לפניית עדאלה מיום 28.6.2004
ביום 28.6.2004 פנה ארגון עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, באמצעות עו"ד עביר בכר, לנציב שרות בתי הסוהר בדרישה לחזור בו מהחלטתו לשלול מכלל האסירים המסווגים כביטחוניים את הזכות להיבחן בבחינות בגרות של הרשות הפלסטינית.
על פי הדיווחים בכלי התקשורת, ההחלטה הנ"ל באה בתגובה על כך שאחד הבוחנים ניסה להבריח טלפון נייד לאחד האסירים אשר ניגשו לבחינות האחרונות. מאוחר יותר פורסם, כי ההחלטה תהיה תקפה רק לגבי כלא נפחה.
בפנייה נטען, כי החלטת הנציב היא החלטה גורפת המטילה עונש קולקטיבי על כלל האסירים החפצים למצות את זכותם להמשיך את לימודיהם בין כותלי בית הכלא, חרף העובדה כי לא היה להם כל חלק במעשיו של אותו בוחן. עוד נטען, כי ההחלטה נוגדת את עקרון האחריות האישית, אחד העקרונות הבסיסיים במשפט הפלילי, המגלם בתוכו את האלמנט האינדיבידואלי בכל עבירה.
עוד נטען, כי הפגיעה באותם אסירים מקבלת משנה חומרה דווקא בשל העובדה כי הבחינות הנן בחינות בגרות. "אי מתן האפשרות לגשת לבחינה מביא לתוצאה כאילו כלום לא השקיע האסיר במהלך חייו". כמו כן, נטען, כי אי מתן זכאות לתעודת בגרות יכרסם באופן משמעותי בסיכויו של אותו אסיר להמשיך ולרכוש ידע, חינוך והשכלה אקדמית או להתקבל למסגרת לימודית גבוהה כלשהי, הן בתוך בית הכלא והן מחוצה לו, ויפגע במישרין בזכותו של האסיר לשחרור מוקדם, לשיקום, לתעסוקה ושילוב בחברה לאחר שחרורו מבית הכלא.
עוד נטען בפנייה, כי הפגיעה הצפויה בזכותם של האסירים ללמוד ולהשכיל, כנגזרת מחירותם האישית והרוחנית וזכותם לאוטונומיה אישית, פגיעה בכבודם היא.
יודגש, כי החלטתה של כל רשות מנהלית חייבת להיות סבירה, מידתית ומבוססת על שיקולים עניינים. עקרון המידתיות מחייב, כי יהא קשר רציונאלי בין המטרה שלשמה הוגבלה הזכות לבין האמצעי שנבחר.
"בענייננו" טענה עו"ד בכר, "הרי הנכם בוחרים להעניש את אותו בוחן שחטא (מטרה) באמצעות הטלת עונש קולקטיבי על כלל האסירים (אמצעי) אשר לא נטלו כל חלק במעשהו של אותו בוחן; מכאן כי המדובר בפגיעה בלתי מידתית בזכויות היסוד של כלל האסירים".
יתירה מזו, נטען בפנייה, כי היות ומדובר בהחלטה אשר פוגעת בזכויות יסוד של האסירים הרי קבלתה מותנית בהסמכה מפורשת בחקיקה ראשית. "החלטה הפוגעת בזכויות יסוד ואשר אינה נתמכת על-ידי חקיקה ראשית הנה בלתי חוקית ודינה בטלות לאלתר" הודגש בפנייה.
ארגון עדאלה הדגיש, כי החלטתו של נציב בתי הסוהר להעניש את האסירים נעשתה תוך חריגה מסמכות, שכן תפקידו של נציב בתי הסוהר איננו מקנה לו כל סמכות להטיל עונשים על אסיר בגין מעשיו של אחר, ומקל וחומר כאשר מדובר במעשה אשר בוצע על-ידי אדם שאיננו אסיר.