פסק הדין
ביום 13.7.2005 דחה בג"ץ עתירה נגד מדיניות הצבא הנשענת על טענת קיומו של "צורך צבאי מוחלט" למען הריסת הבתים בשטחים הכבושים. הצבא הישראלי משתמש בטענה זו להצדקת רוב הריסת הבתים שהוא ביצע במהלך השנים האחרונות. העתירה הוגשה לבג"ץ במאי 2004, על יד עדאלה; המרכז הפלסטיני לזכויות אדם – עזה; אל-חאק; ועשרה אזרחים פלסטינים מדרום רפח שהצטרפו לעתירה ביוני 2004. עו"ד מרואן דלאל מעדאלה ייצג את העותרים בפני בג"ץ.
על פי דו"חות של האו"ם בעניין הריסות בתים בשטחים הכבושים על ידי הצבא הישראלי, שהוגשו לבית המשפט על ידי העותרים, בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2004 נהרסו כ-4,170 בתים פלסטיניים, כאשר כ- 60% מהם בוצעו לצורכים צבאיים. כמו כן, באותה תקופה נהרסו בעזה בלבד 2,540 בתים שגרו בהם כ- 23,900 אנשים.
העתירה התמקדה בהריסות הבתים שביצע הצבא ברצועת עזה, לרבות במחנות הפליטים שם, ובדרום הרצועה, באזור ציר פילדלפי. כמו כן, הודגש דפוס הריסת הבתים שהיה בג'נין באפריל 2002. העתירה הוגשה נגד אלוף פיקוד דרום בצה"ל; אלוף פיקוד מרכז; הרמטכ"ל; שר הביטחון; וראש הממשלה.
בעתירה נתבקש בית המשפט לחייב את המשיבים לנהוג לפי המשפט הבינלאומי ההומאניטארי כאשר הם מבצעים הריסות בתים מכוח "צורך צבאי מוחלט" (הסיפא לסעיפים 53 לאמנת ג'נבה הרביעית ו- 23(g) לתקנות האג משנת 1907 – חריגים לכלל בדבר איסור הריסת רכוש). בעתירה נתבקש בג"ץ להורות למשיבים לנהוג על פי הכללים במשפט הבינלאומי ההומאניטארי אשר מגבילים את השימוש בטענת "צורך צבאי מוחלט", בעיקר מכוח עקרון החובה להבחין בין מבנים אזרחיים למבנים צבאיים והחובה לנהוג על פי עיקרון המדתיות.
בפסק דין המשתרע על פני שלושה עמודים, בג"ץ דחה את העתירה משום שלאחר הכרזת המדינה כי בעקבות פסגת שראם אל-שיח' בין שרון ואבו מאזן היא מקווה כי לא יהיה צורך בהריסת מבנים, העתירה נהייתה לתיאורטית. עוד הוסיף בג"ץ, כי אין בדחיית העתירה משום דחיית טענה מטענות העותרים.
יודגש כי העותרים פנו שלוש פעמים, בזמן אמת, בבקשה למתן צווי ביניים אשר ימנעו את פעילות הריסת הבתים של הצבא: במאי 2004, ביוני 2004, וביולי 2004. במהלך הליכים אלה נהרס ביתה של אחת העותרות, ונגרם נזק ממשי לביתו של עותר אחר. בהחלטת בג"ץ בהליכים אלה מיום 28.9.2004, ציין השופט חשין כי "אין בהחלטתי זו כדי למנוע את העותרים מהעלות טענותיהם לפני ההרכב אשר ידון בעתירתם לגופה." בנוסף, ציין בג"ץ בהקשר דחייתה של עתירה אחרת (בג"ץ 7733/04, פסק דין מיום 20.6.2005, פסקה 5) כי " נוסף על כך, לא למותר לציין כי הסוגיה העקרונית של הריסת בתים באזור נדונה בעתירה התלויה ועומדת בבית משפט זה (בג"ץ 4969/04 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' אלוף פיקוד הדרום בצה"ל), וגם מטעם זה אין צורך להידרש לטענות אלה בעתירה דכאן."
כמו כן, העותרים הגישו לבג"ץ דוח"ות רבים בנושא הריסת בתים על ידי הצבא שמקורם בדווח המיוחד של האו"ם פרופסור ג'ון דוגארד, אמנסטי אינטרנאשיונאל, היומן רייטס ווטש, ו- FIDH. זאת, בנוסף לדו"חות גופים הומאניטאריים של האו"ם כגון UNRWA ו – OCHA. לפי דו"חות אלה רבות מפעולות הצבא בדבר הריסת בתים נרחבת מהוות הפרה בוטה לאמנת ג'נבה הרביעית, שהיא ההגדרה המשפטית לפשע מלחמה.
במהלך הדיון שהתקיים בעתירה ביום 14.6.2005, שאל הנשיא ברק את נציג המדינה אודות ההצהרות הפומביות של הצבא בדבר הפסקת מדיניות הריסת הבתים. נציג המדינה הבהיר באותו מעמד כי מדובר בהריסות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום (1945).
בנוסף, בתשובה להצהרת המדינה ממרץ 2005 בעניין השלכות פסגת שראם אל-שיח' על נושא העתירה "למותר לציין, שיש לקוות כי הרגיעה תימשך, ולא יהיה צורך בעתיד בהריסת בתים מטעמים מבצעיים.", טען נציג העותרים באותה ישיבה כי המשיבים אינם יכולים להתחייב לא להרוס בתים בהקשרה של העתירה, שכן מדובר בהריסת בתים בעת פעילות צבאית מבצעית. העותרים הדגישו, כי הצבא אינו יכול להתחייב, מנקודת מבטו, לא לקיים פעילות צבאית מבצעית.
בתגובה לפסק דין בג"ץ בעתירה, ציין עו"ד מרואן דלאל כי "העובדה שבג"ץ בחר לא לקיים ביקורת שיפוטית, חרף המידע הרב והמגוון שהונח בפניו אודות פעולות המשיבים, פניות אליו בזמן אמת בניסיון למנוע את הריסות הבתים, והגדרת בג"ץ לעתירה כעקרונית, משמעותה הענקת פטור (impunity) ברמה המקומית לביצוע פעולות הריסת בתים נרחבות שלא ניתן להגדירן אלא כהפרות בוטות לאמנת ג'נבה הרביעית."