בכל שנה ב-10 בדצמבר מציינת הקהילה הבינלאומית את יום זכויות האדם. בתאריך זה, בשנת 1948, אימצה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
לרגל יום זכויות האדם 2007 מציג עדאלה תיקים נבחרים שבהם טיפל בשנה החולפת, שבהם יצא נגד כמה מהפגיעות החמורות ביותר בזכויותיהם של הפלסטינים אזרחי ישראל ותושבי השטחים הכבושים.
מאז מאי 2002 חיה משפחת טבילה בחשש מפני הפרדה. רנין משפרעם נישאה לחאתם טבילה, שבא משכם שבגדה המערבית. לבני הזוג יש שני ילדים – עסאלה ודימה. הם חיים בפחד, מפני שממשלת ישראל נוקטת מדיניות של הפרדת משפחות פלסטיניות. מדיניות זו עוגנה בחקיקה של הכנסת ב-2003. החוק מונע איחוד משפחות בשטח ישראל, אם אחד מבני הזוג הוא אזרח ישראל ובן הזוג השני הוא תושב השטחים. במאי 2006 החליט בג"ץ לאשר חוק גזעני זה ודחה את עתירת עדאלה, שתקפה את החוקתיות של חוק זה. מכיוון שבג"ץ לא הגן על זכות היסוד שלהם לחיי משפחה, בני משפחת טבילה ואלפי משפחות אחרות במצב דומה ניצבים לפני פירוד ממשמש ובא.
במרס 2007 הרחיבה הכנסת את תחולת החוק והאריכה את תוקפו עד סוף יולי 2008. החוק החדש לא רק מונע מאזרחי ישראל הנשואים לפלסטינים תושבי השטחים לחיות יחד בישראל כמשפחה, אלא גם אוסר זאת על אזרחים או תושבים של איראן, עיראק, סוריה ולבנון – המוגדרות על פי חוק "מדינות אויב". עדאלה עתר לבג"ץ במאי 2007 נגד החוק החדש ודרש לבטלו. עדאלה טען שהחוק נגוע באפליה גזעית, משום שהוא מונע איחוד משפחות מ"לא-אזרחים" מסוימים אך ורק על בסיס זהותם הלאומית, ושלהדרה זו אין מקבילה בשום מדינה דמוקרטית אחרת. עדאלה הוסיף כי מעבר להנצחת הפרתן של הזכות לכבוד, הזכות לפרטיות, הזכות לשוויון והזכות לחיי משפחה, החוק החדש מונע מערבים אזרחי ישראל לשמור על קשר עם משפחותיהם וחבריהם לאומה הערבית ולעם הפלסטיני. בנקודה זו טמונה סכנה רבה, משום שהערבים בישראל אינם קבוצה מהגרת, אלא מיעוט לאומי יליד.
כ-1,000 תושבים, כולם בני שבט אבו אלקיעאן, גרים בכפר הלא מוכר עתיר-אום אל-חיראן בנגב. אחרי הקמת המדינה, ב-1948, התבקשו בני השבט על ידי הממונים בממשל הצבאי לעזוב את אדמות אבותיהם בוואדי זובאלה, שהועברו על ידי המדינה לקיבוץ שובל. השבט התיישב בכמה מקומות וב-1956 אולץ לעקור למקום שבו קיים היום היישוב עתיר-אום אל-חיראן.
אף שעברו למקום בהוראת המדינה, היישוב לא זכה להכרה ותושביו כמעט ואינם נהנים משירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, קווי טלפון או מתקני חינוך ובריאות. בנגב יש עשרות כפרים "לא מוכרים", שהמדינה רואה בהם יישובים "לא חוקיים". המדינה מעוניינת להעביר יישובים אלה ממקומם באופן קולקטיבי.
