|
||
14.2.2006 בג"ץ קיבל את עתירתם של עדאלה וח"כ עזמי בשארה כנגד הסרת חסינותו והעמדתו לדין באשמת תמיכה בארגון טרור ביום 1.2.2006 קיבל בג"ץ ברוב דעות (2 מול 1) את עתירת ח"כ ד"ר עזמי בשארה, שיוצג על ידי ארגון עדאלה, נגד היועץ המשפטי לממשלה בעניין תחולת החסינות העניינית על נאומיו הפוליטיים באום אלפחם ביוני 2000, ובקרדאחה שבסוריה ביוני 2001. בנובמבר 2001 הסירה הכנסת את חסינותו של ח"כ בשארה ונענתה לבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אליקים רובינשטיין, על מנת להגיש כתב אישום נגדו לפי הפקודה למניעת טרור – 1948, בגין תמיכה בארגון טרור. זאת היתה הפעם הראשונה בתולדות הכנסת שחסינותו של ח"כ מוסרת בגין נאום פוליטי. בפני בית משפט השלום בנצרת, אשר דן בכתב האישום נגד ח"כ בשארה, נטענו טענות מקדמיות רבות, כולל טענת תחולתה של החסינות העניינית על נאומי ח"כ בשארה, תחולה השוללת אפשרות הגשת כתב אישום נגד חבר כנסת. בית משפט השלום בנצרת החליט כי הוא יכריע בשאלת תחולת החסינות בסוף ההליך הפלילי, עם מתן פסק הדין. בעקבות זאת, הוגשה העתירה לבג"ץ ביום 24.12.2003. בין השאר נטען כי על בית המשפט היה להכריע בשאלת תחולת החסינות בשלב הטענות המקדמיות, ולא לחכות עד סוף ההליך הפלילי, שכן אז תתרוקן החסינות מכל תוכן. ביום 7.11.2004, במהלך דיון שנערך בפני בג"ץ, העיר בג"ץ ליועץ המשפטי לממשלה כי ניתן להחזיר את הנושא לבית משפט השלום על מנת להכריע בשאלת תחולת החסינות עד נאומי ח"כ בשארה, או שבג"ץ עצמו יפסוק בשאלה זו. היועץ המשפטי לממשלה הסכים לאפשרות השניה. הנשיא ברק קבע בפסק הדין בדעת הרוב כי על אף שמדובר בנאום קשה, הוא נכנס לגדר חלותה של החסינות העניינית. הוא קבע כי ניתן לראות בדברים המיוחסים לח"כ בשארה כתמיכה בארגון טרור, אך אין בהם תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור. תמיכה אחרונה זו היא השוללת את תחולתה של החסינות העניינית של ח"כ. עוד הוסיף הנשיא ברק, כי הפקודה למניעת טרור קובעת עבירות רחבות ביותר, אשר ממילא מגבילות את חופש הביטוי, ועל כן בית המשפט צריך להיות זהיר בהגבילו חסינות עניינית של ח"כ. השופט ריבלין הצטרף לדעתו של הנשיא ברק, וציין בחוות דעתו כי "ראוי, מכל מקום, להכיר בחשיבות המיוחדת של הביקורת השיפוטית באותם מקרים שבהם עומדות על הפרק זכויות היסוד של האדם... כך בכלל, ובפרט כך בעת שמדובר בחסינות הנוגעת לחופש הביטוי, ובענייננו – לא ביטוי סתם כי אם ביטוי פוליטי, ולא ביטוי פוליטי סתם כי אם ביטוי פוליטי של חבר הכנסת, ולא חבר הכנסת סתם כי אם נציגה של קבוצת מיעוט." השופטת פרוקצ'יה כתבה בדעת המיעוט שלה כי ח"כ בשארה חצה בנאומיו את הקווים האדומים המקיפים את פעילותו של חבר הכנסת, ועל כן לא ניתן לראות בחסינות כחלה על אותם נאומים.
