גיליון מס' 58, מרס 2009
היה שלום, אבו עמאר, ריאד אניס. היה שלום, אתה המעניק אנושיות לצערנו, המשכך את כאבנו והמרגיע את הפחדים שעוררו בנו לילות הבגידה באוקטובר 2000, שבהם המשטרה הרגה בנו, השמיצה אותנו והתאכזרה אלינו, לא בגלל עבירה כלשהי שעברנו, אלא במרמה. הם הרגו 13 ורדים, הם כיבו 13 אורות זוהרים. הם רמסו את כבודנו ואת גאוותנו; הם קרעו לגזרים את חלומותיהם של ילדינו והפיצו עוול ואפילה במולדתנו המקודשת. אנחנו, משפחות הקדושים המעונים, נזקקנו נואשות לחיק חם ולנפש פתוחה, ואתה היית האח, האב והרוח הנאורה. בלי שאיש ביקש ממך, קמת ואספת את השברים סביבך, חבשת את פצעינו והצת את שלהבות התקווה. לא נשארה אבן שלא הפכת בוואדי עארה, לא נותר עץ שלא ניערת בניסיון להפיק מהם ראיות כדי להרשיע את המוציאים להורג. לא נפרדת מאיש בלי ששאלת אותו מה עשו המדכאים. אספת את כל הראיות שיכולת לצבור והתחלת להכין תיק מוצק, המבוסס על ראיות, עדויות וחוקים. רצית שכתב האישום יהיה בהיר, כדי שיוכלו להביא לדין את אלה שהרגו את הקדושים מוחמד ג'בארין, אחמד סיאם, מוסלח אבו ג'ראד וראמי עארה.
לכך שאם חברי ועדת אור היו מחפשים ראיות כדי להרשיע את האחראים להרג, הם היו מוצאים אותן כתובות בכשרון הכתיבה האדיר שלך, אבל עיניהם היו עיוורות ואוזניהם חירשות. ראינו אותך עובר בין עמיתיך בעדאלה, מעלה הצעות, מתכנן ונוקט יוזמה; היית לוקח את עמיתיך אתך למוקד העימות עם המשטרה, בטוח במעשיך ונחוש להצליח. היום, אבו עמאר, כשאתה בחברתם של הקדושים, נשמתך עדיין מתעמתת עם העוול כדי להשיג זכויות, להפיץ צדק ולהסיר דיכוי. אבו עמאר, איננו נפרדים ממך, משום שאתה נשאר אתנו ובלבנו. חסן עאסלה |
