English |  عربي

דוחות מיוחדים

כנס הסטודנטים

חיפוש

 עם

הודעות לעיתונות 2008 |  2007 |  2006 |  2005 |  2004 |  2003 | 2002 (אנגלית)  |  2001 (אנגלית)  |  2000 (אנגלית)

ביום 20 במאי 2006 קיים עדאלה פגישת תדרוך לנציגים משגרירויות של מדינות זרות בישראל במשרדי קרן היינריך-בל בתל אביב, בנוגע לפסק הדין של בג"ץ אשר דחה את העתירות לביטול חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) 2003. בפגישת התדרוך השתתפו נציגים משגרירויות ארצות הברית, שוודיה, גרמניה, הולנד, דנמרק, פורטוגל, טורקיה, רומניה, אוקראינה, צ'כיה, סלובניה ומשלחת הנציבות האירופית בישראל.

עו"ד ארנה כהן מעדאלה פתחה את המפגש בהצגת העתירה שהגיש עדאלה לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק, בהיותו מפר את זכויותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל ותושביה לשוויון ולחיי משפחה. עו"ד כהן פירטה את האופן שבו החוק והתיקונים שהוכנסו בו משבשים והורסים את חייהן של אלפי משפחות. לאחר מכן, הוצג למשתתפים ניתוח מעמיק של פסיקת בג"ץ, תוך מתן תשומת לב מיוחדת לפסקי הדין שהובילו את דעת המיעוט ודעת הרוב, אשר נכתבו על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ועל ידי המשנה לנשיא, מישאל חשין. בניתוח הודגש ההבדל המכריע בגישות שנקטו השופטים בבואם להחליט אם להכריז על החוק בטל אם לאו. עו"ד כהן הציגה למשתתפי התדריך את דברי הנשיא ברק, אשר קבע, כי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) 2003 הינו בלתי חוקתי ובלתי מידתי:

"דמוקרטיה אינה נוהגת כך. דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מנתקת את אזרחיה מבני זוגם ואינה מאפשרת להם לחיות חיי משפחה; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מעמידה בפני אזרחיה את האופציה לחיות בה בלא בן זוג, או לעזוב את המדינה כדי לחיות בחיי משפחה תקינים; דמוקרטיה אינה מטילה איסור גורף ובכך מפרידה בין הורים לילדיהם... דווקא בתקופות קשות אלה מתגלה כוחה של הדמוקרטיה... דווקא במצבים הקשים בהם ישראל שרויה כיום, עומדת הדמוקרטיה הישראלית למבחן".

עו"ד כהן הציגה גם את דברי השופט חשין אשר אישר את החוק ובפסק דינו אף הצדיק את השימוש בענישה קיבוצית באומרו:

"יש טוענים כי האיסור הגורף שבחוק האזרחות והכניסה לישראל מהווה פגיעה קולקטיבית בכלל האוכלוסייה הערבית בישראל בשל פשעיהם של מעטים שמקום מושבם היה בעבר בתחומי האזור וכיום מתגוררים הם בישראל. נסכים, כמובן, כי פגיעה קולקטיבית תוצאתה היא קשה ופוגענית, וראוי לה למדינה דמוקרטית כי תימנע מאחוז בה. סבורני, עם זאת, כי יש ולא נוכל להימנע ממנה. לעתים, פגיעתם של מעטים היא כה רעה וקשה עד שעשויה היא להצדיק הגבלות קולקטיביות; בייחוד כך, במקום שלא ניתן לזהות ולאתר את אותם מעטים המבקשים להרע, ואילו הפגיעה הצפויה מצדם קשה וחמורה היא ביותר".

