גיליון מס' 45, פברואר 2008 דפנה גולן הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים בשלהי תקופת האפרטהייד שאל אותי שופט דרום אפריקאי מדוע בכנסים אקדמיים בינלאומיים באירופה או בארצות הברית עושים המשתתפים מאמצים רבים כדי לא לשבת לידו וליד חבריו השופטים הדרום אפריקאים, בעוד השופטים הישראלים מוקפים באהדה רבה ובכבוד. הדיון בשאלה אם לפנות לבג"ץ קשור בשאלת המקום שתופסים שופטים ישראלים בקהילה המשפטית הבינלאומית, ובדרכים שבהן ראוי להפגיש אותם עם המשמעויות המצטברות של פסיקותיהם. עם זאת, נראה לי שיש להרחיב את הדיון בשלוש רמות. ראשית יש לבחון אם כל החלופות הקשורות לפנייה לבג"ץ אכן נבדקו במלואן. בדרום אפריקה פנו ארגוני זכויות אדם לבית המשפט בכל תקופת האפרטהייד, משום שהאמינו שאפשר למצוא סדקים אפילו במערכת המפלה של חוקי האפרטהייד. על פי אסטרטגיה שכונתה "התיק המפסיד" ("the loosing case"), ארגוני זכויות האדם הדרום אפריקאיים הגישו אלפי עתירות בשם שחורים שנעצרו ב"ערים לבנות" משום שלא היה ברשותם אישור המעבר המתאים ("pass book"). לאחר שנים שבהן נדחו כל העתירות האלה, ניתנה פסיקה אחת בעלת אופי כמעט "טכני", שהכירה בהתנגשות בין שני חוקים הנוגעים לזכותם של שחורים לגור ב"ערים לבנות", וכל מערכת החוקים ששלטה בתנועת השחורים והיתה אחד מבסיסי הדיכוי של האפרטהייד התמוטטה. האם אפשר לומר בביטחון שבישראל אין כל סיכוי שפסיקה של בג"ץ תחולל שינוי משמעותי? שנית, ראוי שהדיון בסוגיה זו יורחב ויכלול גם אסטרטגיות חלופיות. בדרום אפריקה פנייה לבית המשפט היתה אסטרטגיה אחת מרבות. בישראל עתירות לבג"ץ הן האסטרטגיה העיקרית של ארגוני זכויות אדם. השאלה, אם כן, היא מתי ובאילו נסיבות כדאי לפנות לבג"ץ, ואילו אסטרטגיות חלופיות יש לפתח. לבסוף, אין להגביל את הדיון בסוגיית הפנייה לבג"ץ לעתירות העוסקות בשטחים בלבד. דיון כזה מניח שיש הבדל מהותי בין השטחים לבין ישראל. ההבחנה הזאת, גם אם היא מעוגנת במאות חוקים, תקנות צבאיות ופסקי דין, דמיונית ועומדת בסתירה לתפיסות יסוד של זכויות האדם.