14.2.2006 עדאלה בתגובה לבג"ץ: אין בסיס משפטי או עובדתי לקיים דיון נוסף בפסק הדין בעניין "נוהל שכן" מרכז עדאלה הגיש, ב-8 בפברואר 2006, תגובה לעתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בג"ץ בעניין שימוש באזרחים פלסטינים כ"מגינים אנושיים" ("נוהל שכן" או "נוהל אזהרה מוקדמת"). העתירה לקיום דיון נוסף הוגשה ב-17 בנובמבר 2005 על ידי שר הביטחון, שאול מופז, וראש המטה הכללי בצה"ל, דן חלוץ. בג"ץ, בפסק דין שניתן ב-6 באוקטובר 2005, קבע כי "נוהל אזהרה מוקדמת" של הצבא אינו חוקי. נוהל זה מאפשר לכוח צבאי המבצע מעצר בשטחים הכבושים "להסתייע" באזרח פלסטיני, אם זהאינו מסרב לבקשת הכוח ואם לפי שיקול הדעת של המפקד הצבאי בשטח ה"סיוע" שמספק האזרח אינו מעמיד אותו בסכנה. בג"ץ קבע כי נוהל זה מנוגד למשפט הבינלאומי, בין השאר משום שהוא מערב אזרחים בלחימה ומעמיד אותם בסכנה ממשית תוך הפרה של זכויותיהם, בין היתר, על פי אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949. התגובה לעתירה לקיים דיון נוסף בפרשה זו הוגשה על עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, בשם הארגון ובשם שישה ארגוני זכויות אדם וזכויות אזרח נוספים: האגודה לזכויות האזרח, קאנון, "בצלם", רופאים למען זכויות אדם, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל והמוקד להגנת הפרט. בתגובה נטען כי אין בסיס משפטי ועובדתי לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בג"ץ, כנדרש מכוח הוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט – 1984. כן נאמר בה, כי מכיוון שהעותרים (שר הביטחון והרמטכ"ל) ו/או מי מטעמם הפרו בעקביות את צווי הביניים שהוציא בג"ץ בתקופת הדיון בעתירה, אין מקום לעריכת דיון נוסף. עדאלה והמשיבים האחרים הזכירו שהוגשו 33 עדויות של אזרחים פלסטינים שנעשה בהם שימוש בעת פעילות צבאית של העותרים ו/או מי מטעמם, לתכלית הצלחתה של אותה פעילות צבאית, תוך כפייה, השפלה ופגיעה בזכויות בסיסיות העומדות לאזרחים אלה. בכך הפרו העותרים את צווי הביניים שהוציא בג"ץ ב-18.8.2002 וב-21.1.2003. המשיבים הוסיפו כי הם הגישו שתי בקשות לפי הפקודה לביזיון בית משפט, ב-20.11.2002 וב-16.8.2004. בג"ץ לא דחה אף לא אחת משתי בקשות אלה. המגיבים צירפו לתגובתם שתי עדויות חדשות, שנאספו על ידי ארגון "בצלם", לשימוש של הצבא באזרחים פלסטינים בעת פעילות לביצוע מעצר בשטחים. בפעולות אלה הצבא "הסתייע" באזרחים בניגוד לרצונם, תוך סיכון חייהם ובסתירה ברורה וגלויה לפסק דינו של בג"ץ מ-6 באוקטובר 2005. המגיבים הגישו לבית המשפט תצהיר של חייל צנחנים שהשתתף בפעולות צבאיות רבות לביצוע מעצרים בשטחים, ואשר סיים את שירותו הצבאי לאחרונה. בתצהירו מציין החייל כי הכוח שבו שירת מעולם לא קיבל תדרוך מסודר על "נוהל אזהרה מוקדמת"; כי תמיד האזרחים נדרשו ללכת לפני הכוח הצבאי, בלי להתחשב בעמדתם או בהסכמתם; כי לעתים קרובות נעשה שימוש בילד שהלך לפני הכוח לעבר בית שחשדו כי מסתתר בו מבוקש, מתוך מחשבה כי יותר בטוח לכוח אם יעשה שימוש בילד; וכי השימוש באזרחים נעשה להגנת הכוח הצבאי, ללא קשר לסכנה שאזרחים אלה מוצבים בה. עוד נטען בתגובה, כי שלא כמו המשיבים, שהגישו לבג"ץ חוות דעת של מומחה בכיר למשפט בינלאומי (הפרופסור איל בנבנשתי) ומאמר של מומחה בכיר נוסף באותו נושא (המלומד Roland Otto), אשר שללו במפורש את חוקיותו של "נוהל אזהרה מוקדמת", הצבא לא הצליח להסתמך על מלומדים התומכים בעמדתו בדבר חוקיות הנוהל האמור או לגייס ולו מלומד אחד כזה.