באוקטובר 2007 הגישו עדאלה ועמותת במקום התנגדות למועצה הארצית לתכנון ובנייה, בשם 82 מתושבי עתיר-אום אל-חיראן. המתנגדים דרשו לשנות את תוכנית המתאר המחוזית החלקית למטרופולין באר שבע, תמ"מ/23/14/4. הם תבעו גם להכיר בכפר, לתכנן בעבורו תוכנית מתאר מקומית ולהכין תוכנית לבניית תשתיות לעתיר-אום אל-חיראן. התוכנית אינה כוללת פתרונות התיישבות ראויים לאוכלוסייה הערבית הבדווית בנגב בכלל, ולתושבי עתיר-אום אל-חיראן בפרט. יתרה מזו, לפי התוכנית אמור לקום ברוב השטח שבו מתגוררים כיום תושבי עתיר-אום אל-חיראן יישוב המיועד ליהודים בלבד – חירן. דו"ח של מינהל מקרקעי ישראל מציין כמה "בעיות מיוחדות" שעשויות לפגוע בהקמת היישוב חירן, וביניהן התושבים הערבים הבדווים באזור. באותו אזור מתוכננים שני יישובים יהודיים נוספים.
כדי להקים את שלושת היישובים החדשים נוקטת המדינה כמה וכמה אמצעים לפינוי כל תושבי עתיר-אום אל-חיראן. בין השאר מוגשות נגדם תביעות לפינוי ובקשות להוצאת צווי הריסה לבתיהם. למרות צו של בית משפט שהורה להקפיא את הריסת הבתים, שהוצא לבקשת עדאלה, הרס מינהל מקרקעי ישראל כצה בתים בכפר ביוני 2007 והותיר משפחות רבות ללא קורת גג. עדאלה גם מייצג את תושבי הכפר בתביעות לביטול צווי ההריסה ודורש לפתוח בחקירה ולנקוט הליכים משמעתיים נגד האחרים להריסת הבתים הלא חוקית.
באמצע יוני 2007, לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה, סגרה ישראל את מעבר קרני, שהוא שער חיוני להעברת מזון ומוצרים חיוניים אל רצועת עזה וממנה. לפי המשפט הבינלאומי ישראל היא עדיין כוח כובש בעזה – גם לאחר "ההתנתקות" ב-2005 – מכיוון שעדיין יש לה שליטה אפקטיבית בחייהם של תושבי עזה ובגבולות המקשרים את הרצועה לעולם. לכן סגירת מעבר קרני היא הפרה של החובה המוטלת על ישראל להגן על ביטחונים ושלומם של תושבי עזה. בעתירה שהגישו לבג"ץ ביוני דרשו עדאלה, אל-חאק, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם ואל-מיזאן לפתוח באופן מיידי את מעבר קרני. עדאלה טען כי סגירת המעבר ומניעת אספקה של מצרכי מזון בסיסיים ומוצרים חיוניים אחרים לתושבי עזה פוגעות בזכות לחיים, הזכות לבריאות והזכות לרמת חיים הולמת. עדאלה הוסיף כי צעדיה של ישראל הם בגדר ענישה קולקטיבית. בית המשפט לא השתכנע שבעזה יש משבר הומניטרי ובאוקטובר 2007 יעץ לעותרים למשוך את העתירה.
בספטמבר 2007 החליטה ממשלת ישראל לצמצם עוד יותר את אספקת הדלק והחשמל לעזה. מכיוון שישראל אינה מאפשרת לפלסטינים להשיג דלק וחשמל ממקורות אחרים, שיבושים אלה הם בגדר ענישה קולקטיבית, ולא סנקציות כלכליות נגד "ישות עוינת", כפי שטוענת ישראל. באוקטובר עתרו עדאלה וגישה, בשם עשרה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים, בדרישה להוציא צו שימנע מהמדינה לנתק את אספקת הדלק והחשמל לרצועה. העותרים טענו כי צמצום האספקה כבר פגע פגיעה חמורה במערכות חיוניות כמו בארות מים, וכתוצאה מכך 250,000 פלסטינים בעזה סובלים מהפרעות באספקת המים. בנוסף, ניתוק החשמל ישבש את תפקוד בתי החולים ומתקני חיוניים אחרים, בעיקר מכיוון שעזה נותרה תלויה לחלוטין בישראל לאספקת חשמל לאחר שישראל הרסה את כל ששת השנאים בתחנת הכוח היחידה בעזה ביוני 2006. העותרים תקפו בחריפות את טענת המדינה כי היא מחויבת רק לאפשר קיומו של "מצב הומניטרי מינימלי" בעזה. מונח זה אינו קיים במשפט הבינלאומי. ב-29 בנובמבר 2007 אישר בג"ץ את החלטת הממשלה לנתק את החשמל לעזה. בית המשפט הקפיא זמנית את ניתוק החשמל, עד שהמדינה תספק לו מידע על השפעת תוכניתה על האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. לדעת עדאלה, החלטת בית המשפט פוגעת בעקרונות המפט ההומניטרי הבינלאומי, האוסר על שימוש באזרחים למטרות פוליטיות ועל ענישה קולקטיבית.