עדאלה גם הציג למשתתפים את החלטותיהם של תשעת השופטים האחרים שהיו חברים בהרכב. מרביתם קבעו כי החוק בלתי חוקתי ובלתי מידתי. עם זאת, כפי שהסבירה עו"ד כהן, רק חמישה מהשופטים החליטו כי מנימוקים אלה יש להכריז על בטלות החוק. לאחר הצגת המידע והניתוח, השיבו אנשי עדאלה לשאלות, ובכלל זה לשאלות שהתייחסו לקשר שבין חוק האזרחות והכניסה לישראל לבין הצעות הממשלה לעגן בחוק יסוד את חוקי האזרחות וההגירה. עדאלה גם תיאר את הצעדים הבאים שבכוונתו לנקוט במאבקו נגד החוק, ובהם פנייה לממשלות זרות בבקשה שיקראו לממשלת ישראל לבטל חוק גזעני זה ולהבטיח, כי כל חקיקה חדשה תעמוד בסטנדרטים של משפט זכויות האדם הבינלאומי ותכבד את הזכות לשוויון ולחיי משפחה של כל אזרחי המדינה.

לפרטים נוספים, ראו דו"ח מיוחד איחוד משפחות

בית המשפט העליון הכיר בזכותם של תושבי סכנין לקבל שירותים ציבוריים בתוך עירם, ושירותי לשכת התעסוקה בכלל זה, אך המליץ להם לחזור בהם מעתירה שהגישו נגד ההחלטה לסגור את לשכת התעסוקה בעיר, לאור העובדה שבמכרז שהוצא לאיתור דיור חלופי זכתה חברה, שהציעה מבנה לשימוש לשכת התעסוקה באזור התעשייה תרדיון, המצוי בשטח השיפוט של המועצה האזורית משגב.

העתירה נגד ההחלטה לסגור את לשכת התעסוקה בסכנין הוגשה ב-25 באפריל 2006 באמצעות עו"ד סאוסן זהר מעדאלה. העתירה הוגשה בשמם של בני הזוג גנטוס, בני הזוג חיאדרה ועדאלה עצמו, נגד משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה וחברת תורג הנדסה 1993 בע"מ, שזכתה במכרז. העותרים הם תושבי סכנין, דורשי עבודה הפוקדים את לשכת התעסוקה בעיר מדי שבוע.

בעתירה נטען כי לשכת התעסוקה בסכנין פועלת בעיר מאז שנת 1992. היא משרתת כ- 58,000 תושבים מחמישה יישובים: סכנין, עראבה, דיר חנא, כוכב אבו אלהיג'א ושעב, שמתוכם 3,000 הם דורשי עבודה הנסמכים על שירותי הלשכה ופוקדים אותה מדי שבוע.

העותרים טענו, כי ההחלטה על סגירת לשכת התעסוקה בסכנין הינה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, שכן היא פוגעת בזכויות יסוד בסיסיות של התושבים, לרבות בזכותם לכבוד ולקיום מינימלי ולשוויון. התושבים הפונים לקבלת שירות מלשכת התעסוקה הינם אזרחים מובטלים, דורשי עבודה, שרובם חיים ברמה חברתית-כלכלית נמוכה ביותר. הנטל הכספי שיוטל עליהם עקב ההעברה יפגע במערך הקיום המינימלי, הרעוע ממילא, שלהם, שכן הם ייאלצו להוציא חלק ניכר מהקצבאות שהם מקבלים מהביטוח הלאומי למימון הנסיעה בתחבורה ציבורית כדי להתייצב כנדרש במעון החדש של לשכת התעסוקה ולחזור משם לביתם.

בנוסף, העברת שירות התעסוקה תכביד על ציבור דורשי העבודה, לרבות המבוגרים ביניהם. תדירות התחבורה הציבורית מהיישובים הערביים לאזור התעשייה במשגב וסדירותה הן נמוכות ביותר. התושבים ייאלצו ללכת מרחק נוסף (כ-600 מטרים) מתחנת האוטובוס אל הלשכה, מכיוון שקווי האוטובוס אינם מגיעים למבנה הלשכה עצמו, אלא רק לכביש הראשי שליד אזור התעשייה.

