גיליון מס' 45, פברואר 2008 ג'ורג' בישאראת פרופ' למשפטים, אוניברסיטת קליפורניה-הייסטינגס ההחלטה לשמוע עתירות של תושבי השטחים הכבושים, בעקבות כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה (וכן סיני ורמת הגולן) ב-1967, אכן זיכתה את בית המשפט העליון בתשואות מצד משקיפים ליברלים בישראל ומחוץ לה. אבל המאמצים שעשה בית המשפט במשך 40 שנה לעקר ולחטא כיבוש צבאי ברוטלי ולא אנושי ונישול קולוניאלי בשטחים דומים למשיחת ליפסטיק על שפתי חזיר. למעשה, ההתדיינות המשפטית היתה אחד התהליכים העיקריים שבאמצעותם למדנו עד כמה מורכב וסבוך הוא הדיכוי של הפלסטינים בשטחים בידי ישראל. סביר כי בעיני משקיף אינטליגנטי וספקן, הרקורד העגום של תגובות בג"ץ לדיכוי זה הנמיך את שיעור קומתו של בית המשפט ולא הגביה אותו. לפיכך אני מאמין כי חיוני שפעילי זכויות אדם בישראל ובשטחים ימשיכו לאתגר את בית המשפט העליון ויאלצו אותו לבצע את המניפולציות והסילופים המשפטיים שהוא חייב לעשות כדי להשיג תוצאות פוליטיות רצויות. אבל המאמץ הזה זקוק לתמיכה. לפיכך דרוש מסע מתואם לגיוס דעת קהל בקרב אנשי אקדמיה ומשפטנים מחוץ לישראל, שיפעילו לחץ על בית המשפט העליון באמצעות ביקורת ציבורית על פסיקותיו, הדרה של שופטיו או התעמתות עמם, מתן חוות דעת מקצועיות או הצטרפות לתיקים שונים כידיד בית המשפט, פרסום מאמרי ביקורת משפטית על פסקי הדין של בג"ץ וכדומה. לחצים כאלה אולי לא יגדילו את מספר ההחלטות הצודקות, אבל הם לבטח יעוררו חרדה באליטה המשפטית בישראל. בסופו של דבר, המודעות לסתירות היא שעשויה לאלץ את אנשי האליטה המשפטית להתחיל בהערכה יסודית של ערכי הציונות.