לפני הקמת מדינת ישראל פעלו ארגונים כמו ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית וקרן קיימת לישראל לרכוש אדמות בפלסטין, כדי לקדם את "גאולת הקרקע" וכך לאפשר ייסוד של מדינה יהודית בארץ. לאר הקמת ישראל, ב-1948, העבירה המדינה נכסים שהיו בבעלותה ותפקידים בפיתוח הקרקע לארגונים אלה. נכסים אלה נועדו לשימושו הבלעדי של העם היהודי ולכן העברתם היתה אפליה של הפלסטינים שנשארו בשטח ישראל ונהפכו לאזרחיה. מינהל מקרקעי ישראל מנהל את כל קרקעות המדינה, המהוות 93% מכלל שטח המדינה, ובהן אדמות קק"ל, מאז 1961. לפיכך פלסטינים אזרחי ישראל מודרים לחלוטין מקרוב ל-13% מ"קרקעות המדינה", או 2.5 מיליון דונם, השייכים לקק"ל.
ב-2004 הגיש עדאלה עתירה לבג"ץ, בדרישה לבטל את מדיניות מינהל מקרקעי ישראל, המנהל מכרזים לשיווק קרקעות קק"ל והקצאתן במכרזים הפתוחים ליהודים בלבד. בתגובה לעתירה זו ולעתירה נוספת שהוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח, הצהירה קק"ל שנאמנותה נתונה לעם היהודי בלבד ולא לכלל הציבור הישראלי ושהיא פועלת לטובת האזרחים היהודים בלבד. אף שקק"ל טוענת כי היא קנתה את האדמות שבבעלותה מתרומות של יהודי העולם כולו כדי לקנות בישראל אדמות שיחולקו ליהודים, 78% (כ-2 מיליון דונם) מאדמות קק"ל הועברו אליה על ידי המדינה ב-1949 וב-1953. רוב הקרקעות האלה היו שייכות לפליטים ולעקורים פלסטינים. עדאלה טען שמינהל מקרקעי ישראל, כסוכנות ציבורית שהוקמה על פי חוק, אינו מוסמך לאמץ עמדות או לקדם יעדים המנוגדים לעקרון השוויון, עקרון הצדק החלוקתי ועקרון ההגינות. המינהל גם אינו יכול להיות קבלן-משנה לאפליה גזעית. עדאלה הדגיש כי אישור מדיניות מפלה זו יביא למיסוד של קהילות המבוססות על הפרדה גזעית, בדומה למצב ששרר בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, ולהנצחת הפגיעה השיטתית בזכויות האזרחים הערבים לקרקע ולדיור.
בדיון בעתירה שהתקיים בספטמבר 2007, אישר בג"ץ הצעה שניסחו קק"ל והיועץ המשפטי לממשלה לדחות דיונים נוספים בתיק כדי לאפשר השגת הסכם סופי על חילופי קרקעות בין המדינה לקק"ל. לפי הצעה זו, קק"ל תאפשר לאזרחים ערבים להשתתף במכרזים לשיווק קרקעות קק"ל למשך שלושה חודשים; בתמורה תפצה המדינה את על אדמות שיימכרו לאזרחים ערבים באמצעות העברת קרקעות חלופיות שנמצאות בידי המדינה. עדאלה התנגד להצעה, מכיוון שזו אינה שמה קץ לאפליה של האזרחים הערבים, שכן בידי קק"ל יישארו שטחים דומים לאלה שבידיה עתה – יותר מ-2.5 מיליון דונם. התיק עדיין תלוי ועומד.