עו"ד זהר הוסיפה, כי הוצאתה של לשכת התעסוקה מהעיר סכנין לשטח של רשות מקומית אחרת, פוגעת בזכות התושבים למימוש תושבותם בתוך עירם. לתושבי העיר סכנין קיימת הזכות לקבל שירותים ציבוריים מתוך עירם, בלי שייאלצו לנסוע לערים אחרות, גם אם סמוכות, כדי לקבל את השירות. כמו כן, הם זכאים ליהנות מנגישות השירות הציבורי בתוך עיר מגוריהם. בעתירה נטען, כי תוצאת ההחלטה על העברת לשכת התעסוקה מסכנין לתרדיון היא הפסקה של מתן שירות ציבורי חיוני ביותר לתושבי אחת הערים הערביות הגדולות ביותר במדינת ישראל ומשמעה, כי עיר ערבית גדולה בישראל אינה כשירה לספק שירות זה לתושביה. לכן, המסר הציבורי העולה מהחלטה זו פוגע במעמדם של כלל תושבי העיר ומפלה אותם לרעה.

בנוסף טענו העותרים, כי ההחלטה על העברת הלשכה למשגב מפלה אותם לרעה אל מול ערים אחרות שבהן שיעור מובטלים ומספר תושבים דומה. למשל, כל הערים היהודיות שאין בהן לשכת תעסוקה מצויות באשכול גבוה במדד החברתי-הכלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ושיעורי האבטלה בהן קטנים ביותר. לכן נחיצות השירות של לשכת תעסוקה לתושבי אותן ערים הינה נמוכה ביותר. לעומת זאת, מרבית הערים הערביות שאין בהן לשכת תעסוקה, כמו סכנין, מצויות באשכולות נמוכים במדד החברתי-הכלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והן אף מוגדרות מוקדי אבטלה עם שיעורי אבטלה של מעל 18%.

בתגובה לעתירה טענו המשיבים כי הוחלט על הוצאת מכרז לאיתור דיור ציבורי, עקב צו הפסקה שיפוטי שהוצא על ידי בית המשפט השלום בעכו. הצו הוצא לבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "לב הגליל", אשר טענה שלאותו מבנה שהושכר לשימוש לשכת התעסוקה בסכנין אין היתר שימוש בגין "ייעוד ציבורי", ועל כן אי אפשר להמשיך ולהפעיל משרד ממשלתי באותו מבנה. המשיבים טענו בבית המשפט העליון, כי עקב הוצאת צו הפינוי הנ"ל הוציא מינהל הדיור הציבורי שבמשרד האוצר מכרז לאיתור דיור ציבורי, שבו זכתה חברת תורג הנדסה 1993 בע"מ ועל כן ביקשו לדחות את העתירה.

בג"ץ 3441/06 גנטוס מנאל ואח' נגד משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ואח' (פסק דין מיום 4.5.06, טרם פורסם).

עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, הגיש עתירה לבג"ץ שבה הוא דורש להקצות תקנים ליועצים חינוכיים בחמישה מוסדות חינוכיים בכפרים לא מוכרים בנגב. העתירה הוגשה לאחר כשלוש שנים שבהן שבו ההורים ומרכז עדאלה ודרשו ממשרד החינוך להקצות את התקנים החסרים, אך פניותיהם לא הניבו תוצאות.

בחמשת המוסדות החינוכיים שאליהם מתייחסת העתירה – בית הספר אבו כף ביישוב אום בטין, בית הספר אלאעסם ב' ביישוב אבו תלול, בית הספר אלסייד ובית הספר אלסייד ב' ביישוב אלגרין וכן בית הספר אלפורעה ביישוב אלפורעה – אין הקצאה של מספר מינימלי של יועצים חינוכיים.

בעתירה, שהוגשה על ידי עורך הדין מוראד אלסאנע מעדאלה ב-10 במאי 2006, מובאים נתונים על המחסור המוחלט ביועצים חינוכיים בבתי הספר ביישובים הבדוויים בנגב. בבתי ספר ביישובים היהודיים, לעומת זאת, יש הקצאה כמעט מלאה של יועצים חינוכיים. העתירה הוגשה בשם עדאלה ובשם הורים לתלמידים תושבי כפרים לא מוכרים בנגב, ועדי הורים ביישובים לא מוכרים, ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ועמותת הנגב התרבותית.