14.2.2006 בעתירה לבג"ץ דורש עדאלה לבטל את צו איסור היציאה מהארץ שהוצא נגד העיתונאי והמתרגם אנטואן שלחת בעתירה שהגיש מרכז עדאלה לבג"ץ, בשם העיתונאי והמחבר אנטואן שלחת, התבקשו השופטים להורות לשר הפנים לבטל את הצו שהוציא נגד מר שלחת, המונע ממנו לעזוב את הארץ במשך 12 חודשים. בעתירה, שהוגשה ב-21 בינואר 2006, התבקש בג"ץ גם להורות לשר הפנים לא להפעיל את סמכותו למנוע יציאתו של אזרח מישראל, אלא אם כן מתקיים חשש קרוב לוודאי כי היציאה מהארץ תפגע בביטחון המדינה. המבחן הנוהג כיום להפעלת סמכות דרקונית זו של שר הפנים הוא "חשש כן ורציני", שמקורו בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1948. שר הפנים הוציא את הצו נגד מר שלחת מכוח תקנה 6 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התש"ח-1948. בעתירה, שהוגשה על ידי עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, נטען כי שר הפנים הוציא את הצו האוסר על מר שלחת לצאת את הארץ בחוסר סמכות, הואיל ומר שלחת לא התכוון לצאת מישראל ואף לא תיכנן לעשות זאת. כן נאמר בעתירה, כי הואיל והזכות לצאת מישראל היא זכות חוקתית המעוגנת במפורש בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לחייב את שר הפנים לאמץ מבחן מקשה יותר על הפעלת סמכותו הדרקונית: לא רק חשש כן ורציני לפגיעה בביטחון המדינה, אלא חשש קרוב לוודאי לכך. העותרים הוסיפו וטענו, כי שר הפנים הפר את המחויבות של מדינת ישראל לכבד את זכות היציאה מהארץ, המעוגנת בסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966. ישראל היא צד לאמנה זו, וממשלת ישראל אישררה אותה בשנת 1991. כאמור, נטען בעתירה כי חובה על שר הפנים לאמץ את מבחן החשש הקרוב לוודאי לפגיעה בביטחון המדינה. זהו גם המבחן שאומץ על ידי ועדת זכויות האדם באו"ם בפרשנותה המוסמכת לסעיף 12 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. העותרים הדגישו כי הצו שהוציא שר הפנים מפר את זכותו של מר שלחת להליך הוגן, שהיא זכות יסוד במשפט הישראלי. שר הפנים מנע ממר שלחת לצאת מישראל בטרם שמע את עמדתו של האחרון. כמו כן, ההחלטה למנוע ממר שלחת לצאת את הארץ התבססה על חומר סודי, שלא נגלה לעיניו של מר שלחת לא לפני הוצאת הצו המונע ממנו לצאת את הארץ וגם לא אחר כך. העותרים צירפו לעתירה שני תצהירים לזכותו של מר שלחת, האחד מטעם הסופר סמי מיכאל והשני מטעמו של הפרופסור ששון סומך, חתן פרס ישראל ומי שלימד ספרות ושפה ערבית באוניברסיטת תל אביב במשך 40 שנה. בתצהירו מציין סמי מיכאל, בין השאר, כי:
"כקורא של יצירותיו וכתיבתו של אנטואן התפעלתי מיכולתו למצוא את המשותף, מקפדנותו לאמץ ערכים הומניים וכן מסגנון כתיבתו הענייני.
אני סבור כי אנטואן, הן בתרגום יצירות עבריות לערבית והן בתחום פעילותו הציבורית, תרם תרומה נכבדה להבנה, לקרבה, לסובלנות ולידידות בין שני העמים: הישראלי והפלסטיני. על כן כל ניסיון להצר את צעדיו של שלחת, בכל דרך שהיא, ישרת בסופו של דבר את שוחרי השנאה והאיבה הזוממים לנפץ חלום של התקרבות בין שני העמים". הפרופסור ששון סומך הצהיר כי:
"מאמריו הרבים של אנטואן, וכן מספר ספרים שלו שהתפרסמו בעשורים האחרונים, מעידים על מסירותו לנושאים שבהם הוא עוסק ומציבים אותו כמבקר ספרותי מעולה וכמשקיף נבון וביקורתי על אורחותיה של התרבות העברית העכשווית.
