גיליון מס' 45, פברואר 2008 קתלין קאוונו מרצה במרכז האירי לזכויות אדם, האוניברסיטה הלאומית של אירלנד השאלה שהוצגה כאן היום – שאלה שעוסקת ביחסים ההדדיים בין ארגוני זכויות אדם לבית המשפט העליון – מתייחסת לשני נרטיבים נפרדים. לפי נרטיב אחד, קשר עם גוף רשמי כלשהו של המדינה (ולו באמצעות נציג או בא כוח) מעניק לו לגיטימיות. בניגוד לכך, הנרטיב האחר טוען כי קשר כזה אינו מעניק לגיטימיות לרשות מטעם המדינה אלא מדגיש את הפערים שבין הטיעונים של בית המשפט (ולעתים קרובות הפסיקה הנובעת מהם) לבין נורמות בינלאומיות. לטיעון שלפיו עירוב של בג"ץ מאפשר עשיית צדק בהליך תקין – לפחות באופן וירטואלי – יש ערך. אחרי שיצרו את האשליה הזאת, ארגוני זכויות אדם נותרים עם דיון וירטואלי בשאלת זכויות האדם. במרחב המשפטי הזה, נורמות משפטיות בינלאומיות נמתחות ונפתח תהליך פוליטיזציה של המשפט (המבוסס על הגנת הצורך). כדי להתמודד, ארגונים נאלצים במקרים רבים להתעלם מהאפיקים המשכנעים ביותר שמציע המשפט הבינלאומי ובמקום זה לעסוק בטיעונים שמעלה המדינה (כפי שמדגישה פרשת ניתוק אספקת הדלק והחשמל לעזה). לאחר שקיבלנו את ההנחה שמרחב הטיעון עומד בסכנה, במקרה הטוב, או שהוא הושחת במקרה הגרוע, ארגוני זכויות אדם ופעילים אחרים שואלים: האם המאמץ כדאי? התשובה שלי חיובית. התדיינות עם בית המשפט העליון שווה את המאמץ, אבל הנימוק לתשובה שלי נובע פחות מהשאלה מה אפשר להרוויח ויותר מההבנה של ההפסד הפוטנציאלי. פניות של ארגוני זכויות אדם מאלצות את בית המשפט, אפילו בחלל המצומצם מאוד הקיים, להתייחס אל המשפט הבינלאומי. וחשוב יותר: התייחסות זו (והפסיקה שבעקבותיה) מתועדת. פסקי דין שאינם מתיישבים עם המשפט הבינלאומי נחשפים במרחב הזה. הפער המשפטי נהפך לחלק מהתיעוד ההיסטורי ובחינה משפטית של הפרות יכולה, בשלב המעבר, להתייחס לשאלות של קבלת אחריות ומתן דין וחשבון.