חמשת המוסדות שאליהם מתייחסת העתירה מעניקים שירותי חינוך לאוכלוסייה המונה כ-15 אלף תושבים ולומדים בהם כ-3,650 תלמידים. בתי הספר האלה, שכל אחד מהם כולל בית ספר יסודי וחטיבת ביניים, הם מוסדות החינוך היחידים המשרתים את האוכלוסייה בארבעת הכפרים הלא מוכרים.

העותרים מוסיפים כי השוואת מצבם של בתי הספר נשוא העתירה לזה של בתי הספר במגזר היהודי בנגב, בכל הנוגע להקצאת יועצים חינוכיים, מצביעה על פער עצום. בעוד שכמעט בכל בית ספר במגזר היהודי בנגב עובד יועץ חינוכי, בחמשת בתי הספר שבכפרים הלא מוכרים אין יועצים חינוכיים כלל. מצב דומה שורר ביותר מ-85% מבתי הספר הבדוויים בכפרים הלא מוכרים בנגב. לעומת זה, בבאר שבע יש 28 בתי ספר ובכולם עובדים יועצים חינוכיים. כך גם כמעט בכל שאר בתי הספר במגזר היהודי בדרום, למשל ביישובים שדרות ואופקים. ביישובים יהודיים מעטים יש מחסור ביועצים חינוכיים, אך זהו מחסור זניח בהשוואה לנעשה בבתי הספר בכפרים הלא מוכרים. רק ב-13% מבתי הספר במגזר היהודי בנגב חסרים יועצים חינוכיים.

בעתירה נאמר כי הפער בהקצאת יועצים בין המגזר הערבי למגזר היהודי בנגב זועק לשמים ומהווה אפליה אסורה, הפוגעת בעקרון השוויון. יש לראות הבדלים אלה בחומרה מיוחדת, מכיוון שההבחנה בין בתי הספר נעשית רקע לאומי.

העותרים מוסיפים כי המחסור בתקנים ליועצים חינוכיים הוא בעיה חמורה בפני עצמה. בבית ספר שאין בו יועץ חינוכי אין אפשרות להפעיל את המערך המסייע (המערך הבית ספרי). בהעדר מערך מסייע בבית הספר, אי אפשר להשתמש במערך חוץ בית ספרי כדי לטפל בבעיות התלמידים. בהעדר יועצים חינוכיים, אין גוף מקצועי שאליו יכולים התלמידים לפנות כשהם זקוקים לייעוץ בנושאים הקשורים ללימודיהם או לחייהם. העדר יועצים חינוכיים גם אינו מאפשר לאתר ולאבחן תלמידים מתקשים, לנהל שיחות בירור מקדימות ולעקוב אחר מימוש ההמלצות לטיפול. כך נפגעת רווחתם של התלמידים ושל כלל תושבי הכפרים הלא מוכרים.

העותרים מדגישים כי הבעיה מקבלת משנה חומרה, מכיוון שאין מדובר בהקצאה חלקית של יועצים חינוכיים, שיכולה לאפשר הגשת שירותי ייעוץ בסיסיים מינימליים לתלמידים הזקוקים לשירות זה, אלא במחסור טוטלי ביועצים בכל בתי הספר. כך מושבת לחלוטין התפקוד של המערך המסייע בתוך בתי הספר ותלמידים אינם יכולים לקבל את המינימום ההכרחי של שירותי ייעוץ חינוכי. במצב זה אי אפשר אפילו לבצע פעולות פשוטות לאיתור תלמידים הזקוקים לעזרה, המערכת אינה יכולה לעמוד על הצרכים הבסיסיים והקריטיים של התלמידים ואין לה אפשרות להושיט להם, להוריהם ולצוות החינוכי את העזרה המקצועית הבסיסית הדרושה.

