 | | גד ברזילי
פרופ'
למדע המדינה, משפטים ולימודים בינלאומיים בבית הספר ללימודים בינלאומיים
ולמשפטים על שם ג'קסון ובתוכנית למשפט, חברה וצדק באוניברסיטת וושינגטון
האבסורד המייסר של "הכיבוש הנאור"
החלת סמכות השיפוט של בית
המשפט העליון הישראלי על תיקים הנוגעים לשטחים הכבושים, בתחילת שנות ה-70,
לא היתה שגיאה מוחלטת – לא מנקודת הראות של ישראלים וגם לא מבחינתם של
הפלסטינים. הישראלים יכלו להשתמש בבית המשפט, כאשר הדבר היה נוח, כדי
לכפות מגבלות על פעולות צבאיות בשטחים, גם אם אלה היו חסרות חשיבות.
מבחינת הפלסטינים, הגשת עתירות לבג"ץ בעניינים הקשורים לשטחים הכבושים
היתה אמצעי להביא לידיעת הציבור כמה מהפגיעות הקשות ביותר בזכויות האדם
שביצעה ישראל. עם זאת, ככלל, לפסיקת בג"ץ בתיקים הנוגעים לשטחים היתה
השפעה מזיקה של מתן הכשר חוקי פורמלי והענקת לגיטימציה מעשית לכיבוש הצבאי
הישראלי. לא רק שכמעט כל העתירות הפלסטיניות לבג"ץ נדחו, הן גם איפשרו
לישראל לטעון שהשליטה הצבאית בשטחים כפופה ל"שלטון החוק". המיתוס של
ביקורת שיפוטית והאשליה של "שלטון החוק" היו האמצעים שהולידו את הביטוי
האוקסימורוני "כיבוש מוצדק".
כיום, בראשית המאה ה-21, הנזק שגורמת
פסיקת בג"ץ בעתירות המתייחסות לשטחים גדול אף יותר. בעוד שעתירות
פלסטיניות לבג"ץ עשויות להניב כמה פשרות שיושגו מחוץ לכותלי בית המשפט,
בג"ץ ימשיך לתמוך בסטטוס-קוו. כפי שמלמדות הסתירות בין פסיקת בג"ץ לעמדת
בית הדין הבינלאומי בעניין חוקיותה של "גדר ההפרדה", במקום להעניק
לפלסטינים מגן של זכויות אדם, בג"ץ מגונן על המדינה מפני ביקורת שיפוטית
אפקטיבית. למעשה, הפסקת הפיקוח השיפוטי של בג"ץ על השטחים עשויה לעודד
פלסטינים להגיש עתירות ותביעות רבות יותר לבתי דין בינלאומיים. באופן
דומה, צעד כזה עשוי לאלץ ישראלים להכיר באופן ישיר יותר במציאות האכזרית
של הנזק שגרם הכיבוש לזכויות האדם ולעקרונות הדמוקרטיה, הן בישראל והן
בשטחים. לבסוף, הפסקת הפנייה לבג"ץ עשויה לחזק את המערכת המשפטית
הפלסטינית וכך לתמוך בשאיפה הפלסטינית למדינה עצמאית שתתקיים בשלום לצד
ישראל בגבולות הקו הירוק.
|
