Warning: include(/home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/dec06/../../../heb/head.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/dec06/ramzi.php on line 21

Warning: include(): Failed opening '/home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/dec06/../../../heb/head.html' for inclusion (include_path='.:/usr/lib/php:/usr/local/lib/php') in /home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/dec06/ramzi.php on line 21

הירחון האלקטרוני של עדאלה
גליון מס' 31, דצמבר 2006

עשור לעדאלה:
זהויות, משפט ופוליטיקה


כנס שהתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ב-21 בנובמבר 2006

המרצים

פרופסור רות גביזון
ד"ר אילן סבן
ועו"ד חסן ג'בארין
פרופ' רמזי סלימאן


פרופ' רמזי סלימאן

על זהויות, משפט ופוליטיקה


פרופ' רמזי סלימאן הוא מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה ועורך כתב העת מחקרים פלסטיניים בחברה ובהיסטוריה, בהוצאת מדה אל-כרמל, המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי

בהרצאה זו אדון בקצרה באפשרויותיה ומגבלותיה של זירת המשפט הישראלי, כמרחב פעולה להשגת שוויון זכיות קולקטיביות למיעוט הפלסטיני בישראל. כמתחייב ממעמד זה, אתמקד במפעלו המרשים של ארגון עדאלה ובמכשלות הניצבות בדרכו בבואו לטעון בבית המשפט לשם קידום הזכויות הנ"ל. כמקרה בוחן לדיון בסוגיה זו, אשתמש בפסיקת בג"ץ ביחס לעתירת עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בעניין חיוב עיריות, אשר בתחומן מתגורר מיעוט ערבי, להשתמש בשפה הערבית, לצד השפה העברית, בכל השילוט העירוני (בג"ץ 4112/99). בטרם אעשה זאת, ברצוני לשרטט בקווי מתאר כלליים את תפישתי באשר לאקלים המדיני והציבורי שבתוכו מתקיימים ופועלים זירת המשפט והדיון המתנהל במסגרתה. בהקשר זה אדגיש את הנקודות הבאות:

  1. 1. להבנתי, "עשיית משפט" בישראל מתקיימת בתוך מרחב חברתי, פוליטי ומדיני שבו זהות המדינה היא כזהות הלאום היהודי. משמע: ללאום היהודי יש מעמד קולקטיבי וזכויות קולקטיביות (חוק השבות), וזכויות אלה שמורות לו בלבד.
  2. 2. למעשה, באופן פרדוקסלי, במדיניות הרשמית, כמו בדעת הקהל היהודית, ההתייחסות לערבים בישראל היא כאל קולקטיב לאומי. ולא רק זאת: מעמדם האזרחי של היחידים השייכים לקולקטיב זה נגזר למעשה לא מתוך ראייתם כאזרחים, אלא מהתפישה שלפיה הם חברים בקולקטיב לאומי.
  3. 3. מתפישה זו נגזרות אין-ספור פרקטיקות, מוסדיות ובלתי-מוסדיות, של אפליה כלפי הקולקטיב הלאומי הערבי-הפלסטיני וכלפי היחידים המשתייכים אליו. אפליה זו מתקיימת לא רק בחלוקת משאבים בתחומים שונים. היא באה לידי ביטוי, וזה חמור יותר, במאמץ אקטיבי ומתמשך החותר לצמצום "מרחב המחיה" של הקולקטיב הערבי-פלסטיני ושל בניו ובנותיו. כלומר, לא רק שהקולקטיב הערבי-פלסטיני מקבל פחות מחלקו מהעוגה, אלא שמנסים לנשלו מקנייניו. הפקעת אדמות בתואנות שונות ומשונות, "חניקת" יישובים ערביים וסחבת מכוונת באישור תוכניות מתאר, אי-מתן אישורי בנייה והריסת בתים בטענה לבנייה לא חוקית, אי-הכרה בכפרים קיימים, מניעת איחוד משפחות ועוד, כל אלה דוגמאות לפרקטיקות שנועדו לגזול את המעט שנותר למיעוט הערבי-פלסטיני ולצמצם את מרחב המחיה שלו.
  4. 4. לדעתי, רק מתחסד או תם יחלוק על הקביעה שבכל מקרה שבו מתקיימת סתירה מהותית בין אופיה היהודי של המדינה לבין אופיה הדמוקרטי, נפתרת הסתירה לטובת האופי היהודי. במקרים המשמעותיים, הערך הדמוקרטי מוכפף לערך היהודי.