העותרים הצביעו על הצורך המיוחד שלהם בשירותי ייעוץ חינוכי והציגו לבית המשפט את הנזקים הרבים הנגרמים לתלמידים, לבתי הספר ולחברה כולה כתוצאה מהעדר יועצים חינוכיים. הם הסבירו כי מצבה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה הבדווית בנגב הוא מן הקשים במדינה, אם לא הקשה ביותר. דווקא משום כך יש לאוכלוסייה זו צורך רב בשירותי היועצים החינוכיים. יתרה מכך, לתלמידים בבתי הספר בכפרים הלא מוכרים בנגב יש צורך מיוחד בשירותי היועצים החינוכיים, עקב רמת האלימות הגבוהה המאפיינת מוסדות אלה, שגם משרד החינוך מודע לה.

העותרים ציינו בפני בית המשפט כי הקצאת יועצים חינוכיים לבתי ספר יסודיים ולחטיבות ביניים נעשית על פי המלצה של משרד החינוך. המשרד קובע את מספר היועצים שיוקצו לכל בית ספר על פי מספר התלמידים ומספר הכיתות. לפי נתונים שהובאו בעתירה, משרד החינוך והמועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב מיישמים המלצה זו כמעט בכל מוסדות החינוך היהודיים בנגב, אך אינם מיישמים אותה כלל במוסדות החינוך של העותרים. העותרים הוסיפו כי משרד החינוך חייב להקצות לבתי הספר בכפרים הלא מוכרים יועצים חינוכיים מכוח החלטת ממשלה מס' 4502 (אלמ/26) מדצמבר 2005. בהחלטה זו, שעסקה בתוכנית של מערכת החינוך למאבק באלימות, הוחלט כי בכל בית ספר יהיה תקן למשרה של יועץ חינוכי.

העותרים הציגו לבית המשפט דו"חות רשמיים של ועדות שהקים משרד החינוך, דו"חות של ארגוני זכויות אדם ודו"ח של מבקר המדינה, שכולם מצביעים על התפקיד החשוב שממלאים היועצים החינוכיים ועל התרומה המיוחדת שביכולתם לתת לאוכלוסייה הבדווית בנגב. לפי דו"חות אלה, בבתי הספר במגזר הערבי קיים מחסור מיוחד ביועצים חינוכיים ויש להקצות להם את התקנים החסרים.

עוד ציינו העותרים, כי למרות הנתונים האלה ולמרות פניות חוזרות ונשנות, משרד החינוך והרשות המקומית אינם מתחשבים במחסור הקשה ביועצים חינוכיים בבתי הספר ביישובים הלא מוכרים. העותרים טענו כי הצעדים שנקט משרד החינוך אינם סבירים באורח קיצוני, מפני שאינם מתחשבים בצרכים המינימליים הבסיסיים של התלמידים. מנגד, צרכיהם של התלמידים היהודים בנגב נענים כמעט באופן מלא ובתי הספר שבהם הם לומדים מקבלים שירותי ייעוץ חינוכי על פי התקנים.

מכאן ברור שהרשויות מפלות לרעה ילדים רבים ופוגעות בעקרון השוויון ובזכותם של תלמידים אלה לשוויון הזדמנויות בחינוך. יש לראות אפליה זו בחומרה מיוחדת, מפני שהיא פוגעת באזרחי המדינה על רקע לאומי ולכן פוגעת בכבוד האדם, בערכים הבסיסיים של שלטון החוק ובעקרונות הדמוקרטיה.