בנוסף, תרגומיו הרבים של אנטואן מהתרבות הישראלית ללשון הערבית נראים לי כבעלי ערך רב. מדובר בתרגום יצירות פרוזה, שירה ודרמה. מפעלו העכשווי של אנטואן הוא תרגום האוטוביוגרפיה של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך'. יש לקוות כי תרגום זה ייצא בקרוב. אין לי ספק כי אנטואן הוא אחד המתרגמים הטובים ביותר לערבית מעברית בימינו. בכך הוא ממלא תפקיד חשוב בהיווצרות דיאלוג בין שתי התרבויות". מר שלחת הוא יוצר פורה ומתרגם מעולה מהשפה העברית לשפה הערבית. בין שאר יצירותיו ניתן למנות שני מחזות, ביקורת ספרות ענפה ומאמרים פובליציסטיים רבים. הוא גם היה עורך בעיתון "אל-איתיחאד" ובעיתון "פסל אל-מקאל". הוא תירגם, בין השאר, את היצירות שלהלן:
הוא גם ערך את תרגום ספרו של סמי שלום שטרית לערבית: המאבק המזרחי בישראל 1948-2003: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה (2003). ביום 13.2.2006 הגיש שר הפנים את תגובתו לבית המשפט. במסגרתה הוא חזר על טענתו כי קיים חשש כי יציאתו של מר שלחת מהארץ עלולה לגרום לפגיעה בביטחון המדינה. באותו יום, 13.2.2006, הגיש עדאלה בקשה לקיום דיון דחוף בעתירה.
8.2.2006 עדאלה בעתירה לבג"ץ: להורות למשרד החינוך ועיריית עכו לתקן את כל הליקויים הבטיחותיים בבית הספר היסודי "אלמנארה" בעכו בעתירה שהגיש לבג"ץ ביום שלישי, 7 בפברואר 2006, דרש ארגון עדאלה לחייב את משרד החינוך ועיריית עכו למלא אחר חובתם ולתקן את כל הליקויים הבטיחותיים בבית הספר לחינוך יסודי ערבי "אלמנארה". העתירה הוגשה באמצעות עורכת הדין עביר בכר מעדאלה, בשם הוריהם של תלמידי בית הספר "אלמנארה", כמה תלמידים מבית הספר, חבר מועצת העיר אחמד עודה, עמותת "אליאטר" ועדאלה. בית הספר "אלמנארה" שוכן במבנה שהוקם בשנת 2004 וכיום לומדים בו למעלה מ-670 תלמידים. אף על פי שהבניין נבנה לפני שנתיים בלבד, בבחינה מקצועית מעמיקה של התנאים הפיזיים והסביבתיים השוררים בו התגלו ליקויים בטיחותיים רבים. מרבית הליקויים מצריכים טיפול מיידי, מכיוון שנשקפת מהם סכנה ממשית לחיי התלמידים ולבריאותם. לדוגמה, בניגוד להנחיות משרד החינוך אין בבית הספר ברזיות למי שתייה. בגלל היעדרן של ברזיות מחצרות בית הספר ומהמתחם הפנימי שלו, התלמידים נאלצים לשתות מים מהברזים שבתאי השירותים. מסיבה זו נוצרת צפיפות רבה בחדרי השירותים, ששטחם קטן ושאינם מיועדים לספק מי שתייה לתלמידים. השימוש בברזים שבחדרי השירותים כמקור למי שתייה גם כרוך בסכנה תברואתית ובריאותית. משרד הבריאות התריע על הסכנות הבריאותיות שמצב זה יוצר, אולם מלבד הבטחות חוזרות ונשנות לתיקון הליקויים, שלא קוימו, לא ננקטו עד היום צעדים כלשהם לטיפול בבעיות. בחצרות שבבית הספר נמצאו ליקויי בטיחות חמורים. המעקות בחצרות אינם תקניים, אין בהן מתקני הצללה והן מרוצפות ברצפה מחליקה ומסנוורת, שאינה עומדת בתקן הישראלי. ליקויי הבטיחות בחצרות עולים עד כדי סכנה מוחשית לבריאותם של התלמידים. לפי חוות הדעת הבטיחותית שצורפה לעתירה, הליקויים הבטיחותיים בחצרות בית הספר חמורים ביותר, ועד לתיקונם יש לאסור כל שימוש בחצרות. לא רק שטח בית הספר מסכן את שלומם של התלמידים, אלא גם דרכי הגישה אליו וממנו. בניגוד להנחיות משרד החינוך, הדרך שבה מגיעים התלמידים אל בית הספר משמשת גם שטח חנייה למכוניות של