גיליון מס' 45, פברואר 2008 ליזה חג'אר ראש התוכנית למשפט וחברה, אוניברסיטת סנטה ברברה, קליפורניה ההזמנה להשתתף בשולחן עגול וירטואלי זה מסכמת במדויק את הרקורד הבעייתי של בית המשפט העליון בהגנה על טענות פלסטיניות לזכויות – שלא לדבר על קידומן. לדעתי, פנייה לבית המשפט היתה לא אפקטיבית במקרה הטוב, אם רואים בפנייה תכלית כשלעצמה. למרות זאת ברצוני לטעון בעד המשך ההתדיינות המשפטית, מכיוון שיש לראות בבית המשפט אמצעי להשגת תכליות אחרות. בית המשפט הזה – או כל בית משפט – שיכול לדון בסוגיות כבדות משקל ושנויות במחלוקת, מתפקד ככלי לחשיפת קווי המתאר וההיגיון של הדיכוי המשפטי, כמו גם את האיוולת של טענות לצדק. בהנחה שרוב הישראלים הציונים ה"ליברלים" אוהבים את בית המשפט העליון שלהם וסבורים כי פסיקותיו נותנות לגיטימציה להפרת הזכויות שמדינתם מבצעת בפועל, הידע על דיכוי משפטי ואי-צדק מבוזבז עליהם. הידע שמושג מההתדיינות המשפטית הוא רב ערך ושימושי לאלה שיש להם יכולת אינטלקטואלית ונטייה לבחון את הכיבוש הישראלי ואת זכויותיהם של הפלסטינים במונחים רחבים יותר, כחלק מ"יקום" של זכויות, חוק וצדק. זה מביא אותנו לשאלה איזה ערך יכול להיות לידע הזה, במקום שבו האי-צדק מבוצר כל כך בעמדתו. מכיוון שהמקום מוגבל, הרשו לי להישען על ביקורת של ביקורת הזכויות שניסחו ההוגים מקבוצת Critical Race Theorists. ערכה של התדיינות משפטית, כך נטען, אינו טמון באמונה הנאיבית שניצחון משפטי עומד בפתח או שפסיקה לטובתך תעניק לך "חופש", אלא דווקא בכך שהשימוש בחוק מאפשר לנפגעים, לאלה שזכויותיהם הופרו, למופלים, למקם את עצמם בעולם אנושי, שמדכאיהם מנסים להוציא אותם ממנו באמצעות הצגתם כחסרי זכויות באופן לגיטימי. פנייה לבית המשפט היא עמידה על זכויות ועל אנושיות.