפשם לממש את חירותם לביטוי על דרך השתתפות בפעילויות מחאה פוליטיות או תמיכה בהן.

 לפנייה

בתאריך 3.4.2006 פנה מרכז עדאלה בשם אב ובנו הקטין, תושבי ואדי סלאמה, במכתב דחוף לקופת חולים כללית ולמשרד הבריאות. במכתב דרש עדאלה להפנות באופן מיידי את הקטין לפסיכולוג דובר ערבית, במסגרת הטיפול שהוא מקבל במכון להתפתחות הילד בקופת חולים כללית. בעקבות קשיים בתחום התפתחות השפה, הופנה הקטין על ידי המכון להתפתחות הילד בכרמיאל לפסיכולוגית. מכיוון שהקטין אינו דובר עברית, הוא הופנה להמשך טיפול אצל פסיכולוג דובר ערבית. תחילה טענה קופת חולים כללית, כי אין באפשרותה להפנות לפסיכולוג דובר ערבית, שכן אין פסיכולוגים ערבים מועסקים על ידה. בשלב מאוחר יותר, לתדהמת הורי הקטין, הודיעה להם הקופה, כי לא ניתן להפנות את בנם לפסיכולוג דובר ערבית הואיל ושירות כזה אינו כלול בסל השירותים המוענק על ידה.

במכתב ששלחה עו"ד סאוסן זהר מעדאלה, נטען כי הסירוב להפנות את הילד לפסיכולוג דובר ערבית הינו תוצאה של אי העסקת פסיכולוג כזה ולא של העובדה כי השירות אינו מכוסה בסל השירותים. התוצאה הינה, כי מטופלים יהודים הזקוקים לשירות של פסיכולוג דובר עברית זכאים ומקבלים בפועל את הטיפול הנדרש, ואילו מטופלים ערבים אינם מקבלים את השירות שהם זקוקים וזכאים לו, אף ששתי קבוצות האוכלוסייה, יהודים וערבים, המבוטחות בקופת חולים כללים, משלמות דמי ביטוח שווים בעד השירות שהן אמורות לקבל. מבחינת התוצאה ולמרות התשלום השווה, שתי קבוצות האוכלוסייה אינן נהנות באופן שווה משירות שבעדו שילמו.

בנוסף נטען במכתב, כי בנסיבות אלה מפלה קופת חולים כללית את מטופליה ופוגעת בזכותם לנגישות שווה לקבלת שירותי בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1984, הקובע כי כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי החוק וכי קופת החולים אחראית כלפי מי שרשום בה למתן מלוא שירותי הבריאות שלהם הוא זכאי על פי החוק. סעיף 7(א) לחוק על התוספת שלו, מגדיר את סל שירותי הבריאות שיינתנו למבוטחים. אלה כוללים התייעצות, אבחון וטיפול בתחום התפתחות הילד.

תגובת קופת חולים כללית ומשרד הבריאות טרם ניתנה.

ביום 29/03/2006 התקיים הדיון הראשון בעתירת ועד הורי ילדי בית ספר אל-מנארה נגד עיריית עכו ומשרד החינוך בפני הרכב השופטות פרוקצ'יה, חיות ונאור. במהלך הדיון העיר בית המשפט לעיריית עכו ומשרד החינוך כי אין מחלוקת בדבר ריבוי הליקויים הבטיחותיים במיוחד לאור הדו"חות הבטיחותיים שהוגשו הן על-ידי העותרים והן על-ידי המשיבים עצמם. בסוף הדיון הורה בית המשפט למשיבים לתקן את הליקויים הבטיחותיים ולדווח על ההתקדמות בעניין זה לבית המשפט תוך שלושה חודשים.

יש להזכיר, כי מדובר בעתירה שהוגשה על ידי עדאלה בחודש פברואר 2006 כנגד משרד החינוך ועיריית עכו, ואשר בה דרש ארגון עדאלה לחייב את משרד החינוך ועיריית עכו למלא אחר חובתם ולתקן את כל הליקויים הבטיחותיים בבית הספר לחינוך יסודי ערבי "אלמנארה". העתירה הוגשה באמצעות עורכת הדין עביר בכר מעדאלה, בשם הוריהם של תלמידי בית הספר "אלמנארה", כמה תלמידים מבית הספר, חבר מועצת העיר אחמד עודה, עמותת "אליאטר" ועדאלה. בעקבות הגשת העתירה החלה עיריית עכו לבצע תיקונים בבית הספר אם כי בקצב איטי ובמידה לא מספקת.

בית הספר "אלמנארה" שוכן במבנה שהוקם בשנת 2004 וכיום לומדים בו למעלה מ-670 תלמידים. אף על פי שהבניין נבנה לפני שנתיים בלבד, התגלו בו ליקויים בטיחותיים רבים. מרבית הליקויים מצריכים טיפול מיידי, מכיוון שנשקפת מהם סכנה ממשית לחיי התלמידים ולבריאותם. לדוגמה, בניגוד להנחיות משרד החינוך אין בבית הספר ברזיות למי שתייה. בגלל היעדרן של ברזיות מחצרות בית הספר ומהמתחם הפנימי שלו, התלמידים נאלצים לשתות מים מהברזים שבתאי השירותים. מסיבה זו נוצרת צפיפות רבה בחדרי השירותים, ששטחם קטן ושאינם מיועדים לספק מי שתייה לתלמידים. לאחר הגשת העתירה הותקנו שתי ברזיות ברחבת בית הספר אולם גם ברזיות אלו נמצאו כלא בטיחותיות.

כמו כן, בחצרות שבבית הספר נמצאו ליקויי בטיחות חמורים. המעקות בחצרות אינם תקניים, אין בהן מתקני הצללה והן מרוצפות ברצפה מחליקה ומסנוורת, שאינה עומדת בתקן הישראלי. לאחר הגשת העתירה הזמינו המשיבים דו"חות בטיחותיים אשר אישרו 95% אחוזים מהליקויים שהצביעו עליהם העותרים.

לא רק שטח בית הספר מסכן את שלומם של התלמידים, אלא גם דרכי הגישה אליו וממנו. בניגוד להנחיות משרד החינוך, הדרך שבה מגיעים התלמידים אל בית הספר משמשת גם שטח חנייה למכוניות של עובדי בית הספר "אלמנארה" ובית ספר אחר הנמצא באותו מתחם - "אלאמאל". הסכנה הנובעת מכך מקבלת משנה חומרה, מכיוון שדרך הגישה לבית הספר משמשת ציר תנועה מרכזי ללמעלה מאלף תלמידים הלומדים בבתי ספר סמוכים.

בעקבות הגשת העתירה חסמה עיריית עכו באמצעות סלעים את כניסתם של המכוניות לרחבת הכניסה לבית הספר. עו"ד עביר בכר, טענה בפני בית המשפט כי חסימת הגישה לבית הספר באמצעות סלעים לא יכולה להיות פתרון קבוע כיוון שהמכוניות עדיין חוסמות את הגישה בקטע מסוים מהרחבה מה גם שיש צורך למצוא פתרון תכנוני קבוע שיפריד באופן ברור בין מעבר התלמידים, הולכי הרגל, לבין הרחבה המשמשת חניה לעובדי בית הספר.

ארגון עדאלה ימשיך יחד עם העותרים לעקוב מקרוב אחר מילוי המשיבים לחובתם והבטחותיהם עד לתיקון כלל הליקויים הבטיחותיים.

בג"צ 1203/06 ועד הורי תלמידי בית ספר אלמנארה ואח' נ' עיריית עכו ואח'.

ביום 26/03/06 ובמענה לפניית ארגון עדאלה, הודיע שב"ס כי לאחרונה נבנה אולם המתנה מקורה ומרווח עבור משפחות האסירים המבקרות בבתי הכלא אוהלי קידר ואשל שבדרום. כמו כן הותקנו בחצר הצמודה למתחם בתי הכלא מתקני שעשועים לילדי המבקרים את הוריהם האסירים בנוסף לחדרי הביקור החדישים והממוזגים שנבנו.

ביום 14/02/06 פנה ארגון עדאלה לנציב שרות בתי הסוהר, יעקב גנות, והשר לביטחון פנים, גדעון עזרא, ודרש שיפור תנאי הביקור הירודים של משפחות האסירים בבתי הכלא בדרום. הפנייה התבססה על תצהיר של אחת הנשים שביקרו בבתי הכלא, בו היא תיארה את התנאים הפיזיים והסביבתיים הקשים אליהם נחשפים משפחות האסירים הפלסטינים במהלך הביקורים. משפחות האסירים נדרשות להמתין שעות ארוכות בפתח בית הכלא בעמידה במקומות לא מוסדרים, לא מקורים כשהן חשופות לקור ולגשמים ולקרני השמש בתקופת הקיץ. מים זורמים לשתייה אין ובמהלך כל שעות ההמתנה לא מתאפשר למבקרים להשתמש בשירותים. בהעדר אולמות המתנה מסודרים נאלצים בני ובנות משפחות האסירים להשאיר את כל חפציהם, בכלל זה מזון התינוקות, תחת כיפת השמיים ללא פיקוח וללא מתן אפשרות לאחסן את החפצים במקום בטוח.

עו"ד עביר בכר טענה בפנייה, כי קיום הביקורים בצורה המתוארת לעיל תוך רמיסת כבודם של המבקרים מהווה פגיעה קשה בזכותם של האסירים ובני משפחותיהם לביקורים ובזכותם החוקתית לחיי משפחה. כמו כן, נטען בפנייה, כי העברתם של האסירים הפלסטינים לריצוי עונשם בבתי כלא בתוך שטחי ישראל מקימה חובה מיוחדת על המדינה לדאוג לכך כי האסירים יוכלו לממש את זכותם לביקורים הלכה למעשה ובצורה הולמת. חובה זו, כוללת בחובה גם את החובה להקצות את המשאבים הדרושים לקיום הביקורים באופן סדיר ומכובד.

 לפנייה

בעקבות עתירת עדאלה, סאות אלעאמל, עמותת איתך ועמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי, הוציא בג"ץ צו על תנאי כנגד חוקתיות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב – 1982, השוללים קצבת הבטחת הכנסה ממי שבבעלותו או בשימושו רכב מנועי.

ביום 27.3.06 הוציא בג"ץ צו על תנאי במסגרת העתירות אשר הוגשו ע"י ארגון עדאלה, סאות אלעאמל ותושב מכפר אלמשהד, וכן ע"י עמותת איתך ומחוייבות לשלום וצדק וחברתי בשם חמש אמהות חד הוריות, התוקפות את חוקתיות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב – 1982, השוללים קצבת הבטחת הכנסה ממי שבבעלותו או בשימושו רכב מנועי. כמו כן הורה בג"ץ למדינה ולמוסד לביטוח לאומי, להשיב לעתירות הארגונים כנגד חוקתיות הוראות החוק תוך 90 ימים.

סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, קובעים, כי מי שיימצא כזכאי לקצבת הבטחת הכנסה אך בבעלותו ו/או בשימושו רכב מנועי, תישלל ממנו כליל גמלת הבטחת ההכנסה.

העותרים טענו, כי הוראות החוק והתקנות פוגעות בזכויות יסוד חוקתיות. נטען, כי קריטריון השימוש ו/או הבעלות ברכב אינו רלוונטי לעניין רמת מחייתם של תובעי הקצבה, הוא מפלה ופוגע בעקרון השוויון. כמו כן נטען, כי הוראות החוק והתקנות הינן בלתי סבירות באופן קיצוני משום שהן לא עושות כל אבחנה לעניין סוג הרכב, שוויו, עלויות החזקתו ומי הנושא בהן; בין מי שבבעלותו רכב לבין מי שבשימושו, ואינן נותנות כל משקל לנסיבות האישיות של תובעי הבטחת ההכנסה, כמו הצורך ברכב; מקום מגורים, קיומה של תחבורה ציבורית ותדירותה.

המוסד לביטוח לאומי, נטען בעתירות, אוכף ביד קשה את הוראות החוק והתקנות. בנוסף, מפעיל משרד האוצר "משטרה כלכלית" הכוללת חוקרים היוצאים לשטח ומצלמים את תובעי הבטחת הכנסה בהגיעם ללשכות התעסוקה תוך נהיגה ברכב או כאשר הרכב חונה ליד ביתם, ומכינים על כך דו"חות. המוסד לביטוח לאומי, שולל ללא כל בירור מעמיק את הקצבאות ומחייב רטרואקטיבית את התובע בסכומים שיכולים להגיע לעשרות אלפי שקלים, עבור תשלומים שקיבל מיום הגשת התביעה. חוב זה מנוכה בדרך כלל מקצבת הילדים ו/או מגמלת הבטחת הכנסה עתידית אותה יהיה הזכאי לתבוע אחרי מינימום שלושה חודשים מיום דחיית תביעתו לתשלום הגמלה.

בעתירות נטען, כי הוראות החוק והתקנות מנוגדות לתכליתו של חוק הבטחת ההכנסה, שהינה להבטיח לכל אדם שאין בכוחו לספק לעצמו הכנסה הדרושה לקיומו, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיו החיוניים. עוד נטען, כי הן שוללות ופוגעות באופן חמור ובלתי מידתי בזכויות חוקתיות נעלות בחשיבותן והן הזכות לקיום מינימאלי, הזכות לכבוד והזכות לקניין.

עתירת מרכז עדאלה הוגשה בשם ארגון סאות אלעאמל וכן בשמו של מקבל גמלת הבטחת הכנסה אשר בקשתו לשימוש ברכב נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי על אף שהדבר נחוץ לו על מנת לסייע לבתו הסובלת מעוורון קשה, ועל אף שהוא האדם היחיד שיכול ללוות אותה ולהסיעה על מנת שתישאר במעקב רפואי ולטפל בשאר ענייניה החיוניים והיום-יומיים.

בתגובה לעתירות טענה המדינה, כי עלויות האחזקה השוטפות של רכב הן גבוהות, ומכאן "כי מימון הרכב נעשה מהכנסות עצמיות נוספות של מבקש הגמלה אשר עליהן לא דיווח למוסד לביטוח לאומי בעת בדיקת זכאותו." עוד טענה המדינה, כי אף במצב בו אדם אחר, זולת מבקש הקצבה, נושא בעלויות השוטפות של החזקת הרכב, יש לשלול את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה "וזאת מהטעם שיש לראות במבוטח שכזה כאילו ניתן לו על ידי בעל הרכב סכום שווי הרכב וכן סכום שווי השימוש ברכב." עוד הוסיפה הפרקליטות, כי "המשפט הישראלי אינו מעודד מציאות בה קופת הציבור מממנת צרכיו הקיומיים של האדם ובכך מאפשרת לזולת לממן צרכים אחרים שאינם בעלי אופי קיומי".

העותרים השיבו, כי טענת המדינה לעתירה היא שרירותית ואינה נותנת כל משקל לנסיבותיו האישיות של מבקש הגמלה, למקום מגוריו, לתדירות התחבורה הציבורית בסביבתו, ולסוג ושווי הרכב. תגובת המדינה אף אינה נותנת כל משקל לשינוי העתים, וזאת על אף שכיום, שלא כמו בעבר, רכב מנועי הוא דבר נפוץ, נחוץ וחיוני. ואינו עוד נחלת העשירים בלבד ואין לראות בעצם הבעלות ו/או השימוש ברכב כמותרות ואין בהם בהכרח להעיד על מעמד סוציו-אקונומי או מצב כלכלי שפיר.

בג"ץ 10662/04, סלאח חסן ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'