לפי נתונים רשמיים, כ-89% מהיישובים הקהילתיים והיישובים הכפריים בישראל הם יהודיים. ערבים פלסטינים אזרחי המדינה מנועים מרכישת קרקעות או מחכירת אדמות בקרוב ל-78% מיישובים אלה. הסיבה לכך שבקשות לרכישת יחידת דיור ביישובים אלה נדרשות לקבל את אישורן של "ועדות קבלה", המסננות מועמדים ערבים. ועדות אלה מוצאות בדרך כלל כי מועמדים ערבים למגורים ביישוב קהילתי אינם עומדים בקריטריון של "התאמה חברתית" וכך מונעות מהם מגורים בשטחים נרחבים של קרקע בבעלות המדינה. אחד התנאים לקבלה ליישובים אלה הוא "התאמה לחיים בקהילה קטנה או ביישוב חקלאי". בנוסף "פקיד בכיר בתנועה מיישבת" (הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית) חייב לשבת בוועדות הקבלה.
גב' פאתנה אבריק זבידאת ומר אחמד זבידאת, שהתחתנו בקיץ 2006, הגישו בקשה לגור ביישוב הקהילתי רקפת הממוקם בגליל. שני בני הזוג הם בוגרי בית הספר לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים. שניהם סיימו את הלימודים בהצטיינות. ועדת הקבלה שבחנה את בקשתם לגור ברקפת החליטה לא לקבל אותם, בעקבות ראיון, בנימוק המשפיל של "אי התאמה חברתית". בספטמבר 2007 הגיש עדאלה עתירה לבג"ץ בשם בני הזוג, שבה דרש לבטל את ועדות הקבלה. עדאלה טען כי פעילותן של ועדות אלה עומדת בסתירה לזכותו של האזרח או התושב לגור בכל עיר או יישוב בישראל. עדאלה גם דרש פסיקה שלפיה "התאמה חברתית" היא קריטריון שרירותי ובלתי חוקתי לקבלה ליישובים קהילתיים. קואליציה רחבה של ארגוני זכויות אדם ועמותות חברתיות הצטרפו לעתירה: קול אחר בגליל, הקשת הדמוקרטית המזרחית, במקום, הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי.
בג"ץ הוציא צו ביניים, שבו הורה לרקפת להקצות לבני הזוג זבידאת מגרש לבנייה, עד לקבלת החלטה סופית בתיק זה.
מדינת ישראל יזמה מגוון אמצעים ופרסמה הוראות ותקנות רבות המתנות זכאות לקבלת שירותים ציבוריים או הטבות משמעותיות בביצוע של שירות צבאי. מכיוון שהרוב המכריע של אזרחי המדינה הפלסטינים פטורים משירות צבאי, השימוש בקריטריון זה מפלה אותם לרעה על בסיס השתייכותם הלאומית. השימוש בקריטריון של השלמת שירות צבאי נהפך לאחד הכלים העיקריים שבהם משתמשת המדינה כדי להקצות כספי ציבור ואדמות ציבוריות לאזרחים יהודים בלבד. בהחלת קריטריון זה המדינה מפירה את חובתה לשמש נאמן לכלל הציבור. אזרחים ששירתו בצבא כבר קיבלו הטבות משמעותיות, על פי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994. חוק זה מונה את כל ההטבות הכלכליות והחברתיות שחיילים משוחררים זכאים לקבל, ובהן מענקי דיור ומלגות ומענקים ללימודים.