העתירה החדשה הוגשה לאחר שמרכז עדאלה הגיש ב4 במאי 2004 את העתירה שבה דרש מבית המשפט להקצות את התקנים הנדרשים ליועצים חינוכיים בשבעת הישובים המתוכננים משנות השבעים בנגב. ב 6 ביוני 2005 ובתגובה לעתירה הודתה הפרקליטות שמשרד החינוך הפלה את בתי הספר בשבעת הישובים בנוגע למינוי היועצים החינוכיים، ומסרה לבית המשפט כי משרד החינוך מתחייב להעלות את אחוז היועצים החינוכיים מ 30% עד 80% במשך השנתיים הבאות החל מאותו תאריך, על מנת להגיע לאחוזם של היועצים החינוכיים בבתי הספר היהודים בנגב. כמו כן, המדינה התחייבה לישם מדיניות הבחנה מתקנת בנוגע למתן חינוך לתלמידים הערבים הבדוים בנגב לטווח הארוך. בהגשת העתירה הנוכחית עדאלה מתכוונת להשתמש בהחלטה הקודמת על מנת להבטיח את התועלת החינוכית הנדרשת לתלמידים באמצעות השירותים שניתנים על ידי היועצים החינוכיים לאזרחים הבדוים הגרים בכפרים הלא מוכרים, וכן על מנת לאפשר לאותם תלמידים למצות את זכותם לחינוך.

בג"ץ 3926/06, אלסייד עבדאלדאים ואח' נגד משרד החינוך ואח'

בג"ץ דחה את העתירה שהגיש עדאלה לבג"ץ סמוך לתחילת שנת הלימודים הנוכחית, שבה דרש לספק הסעות לילדים גילאי 4-3 המתגוררים בכפר הלא מוכר א-זערורה שבנגב או לחלופין להקים בכפר מבנים שישמשו גנים לילדים אלה. בפסק דין שניתן ב-26 באפריל 2006 קבע שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כי אין בידי בית המשפט לקבוע שהרשויות האחראיות לספק לילדים בגילאים אלה חינוך ואמצעים ליהנות מהחינוך, כמו הסעות ומבנים, לא קיבלו החלטה בלתי סבירה באורח קיצוני, המצדיק את התערבות בג"ץ.

העתירה הוגשה ב-27 באוקטובר 2005 על ידי עורך הדין מוראד א-סאנע מעדאלה, בשם 51 מילדי הכפר וכמה ארגונים העוסקים בקידום החינוך בקרב הבדווים בנגב. בג"ץ התבקש לקיים דיון דחוף בעתירה, בנימוק שכ-280 הילדים גילאי 4-3 בא-זערורה אינם הולכים לגנים מתחילת שנת הלימודים. הילדים אינם לומדים בגנים מפני שמשרד החינוך מסרב להקים מבנים או להציב בכפר מבנים יבילים שיוכלו לשמש גני ילדים. מצד שני מסרב המשרד לספק לילדים הסעות, שיאפשרו להם להגיע לנים בכפרים סמוכים.

עקב סירובו של משרד החינוך התבקש בג"ץ להוציא צו על תנאי נגד שרת החינוך, מנהלת מחוז דרום במשרד החינוך, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום, המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומינהל מקרקעי ישראל. העתירה הוגשה באוקטובר 2005 בפעם השלישית, לאחר שמשרד החינוך, באמתלות שונות, לא קיים הבטחות קודמות שנתן לבית המשפט בעניין ההסעות.

עדאלה טען בעתירה, כי מצב הדברים הנוכחי פוגע בזכותם החוקתית של ילדי הכפר א-זערורה לקבל חינוך. הוא הוסיף וטען, כי אין הזכות לחינוך מותנית במעמד הפורמלי של היישובים שבהם מתגוררים הילדים. לדבריו, משרד החינוך אינו מקיים את הוראות חוק לימוד חובה, התשי"ט-1949, ואת הוראות תיקון מס' 16 משנת 1984, שקבע כי חינוך חובה יחול על ילדים החל מגיל 3 במקום החל מגיל 5. תיקון זה נועד ליתן מענה לאוכלוסייה הענייה שאינה יכולה לשלוח את ילדיה לגנים בתשלום או שאין ביישובה גנים לגיל הרך. עקב מצבם הסוציו-אקונומי הירוד, תושבי א-זערורה נמנים עם האוכלוסייה שתיקון זה נועד לשרת. אבל תושבי א-זערורה אינם נהנים מהחלת החוק, מאחר שאין גנים בקרבת בתיהם וילדיהם אינם נהנים מהסעות לגנים ביישובים אחרים.