עובדי בית הספר "אלמנארה" ובית ספר אחר הנמצא באותו מתחם - "אלאמאל". הסכנה הנובעת מכך מקבלת משנה חומרה, מכיוון שדרך הגישה לבית הספר משמשת ציר תנועה מרכזי ללמעלה מאלף תלמידים הלומדים בבתי ספר סמוכים. עו"ד בכר טענה בעתירה כי מחדלם של המשיבים, אי מילוי חובותיהם על פי דין ואי קיום הבטחותיהם, הם בגדר פגיעה בזכות היסוד לחינוך של תלמידי "אלמנארה". גם זכויותיהם החוקתיות לכבוד, לבריאות ולשלמות גוף נפגעות. "שנת הלימודים החלה, ומאז עברו ארבעה חודשים. חודשים אלה מצטרפים לכשנתיים נוספות, שבהן הבטיחו המשיבים לתקן את הליקויים בהקדם. את הבטחותיהם וחובותיהם מיאנו העותרים למלא, כשבין לבין ממשיכים תלמידי בית הספר ללמוד בסביבה בלתי בטיחותית ונחשפים מדי יום לסכנה מיידית לחייהם. חרף הפניות הרבות, חלוף הזמן והעדר המחלוקת בדבר מצבן הלא תקני של חצרות בית הספר, דבר לא נעשה על ידי המשיבים (עיריית עכו ומשרד החינוך) עד ליום זה", נכתב בעתירה. בג"צ 1203/06 ועד הורי תלמידי בית ספר אלמנארה ואח' נ' עיריית עכו ואח'.
7.2.2006 עדאלה עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעקבות ביטול הסעות לתלמידים ערבים תושבי נס ציונה לבית הספר ברמלה מרכז עדאלה עתר ב-25 בינואר 2006 לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד משרד החינוך ונגד עיריית נס ציונה, בעקבות ביטול ההסעה של תלמידים ערבים המתגוררים בנס ציונה ולומדים בבית ספר ברמלה. לעתירה צורפה בקשה לקיים דיון דחוף בעניין. העתירה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מתייחסת לשישה תלמידים ערבים תושבי נס ציונה, הלומדים בבית הספר אל-ג'ואריש ברמלה. ההסעות לבית הספר הופסקו בתחילת שנת הלימודים הקודמת, 2005/2004, בלי שלמשפחות התלמידים נמסרה הודעה מקדימה על כך. את העתירה הגיש עורך הדין מוראד אלסאנע מעדאלה, בשם עדאלה ובשם ששת הילדים והוריהם. הילדים הם בנים למשפחת אבו עוביד, המתגוררת בנס ציונה עוד מ-1960. בית הספר אל-ג'ואריש נמצא במרחק של כ-12 קילומטרים מבתיהם של התלמידים. עד להחלטה על ביטול ההסעות לבית הספר, עיריית נס ציונה סיפקה לתלמידים הערבים שירות זה. בנימוק להחלטתה לבטל את ההסעות טענה העירייה כי כתובתן הרשמית של משפחות התלמידים אינה בנס ציונה עצמה. מאז ביטול ההסעות נאלצים הורי התלמידים להסיע אותם בעצמם לבית הספר, או להשאיר אותם בבית אם אינם מוצאים דרך אחרת לקחת אותם ללימודים. בעתירה דורש מרכז עדאלה ממשרד החינוך ומעיריית נס ציונה לחדש את ההסעה לתלמידים, מכיוון שגישה לבית הספר היא חלק יסודי מהזכות הבסיסית לחינוך, שמימושה מובטח בחוק לימוד חובה – התש"ט-1949. זכות זו מעוגנת גם בתקנות משרד החינוך, והרשות המקומית מחויבת לספק הסעות לתלמידים הגרים בשטח השיפוט שלה. משפחותיהם של התלמידים הלומדים בבית הספר אל-ג'ואריש מתגוררות בנס ציונה, ולכן הימנעות הרשות המקומית מהסעתם לבית הספר היא פגיעה בהוראת החוק. כפי שהדגיש עדאלה בעתירה, בנוסף לעול הכלכלי שהחלטת העירייה מעמיסה על שכמם של הורי התלמידים, "הפסקת ההסעה של התלמידים לבית הספר שלהם ברמלה היא הפרה של זכותם הבסיסית לחינוך, שתוביל בתורה לנשירתם ממערכת החינוך". עת"מ 1104/06 נור אבו עבייד ואח' נ' עיריית נס-ציונה ואח', בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב |
