גיליון מס' 45, פברואר 2008 רונן שמיר פרופ' לסוציולוגיה ולמשפטים, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב הדיון שאנו עוסקים בו אינו חדש. בשנות ה-80, לאחר כישלונות בהגשת עתירות נגד הריסת בתים, גירושים כפויים וסגירת עיתונים – קרא אש"ף לפלסטינים להימנע מלעתור לבג"ץ. הציבור הפלסטיני, ככלל, התעלם מקריאה זו. חקרתי את הסוגיה הזאת בסוף שנות ה-80, כדי להבין מדוע לממצאים קודמים שלי, ובהם הידיעה כי הסיכויים לזכות בעתירה הם מזעריים, מצד אחד, וההבנה כי בית המשפט העליון תורם ללגיטימציה של הכיבוש בעיני הציבור היהודי-הישראלי והקהילה הבינלאומית, מצד אחר (Shamir 1990), לא היתה "השפעה מצננת" על עותרים פוטנציאליים. מצאתי (Shamir 1991) כי יש להבחין בין "עותרים פוליטיים" לאנשים מן השורה. עותרים מהקבוצה הראשונה הם אלה שמעורבים באופן ישיר במאבק הפלסטיני לשחרור, שרגישים להשלכות הסמליות הרחבות שיש לעתירה לבג"ץ. בקבוצה זה אכן יש נטייה חזקה לא להגיש עתירות; בין אלה שממשיכים לעשות זאת, ההערכה הרווחת היא שהלגיטימציה מאוזנת על ידי יצירת "הרקורד של הכיבוש". עותרים מהקבוצה השנייה, כלומר אנשים מן השורה, פונים לבית המשפט מסיבות אחרות. רוב העתירות מוגשות על ידי אנשים מקבוצה זו. הם אינם תמימים והם מודעים היטב לסיכויים המעטים שלהם; עם זאת, הם מקווים לדחות את מימושה של סנקציה כלשהי או אפילו להשיג פשרה מינימלית. אבל הנקודה החשובה מכל, אולי, היא שהם מחפשים הכרה, מעוניינים שקולם יישמע, רוצים להרגיש שהשיבו מלחמה ולא קיבלו בהכנעה את גורלם. מבחינתם של אנשים כאלה, הדיון הזה הוא חסר ערך, פריבילגיה של אינטלקטואלים.