זהו למעשה האקלים המדיני, הציבורי, החוקי והמשפטי שבו פועל מרכז עדאלה. עליו להלך על חבל דק, והוא אכן השיג הישגים מרשימים והתמקצע ב"לוליינות" מעין זו. על ארגון עדאלה מוטל לחלץ הישגים ליחיד ולקולקטיב הערביים-הפלסטיניים, מתוך כותלי בית משפט שרבים מהיושבים על כיסאותיו "אלרגיים" לכל טעם וריח של "קולקטיביות ערבית".

למעשה, אפשר היה לחשוב שצרכים וזכויות בסיסיים רבים השייכים ליחיד – כלומר זכויות פרט – אינם בני הפרדה מצרכים וזכויות הנגזרים מהיות היחיד חלק מקולקטיב. השפה, התרבות, ההיסטוריה, אופן החשיבה, הם מרכיבים מהותיים בזהותו של כל קולקטיב לאומי. אבל הם גם חלק מאישיותו של כל יחיד. כמאמרו של כבוד השופט מישאל חשין: "הם הנפש של האדם", כלומר של הפרט. פגיעה בכל אחד ממרכיבים אלה היא פגיעה בזכויות הקולקטיב, אך בו בזמן פגיעה בזכות הפרט.

ולא רק ביחס למרכיבים אלה אין מקום להפרדה בין הקולקטיבי לאינדיבידואלי. אם פגעת באדם מכוח היותו חלק מקולקטיב, פגעת בקולקטיב כולו. וההיפך נכון אף יותר. אם זכויות הקולקטיב נפגעות, נפגעות גם זכויות הפרטים המשתייכים אליו. אם לא מתקיים שוויון ביחס לקולקטיב, נפגע ערך השוויון ביחס ליחיד. אם אין יחס של כבוד לקולקטיב, נפגע גם ערך כבוד האדם.

ובחזרה ל"לוליינות" המרהיבה של עדאלה על חבלי בג"ץ: על עדאלה לטעון לזכויות היחיד הערבי-הפלסטיני, הנפגע מכוח שייכותו הקולקטיבית, ולזכויות הקולקטיב כולו, בלי שבית המשפט ה"אלרגי" ירגיש שהטעם והריח הקולקטיביים חריפים מדי. על הארגון לשחק במגרש "זכויות האזרח" תחת עיניו הפקוחות של שופט-קו קפדן, להעביר מזוודה ובה זכויות קולקטיביות דרך גלאי בעל רגישות גבוהה, הצופר מיד אם משתקף על הצג שלו "חפץ חשוד" בקולקטיביות.

דוגמה מאלפת להתנהלות משחק החתול והעכבר הזה ניתן למצוא בפסק דין בג"ץ בנושא השילוט העירוני. אף שהעתירה של עדאלה והאגודה לזכויות האזרח בעניין זה התקבלה, עיון בפסק הדין מלמד עד כמה בית המשפט היה זהיר בכל הקשור לעניין הזכויות הקולקטיביות.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, שיקלל את הנימוקים השונים בעד ונגד החלת שילוט עם כיתוב בערבית וכתב:

".... ומה באשר לתכליות הכלליות האחרות? מעמדה של השפה העברית, כשפה עיקרית, לא נפגע פגיעה של ממש. אין טענה – ולו היתה נשמעת היינו דוחים אותה בשתי ידיים בשל משקלו הכבד של הערך בדבר השפה העברית – כי באזורים עירוניים בהם קיים ריכוז של תושבים ערבים צריך הכיתוב העירוני להיות אך בשפה הערבית. הטענה הינה לתוספת כיתוב בערבית – בצד הכיתוב בעברית – על השילוט העירוני באזורים בהם אינה מתגוררת אוכלוסייה ערבית ניכרת. קשה לראות במה נפגעת בכך השפה העברית. על כל פנים, גם אם פגיעה כזו קיימת היא מזערית בהשוואה לפגיעה בזכותו של אדם לשפתו ובצורך להבטיח שוויון וסובלנות. לא נותר אלא השיקולים בדבר הזהות הלאומית והגדרתה של המדינה הריבונית. אלה עשויים להיפגע אם הרשות המקומית תצטרך לקבוע בשלטים העירוניים כיתוב בשפתם של תושבי העיר. בישראל רבות הן השפות שהישראלים דוברים אותן. פריצת המסגרות, סופה פריצת החישוקים המחזיקים אותנו כמסגרת לאומית אחת" (בג"ץ 4112/99, סעיף 23).