בתשובתו לעתירה טען משרד החינוך כי אין בסיס בחוק לדרישת העותרים לקבל הסעות לילדים גילאי 4-3. המשרד הסביר כי אינו מסיע ילדים בגיל זה בכל הארץ ואינו משתתף במימון הסעות לילדים אלה, מטעמים בטיחותיים ותקציביים. הוא הוסיף כי אין הצדקה לחריגה מכלל זה ביישוב לא מוכר בנגב, מכיוון שיישוב כזה הוא בגדר "בנייה בלתי חוקית, ומשמעות ההיענות לבקשת העותרים תהא בפועל תמיכה בבנייה זו ותפגע במאמצים להסדיר את ההתיישבות הבדווית". כן טען המשרד כי הסעת ילדים בגילים אלה מחייבת שימוש בכלי רכב שבהם מותקנים מושבים מיוחדים וחגורות בטיחות, קרי אוטובוסים זעירים, והסתייעות בליווי. משום כך הסעות לילדים אלה כרוכות בעלויות גבוהות.

בעתירה נטען כי בכך שלא סיפק לילדי א-זערורה הסעות לגני הילדים בכפרים הסמוכים, הפר משרד החינוך את ההתחייבות שמסר לבית המשפט בשתי העתירות הקודמות. כתוצאה מכך הופרה זכותם של הילדים לקבל חינוך חינם על פי חוק.

עדאלה הגיש את העתירה הראשונה בעניין זה לפני כשנתיים. אותה עתירה נמשכה, לפי המלצת בית המשפט, לאחר שמשרד החינוך טען כי ביצוע חוק לימוד חובה הוקפא והמשרד אינו מקים עוד גנים לגילאי 4-3. עם זאת, לעותרים נשמרה הזכות לשוב ולפנות לבית המשפט. בשלב מאוחר יותר התברר לעותרים שמשרד החינוך ממשיך ומקים גני ילדים במקומות רבים, בניגוד להודעתו בפני בית המשפט.

העותרים פנו שוב לבית המשפט. בעתירה השנייה שב ארגון עדאלה ודרש ממשרד החינוך להקים גני ילדים בכפר א-זערורה. המשרד טען, כי אין אפשרות להקים מבנים בכפר וכי ילדי א-זערורה מוסעים לגנים ביישובים הסמוכים ושם הם מקבלים חינוך. בעקבות טענת משרד החינוך, נוצר בבית המשפט הרושם (המוטעה), כי הילדים מממשים את זכותם לחינוך. בית המשפט ראה בכך פתרון סביר המייתר את התערבותו והחליט לדחות את העתירה, תוך שהוא ממליץ לצדדים לבוא בדברים. לעותרים ניתנה אפשרות לחזור ולפנות לבית המשפט, אם עניין ההסעות לא יוסדר.

משרד החינוך לא הסיע את הילדים אל הגנים ביישובים הסמוכים, כפי שהתחייב בבית המשפט, לטענתו עקב בעיות בטיחות. הורי הילדים פנו למשרד החינוך, באמצעות עדאלה, ודרשו לספק הסעות לגני הילדים. משלא נענו, הגישו את העתירה השלישית לבג"ץ. בית המשפט קבע בפסק הדין כי אין אפשרות לספק הסעות לילדי א-זערורה, מכיוון שלדברי משרד החינוך אין ניתנות הסעות לילדים גילאי 4-3 בכל הארץ, וכן כי אין אפשרות לבנות מבנים שישמשו גני ילדים בא-זערורה, מכיוון "שהמדובר במקבצי התיישבות לא חוקיים אשר אין בנייה על פי תוכניות מתאר מתאפשרת בהם". הוא דחה את