ב-2007 הופיע עדאלה לפני בג"ץ בערר שהגישה אוניברסיטת חיפה, שביקשה להפוך פסיקה של בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט קבע כי יש להוציא את קריטריון השירות הצבאי מהשיקולים אם להקצות לסטודנטים מקום במעונות האוניברסיטה. בית המשפט המחוזי נתן את פסק הדין התקדימי שלו בעתירה שהגיש עדאלה באוקטובר 2005. לפי פסק הדין, השימוש בקריטריון של שירות צבאי לצורך הענקת מקום במעונות אינו חוקי. הוא מפלה את הסטודנטים הערבים על רקע זהותם הלאומית. אוניברסיטת חיפה הגישה את הערר לבית המשפט העליון ב-2006. האוניברסיטה החליטה להמשיך במאבקה המשפטי, כדי שתוכל להמשיך להפלות באמצעות השימוש בקריטריון של שירות צבאי. ערר זה סותר בבירור את תפקידה של האוניברסיטה לקדם שוויון ופלורליזם באקדמיה ובחברה. עדאלה מייצג בתיק זה שלוש סטודנטיות ערביות, שבקשתן לקבל חדר במעונות נדחתה למרות מצבן הכלכלי הקשה והעדרה של תחבורה ציבורית ממקומות מגוריהן אל האוניברסיטה.
האפליה במערכת החינוך הישראלית גרמה לתת-תקצוב חמור של בתי הספר הערביים והביאה להישגים ירודים של התלמידים הערבים. בנוסף לתת-התקצוב, המדינה מגבילה את ההזדמנויות הפתוחות לפני תלמידים ערבים בהשוואה לבני גילם היהודים. ילדים יהודים – חילונים ודתיים – מקבלים אין-ספור אפשרויות לבחור בין בתי ספר, בעוד שלתלמידים ערבים והוריהם יש אפשרויות בחירה מצומצמות ביותר. בעוד שהמדינה תומכת בעשרות בתי ספר מיוחדים לילדים יהודים, בתחומים כמו אמנויות, מדעים, טכנולוגיה ותקשורת, וכן בבתי ספר דמוקרטיים, במערכת החינוך הערבית יש מחסור אפילו בגני ילדים רגילים ובתי ספר יסודיים. כיום המדינה מממנת 25 בתי ספר לאמנויות לילדים יהודים, שקיבלו מעמד רשמי, בעוד שלילדים ערבים אין אפילו בית ספר אחד לאמנויות. מחקרים על השימוש באמנות כאמצעי לקידום הישגיהם החינוכיים של ילדים הראו כי חינוך המבוסס על אמנות משפר את ההישגים החינוכיים ומפתח כישורים קוגניטיביים ויכולת חשיבה ביקורתית, הבעה עצמית ותפיסה.
לאחר שעיריית חיפה ומשרד החינוך דחו בקשה להקים בית ספר יסודי ערבי לאמנויות בחיפה, שהוגשה על ידי העמותה לקידום החינוך הערבי בחיפה, הגיש עדאלה עתירה לבג"ץ. העתירה הוגשה באוגוסט 2007 בשם 33 הורים ערבים לתלמידי בית ספר יסודי. עדאלה טען שהסירוב לפתוח בית ספר ערבי לאמנויות פוגע בזכותם של ילדים ערבים לשוויון. זכות זו מחייבת את המדינה להקצות את משאביה באופן שווה בין אזרחיה והפגיעה בה מפירה את זכותם של ההורים לבחור את החינוך שילדיהם מקבלים. העתירה תלויה ועומדת בבית המשפט.
בשעה שתיים לפנות בוקר ב-22 באוקטובר 2007, התעוררו אסירים פלסטינים המוחזקים בכלא קציעות ומסווגים כ"אסירים ביטחוניים", לקול יריות של אש חיה וצרחות. לפי עדויותיהם, האסירים הותקפו על ידי מאות סוהרים שהיו מצוידים בכלי נשק שונים וחבשו מסיכות שכיסו את פניהם. הסוהרים פתחו באש לעברם, התעללו בהם והשפילו אותם. כפי הנראה הסוהרים רצו לבצע חיפוש בתאי המגורים של האסירים. האלימות הקשה שנקטו הסוהרים גרמה למותו של האסיר מוחמד סאטי מחמוד ולפציעתם של רבים מהאסירים האחרים. אסירים פוליטיים פלסטינים מוחזקים בבתי כלא ובבתי מעצר בישראל בתנאים שבהם מופרות זכויותיהם באופן שיטתי. הם גם מופלים בהשוואה לאסירים פליליים בתחומים שונים, כולל הגישה למשפט הוגן, תנאי כליאה, גישה לעולם החיצון והזכות להשכלה.