מעניינת לאין ערוך, בהקשר הנידון, דעת המיעוט שכתב כבוד השופט חשין. תחת כותרת המשנה "השפה הערבית כביטוי לזהות לאומית ותרבותית" הוא כותב:

"מסתבר כי העותרות רואות עצמן טוענות לפנינו בשמו של הציבור הערבי בישראל בכללו. את טענותיהן ואת הטרוניות שבפיהן אומרות הן העותרות לשטוח לפני בית-המשפט מפי דוברי הערבית כקבוצה בעלת ייחוד לאומי-לשוני. לא את ריבן שלהן מבקשות העותרות לריב. מבקשות הן לריב את ריבה של קבוצת המיעוט הערבי בכללותה. לא באינטרס ישיר ומיידי של היחיד מבקשות הן כי נכריע; אף לא באינטרס ישיר ומיוחד של התושבים הערבים המתגוררים בתחומיהן של הערים המשיבות. מעמידות הן עצמן כמייצגות של הקולקטיב הערבי בישראל, ותובעות הן בשמו של אותו קולקטיב – בשמו ולמענו – הכרה בזכות הנגזרת ממהותו כקולקטיב: הזכות כלפי רשויות הציבור – הערים המשיבות, ובעצם: המדינה בכללותה – כי יעשו לשימורה ולטיפוחה של זהות תרבותית ולאומית של הקולקטיב הערבי" (בג"ץ 4112/99, דעת המיעוט, סעיף 45).

כבוד השופט חשין ממשיך וכותב:

"טיעון זה – בשמו של הקולקטיב הערבי, ולמענו – מלווה את העתירה מתחילתה ועד סופה – בפרקים מיוחדים ובהערות הזרועות לאורך כל העתירה, זעיר-שם זעיר-שם; וטיעון זה הוא – להלכה ולמעשה – הטיעון הנופח רוח חיים בעתירה כולה והעושה אותה לעתירה מיוחדת לעצמה. טיעון זה מבקש מבית-המשפט לכונן בהלכה זכות מזן חדש: זכותם הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי בישראל לשימור ולטיפוח זהותם הלאומית וייחודם התרבותי. זכות זו, אין העותרות טוענות לה בעבור בני המיעוט הערבי כיחידים העומדים, כל אחד מהם, לעצמו. זכות זו עולה וצומחת מתוך השתייכותם של בני המיעוט הערבי לקולקטיב לאומי ותרבותי, ותכליתה הברורה והגלויה היא להטיל חובות על רשויות הציבור לקדם את מאפייניו הייחודיים של קולקטיב זה..." (בג"ץ 4112/99, דעת המיעוט, סעיף 46).

ובסעיף 48 הוא מוסיף וכותב:

"העותרות מבקשות מאיתנו, איפוא, כי נכיר באזרחי ישראל הערבים כקבוצת מיעוט לאומית ותרבותית, קבוצה הזכאית – באמצעות השפה הערבית – לשימור ולטיפוח זהותה הלאומית והתרבותית הנבדלת... העותרות מבקשות, אם כן, כי נכיר באזרחי ישראל הערבים כבקבוצת מיעוט לאומית בעלת זהות עצמאית... לא את אינטרס הפרט מבקשות הן לקדם. מבקשות הן לקדם את האינטרס הנגזר מייחודו הקולקטיבי של הציבור הערבי, האינטרס לשַמֵּר את זהותה הייחודית ואת שׁוֹנוּתָה של קבוצת המיעוט. לענייננו-שלנו ייאמר, כי העותרות חותרות לחיזוק מעמדה של הלשון הערבית כרכיב מכונן של הקולקטיב הלאומי הערבי וככלי לביטוי מאפייניו הייחודיים..." (בג"ץ 4112/99, דעת המיעוט, סעיף 48).

לאחר חזרה טרחנית על נימוק זה, שבה "חושף" כבוד השופט חשין את הכוונות החבויות מאחורי עתירה זו, הוא מסמן את הדרך שעל העותרות לצעוד בה: אל מחוץ לכותלי בג"ץ. וכך הוא כותב: "המדינה רשאית, כמובן, להחליט כי מבקשת היא לסייע בשימורה ובקידומה של לשון פלונית, בין בחוק ובין בדרך אחרת... ואולם החלטה מעין זו – החלטה בדרג ממלכתי – פררוגטיבה היא של השלטון" (סעיף 53), ומוסיף: "בית-המשפט לא נועד ליצוק אידיאולוגיה פוליטית למסגרתה של נורמה משפטית, והוא לא יעשה כן" (סעיף 60).

כבוד השופט חשין מסיים את דעת המיעוט שלו בהדגישו ש"מקומן של שאיפות אלו הוא בשדה הפוליטי ולא בשדה המשפט", ושבמהותה ובעיקרה, "העתירה עניינה הכרעה פוליטית בזכויות קולקטיביות של המיעוט הערבי בישראל; הכרעה פוליטית ולא הכרעה משפטית כהרגלנו. עתירה זו נדחה מעל פנינו" (סעיף 62).

כידוע, העתירה התקבלה, ובכך הצטרפה לשורת הישגים מרשימים שארגון עדאלה רשם לזכותו. ואף-על-פי-כן, דעת המיעוט של השופט חשין מעניינת במיוחד. שכן היא גורסת שעל בג"ץ לעמוד מנגד ולא להתערב במצב שבו מתקיימת פגיעה מתמשכת בזכויותיהם של פרטים ערבים רבים. לא רק פגיעה ברמה הפונקציונלית הנוגעת להתמצאותם במרחב העירוני ומציאת דרך למקום חפצם, אלה גם פגיעה בתחושת שייכותם למרחב ולמקום, תוך הדגשת תחושות הניכור והזרות שלהם ואפילו פגיעה בכבודם. וכל זאת, משום שזכויותיהם הפרטיות של רבים עלולות, רחמנא ליצלן, לבסס זכות קולקטיבית.

אינני משפטן ואין לי יומרות בנדון, אך נראה לי שרציונל כזה גובל באבסורד. שכן אם נפגעה זכותו של אדם יחיד, יהיו כותלי בית המשפט פתוחים בפניו. אך אם נפגעת זכותם של רבים, או אז בית המשפט ינעל את שערו בפניהם אם יחשוב שיחד הם מהווים קולקטיב לאומי-ערבי.

מנגד, קביעתו של השופט חשין ש"שאיפות קולקטיביות מקומן בשדה הפוליטי" נכונה בעיני, ובפרט שבית המשפט לא ישתמש בה כתירוץ ל"רחיצת ידיים" והתנערות מדיון משפטי בסוגיות מעין אלה. אך מה קורה לנו כיום, אנו הערבים הפלסטינים, ב"שדה הפוליטי"? ומה יקרה לנו אם אותו "שדה פוליטי" הנאחז בשתי ידיו בהגדרת "המדינה היהודית", יחליט להתייחס ביתר רצינות להגדרתנו כקולקטיב? לא יכיר בנו – אלא רק יתווה מדיניות המושתתת באופן מודגש על הגדרתנו כקולקטיב? לעניות דעתי, בהינתן יהדות המדינה כערך הראשון במעלה, סימוננו כקולקטיב עלולה לדרדר אותנו למצב שבו כנסת ישראל לא תירתע מחקיקת חוקים יותר גזעניים מאלה הקיימים כיום.

מכך משתמע שבמקביל למאמץ החשוב והחיוני שמוביל עדאלה, עשיית צדק והשגת שוויון מלא לאזרחי המדינה הערבים מחייבות שינוי מהותי בסדרי השלטון, ממצב שבו יש הגמוניה לקולקטיב לאומי אחד, הקולקטיב היהודי, למצב של שותפות בין שני הקולקטיבים.

במאמר שפירסמתי בגיליון האלקטרוני של עדאלה לפני כשנה וחצי, תחת הכותרת "מהגמוניה לשותפות" [1], טענתי שכל עוד נשמר המצב הקיים, רוב השיח היהודי על "זכויות המיעוט הערבי" הוא למעשה שיח על "מחויבות הרוב ההגמוני ביחס לזכויות המיעוט הערבי". ואכן, העמדה שאנו מזהים אצל מקבלי החלטות, כמו גם בקרב רוב השמאל הציוני, היא זו של "הגביר הנדיב" (כלומר עמדת ה- noblesse oblige). עמדה זו, לא רק שאינה צודקת ואינה מוסרית, היא גם מביאה לניצול "שיח הזכויות" לצורכי השליטה במיעוט הערבי.

שינוי המצב הקיים, שבו מתקיימת הגמוניה של קבוצה אחת – היהודית – למצב המבטיח שותפות אמיתית, במובן של "power sharing" בין שתי הקבוצות, אינו רק צעד פונקציונלי למען השגת שוויון זכויות לבני המיעוט הערבי-הפלסטיני ולמיעוט הערבי-הפלסטיני בכללותו, הוא גם חשוב לשם חיזוק הלכידות האזרחית והגברת המחויבות של המיעוט הערבי-הפלסטיני לשותפות עם הרוב היהודי, במסגרתה של אזרחות אחת. לשותפות אמיתית יש גם ערך מוסרי חשוב לשני הצדדים, בכך שהיא מעצימה את האזרח הערבי-הפלסטיני, מעניקה לו כבוד (respect) ותחושות ערך, ומקנה לו ריבונות ראויה על גורלו ועל גורלן המשותף של שתי קבוצות הלאום.


[1] ראו רמזי סלימאן, "מהגמוניה לשותפות", גיליון עדאלה האלקטרוני, מס' 14, יוני 2005 http://www.adalah.org/newsletter/heb/jun05/comi1.pdf