ב-21 בנובמבר 2007 עדאלה והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל הציגו עדויות רבות של אסירים ודרשו שמפקד המחלקה לחקירת סוהרים במשטרת ישראל יפתח בחקירה פלילית ויעמיד לדין את האחראים לפגיעה באסירים. עדאלה והוועד הציבורי נגד עינויים גם דרשו ששירות בתי הסהור יעניק לאסירים הפוליטיים בכלא קציעות תנאים משופרים והולמים, בהתחשב בתנאים הבלתי-אנושיים שבהם הם מוחזקים כיום.
לפי המשפט הבינלאומי ירושלים המזרחית היא שטח כבוש. עם זאת, ישראל מגבירה את מאמציה לחזק את אחיזתה ב"בירת הנצח המאוחדת". לשם כך ננקטים אמצעים שונים, כמו צמצום מספרם של הפלסטינים החיים במזרח ירושלים באמצעות שלילת מעמד התושבות שלהם. ב-29 במאי 2006, קיבלו ארבעה מחברי הפרלמנט הפלסטיני – המוחזקים כיום במעצר ועומדים למשפט בבית משפט צבאי – הודעה שלפיה אם לא יתפטרו מחברותם בפרלמנט, ישלול מהם שר הפנים את מעמד תושב הקבע שלהם. שר הפנים טען כי הבסיס לשלילת המעמד הוא "הפרת אמונים". הארבעה נבחרו לפרלמנט מטעם חמאס בינואר 2006, וישראל הכריזה על חמאס "ארגון טרור". הארבעה עירערו על שלילת מעמדם לבית המשפט העליון.
במאי 2007 הגישו עדאלה והאגודה לזכויות האזרח הגישו לבית המשפט העליון חוות דעת בעניין, במעמד של "ידידי בית המשפט". שני הארגונים טענו שגירושם של אנשים ממקום מגוריהם הקבוע פוגע בזכויות החוקתיות שלהם לכבוד, חירות אישית וקניין. הם הדגישו את מעמד התושבות המיוחד של פלסטינים ממזרח ירושלים. זו תושבות מכוח לידה, ולכן היא שונה מתושבות של מהגרים; ארבעת חברי הפרלמנט מעולם לא נכנסו לישראל ומעמדם בה מעולם לא הותנה בתנאים כלשהם. ישראל הכירה בהיותם של התושבים הפלסטינים במזרח העיר חלק מהעם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה. לפיכך, ישראל התירה להם להצביע בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ולרוץ בבחירות אלה. הבחירות נתמכו על ידי הקהילה הבינלאומית והתנהלו בפיקוחה. רק לאחר שהעותרים נבחרו לפרלמנט החליטה ישראל לבטל את תושבותם, מכיוון שלא קיבלה את תוצאות הבחירות. התיק עדיין תלוי ועומד לפני בית המשפט.
מדיניות הקצאת הקרקעות בישראל מעדיפה את האזרחים היהודים באופן גורף. מאז הקמת המדינה חוקקו ממשלות ישראל בזו אחר זו חוקי קרקעות ומימשו מדיניות שהביאה להפקעת אדמות בבעלות ערבית, לעקירת אזרחים ערבים מבתיהם ולהקצאה לא הוגנת של משאבי קרקע. אחד האמצעים שנוקטת המדינה הוא הגבלת שטחי האדמה הזמינים לאזרחים הערבים, באמצעות ייעוד אדמות כאדמות "לא למטרות התיישבות" במפות תכנון רשמיות.
בספטמבר 2007 החל עדאלה לייצד ערבים דרוזים אזרחי ישראל מדליית אל-כרמל בהתנגדות לתוכנית מתאר המשתרעת על שטח של כ-4,000 דונם, להקמת "גן לאומי ויער הר שוקף", שאליו תצורף אדמה של תושבי הכפר. עדאלה טען לפני בית המשפט המחוזי בחיפה כי בעלי הקרקעות עיבדו אותן עוד לפני הקמת המדינה והקרקע אינה מכילה משאבים לאומיים המצדיקים את הפקעתה. לפיכך נועדה תוכנית מתאר זו לצמצם את אפשרויות הפיתוח העתידיות של דליית אל-כרמל באדמות ששייכות לתושביה והיא מפירה את זכויות הקניין שלהם ובזכותם לפרנסה.
קרקעות הכפר הערבי לג'ון היו בעבר חלק מאום אל-פחם, העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל. חלקה ששטחה 200 דונם הופקעה מבעליה, תושבי הכפר, יחד עם חלקות אחרות ששטחן מסתכם ב-34,600 דונם, ב-15 בנובמבר 1953. לפי צו הפקעה שהוציא שר האוצר אז, לוי אשכול. הנימוק להפקעה היה שאדמות אלה דרושות לצורכי "התיישבות ופיתוח חיוניים". כיום קיים בשטח זה מתקן קטן של מקורות ובחלקו ניטע יער.
במרס 2007 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת תביעה שהגיש עדאלה בשם כ-200 פלסטינים אזרחי ישראל, שהתייחסה לבעלות על אדמות לג'ון. בית המשפט דחה את טענות עדאלה כי יש להחזיר את האדמות לבעליהן, מכיוון שההפקעה אינה תקפה מיסודה והקרקע האמורה לא שימשה לצורכי "התיישבות ופיתוח חיוניים" במשך יותר יותר מ-50 שנה. בהחלטתו התייחס בית המשפט להגדרה רחבה ביותר של המושג התיישבות וקבע כי התיישבות אינה רק בניית בית, אלא כל שימוש אחר הדרוש לאזרחי ישראל ככלל. במאי 2007 עירער עדאלה על החלטה זו לבית המשפט העליון וטען כי בית המשפט המחוזי טעה בקובעו כי יער נטע אדם נופל בתחומי ההגדרה "צורכי התיישבות". פרשנות זו, טען עדאלה, פוגעת בזכותם החוקתית של בעלי האדמות לקניין ונותנת לגיטימציה להפקעה לא חוקית של קרקע. עדאלה שב ודרש שהקרקע תושב לבעליה, מכיוון שברור כי אין צורך שהמדינה תבנה התיישבות על האדמות הנדונות והצורך הציבורי בהפקעה אינו תקף.
"הערבים-הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל חיים במולדתם מימים ימימה. כאן נולדו ופה צמחו שורשיהם ההיסטוריים, התפתחו ושגשגו חייהם הלאומיים והתרבותיים כתורמים פעילים בתרבות ובהיסטוריה האנושית – הן כחלק מהאומה הערבית והתרבות האיסלאמית והן כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני".
החוקה הדמוקרטית, עדאלה, פברואר 2007
ארגון עדאלה פירסם בשנה העשירית להיווסדו את "החוקה הדמוקרטית", הצעת החוקה הראשונה שהציע ארגון ערבי בישראל. לפי החוקה הדמוקרטית, ישראל היא מדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב-תרבותית. היא בנויה לפי המודל של חוקות שאימצו כמה מדינות דמוקרטיות, אמנות בינלאומיות בדבר זכויות האדם ועקרונות אוניברסליים של זכויות אדם הכלולים בהצהרות של האו"ם. טיוטת החוקה כוללת 63 סעיפים, המפרטים הוראות הנוגעות לאזרחות, שפות רשמיות, מוסדות חינוכיים ותרבותיים לקידום רב-תרבותיות, מנגנונים לשיתוף המיעוט הערבי בקבלת החלטות בכנסת וכן זכויות וחירויות שכל אזרחי ישראל ותושביה זכאים להן, ובהן שוויון ואי-אפליה, צדק חלוקתי וצדק מתקן, הקצאת קרקעות ורכוש, זכויות כלכליות וחברתיות, זכויות במשפט וצדק בפלילים. אף שהחוקה הדמוקרטית היא במצב מתקדם, עדאלה רואה במסמך זה טיוטה הפתוחה לדיון ציבורי.