הכפרים הלא מוכרים
"הכפרים הלא מוכרים", שרשויות המדינה רואות בהם "ריכוזי התיישבות לא חוקיים", הם יישובים חסרי מעמד רשמי, הנעדרים ממערכות התכנון של המדינה ומהמפות הממשלתיות הרשמיות. לכפרים אלה אין מועצות מקומיות, הם אינם משתייכים לגופי שלטון מקומיים אחרים ושירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, קווי טלפון, מבנים למוסדות חינוך ומתקני בריאות ניתנים להם במשורה, או שאינם ניתנים כלל. ממשלת ישראל רואה בתושבי הכפרים הלא מוכרים "פולשים לאדמות מדינה", אף שרבים מהם חיים על אדמות אלה – האדמות המסורתיות של הערבים הבדווים – עוד מהתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל ב-1948 ואף על פי שניסיונותיה של המדינה לטעון לבעלות עליהן שנויים במחלוקת קשה. בדווים אחרים, שנושלו מאדמות אבותיהם על ידי המדינה, נאלצו לעבור למקומות המגורים הנוכחיים שלהם בעת שהערבים אזרחי ישראל חיו תחת ממשל צבאי, בשנים 1966-1948. לפיכך מרחפת מעליהם כיום סכנה של גירוש נוסף.
הכפרים הלא מוכרים עתיר-אום אל-חיראן
עתיר-אום אל-חיראן הם כפרים לא מוכרים סמוכים בנגב, שבהם מתגוררים ערבים בדווים. הם ממוקמים כ-30 קילומטרים מדרום לבאר שבע. הכפרים, שהרוב המכריע של בתיהם בנויים פח גלי ולבנים, רחוקים שנות אור מהיישובים היהודיים הסמוכים עומר ונבטים. תושביהם של יישובים אלה מתגוררים בבתים צמודי קרקע בסטנדרט בנייה גבוה, המוקפים גינות פורחות שנהנות מהשקיה נדיבה. תנאי המגורים בכפרים לא מוכרים כמו עתיר-אום אל-חיראן דומים לאלה הקיימים בעיירות עוני בעולם השלישי.
הכפרים נוסדו לפני כ-50 שנה, לאחר שתושביהם נאלצו לעבור למקום שבו הם מתגוררים כיום בעקבות צו שהוציא ב-1956 המושל הצבאי של האזור. לרשות תושבי הכפרים עומד שטח של כ-3,000 דונם למגורים ולעיבוד חקלאי. לפני המעבר הכפוי התגוררו תושבי עתיר-אום אל-חיראן באזור ואדי זובאלה, שבו חיו ואת אדמתו עיבדו עשרות בשנים. את אדמותיהם בוואדי זובאלה העבירה המדינה לרשות קיבוץ שובל והן מיועדות לחקלאות. כיום, כ-50 שנה לאחר הנישול הראשון, ממשלת ישראל מנסה לשוב ולגרש את קהילת שני הכפרים. הממשלה הגישה תביעות פינוי נגד כאלף מהתושבים וביקשה להוציא צווי הריסה לבתיהם.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת יזם האגף לרישום והסדר מקרקעין במשרד המשפטים תהליך של רישום מקרקעין. בתהליך זה, המדינה תבעה בעלות על קרקעות שלא היו רשומות בלשכות רישום המקרקעין (הטאבו). בבד בבד, המדינה העניקה לאזרחים שבבעלותם קרקעות או שהתגוררו על שטחי אדמה מסוימים הזדמנות לטעון לבעלות על הקרקע או להוכיח את בעלותם. רבים מבעלי הקרקעות לא ידעו על התהליך החדש או על זכותם לטעון לבעלות בקרקע. ככלל, קרקעות נרשמו על שם המדינה ובעליהן והתושבים שהתגוררו בהן לא טענו אחרת. עם זאת, עד 2003 הממשלה לא ניסתה לאלץ את התושבים לעזוב את האזור.
הניסיון לפנות את עתיר-אום אל-חיראן
באוגוסט 2001 הגיש מינהל מקרקעי ישראל למשרד ראש הממשלה מסמך שכותרתו "דו"ח מצב, יישובים חדשים ומתחדשים". הדו"ח מתאר בפירוט יוזמות להקמת 68 יישובים חדשים בישראל. אחד היישובים החדשים האלה הוא חירן. על פי הדו"ח, השטח שהוקצה לחירן, יישוב יהודי חדש, הוא בדיוק השטח שבו מתגוררים כיום תושבי אום אל-חיראן. הדו"ח של מינהל מקרקעי ישראל מציין כמה "בעיות מיוחדות" שעלולות לפגוע בתכנון היישוב החדש. בין הבעיות המיוחדות מוזכרים התושבים הבדווים של אום אל-חיראן. התוכנית להקמת חירן אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה ב-9 באפריל 2002. ב-21 ביולי 2002 אישרה אותה הממשלה, בהחלטה מס' 2265. בהתבסס על הדו"ח של מינהל מקרקעי ישראל נקטה הממשלה שני הליכים משפטיים נגד תושבי עתיר-אום אל-חיראן: תביעות פינוי ובקשות להוצאת צווי הריסה נגד בתים בכפרים, שהוגשו במעמד צד אחד בלבד.
תביעות פינוי: ב-2004, הגישה ממשלת ישראל לבית משפט השלום בבאר שבע תביעות פינוי נגד תושבי הכפרים. הממשלה ביקשה להוציא צווי פינוי נגד תושבי עתיר-אום אל-חיראן. הטענה העיקרית של הממשלה היתה, שתושבי הכפרים הם "פולשים" לאדמות מדינה, שעליהם לפנות את השטח ושיש לאסור עליהם על פי חוק להשתמש בה בעתיד. בנסיבות הקיימות, תביעות הפינוי הוגשו שלא בתום לב, בלי לבדוק עובדות רלוונטיות ובלי לשקול חלופה אחרת, כמו הצעת הכרה לכפרים. אם ייצא אל הפועל, הפינוי הכפוי יביא להפרה חמורה של זכויות היסוד של תושבי הכפרים. ראוי לציין, כי בסביבה הקרובה לאום אל-חיראן יש כמה התיישבויות בודדים שבהן מתגוררות משפחות יהודיות. עובדה זו, לצד התוכנית הקיימת להקים את חירן ולפנות את עתיר-אום אל-חיראן, מצביעה על כוונה ליצור מרחבים נפרדים לתושבים בעלי זהות אתנית שונה, המזכירים את המרחבים הנפרדים שהתקיימו בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. עדאלה מייצג ערבים בדווים אזרחי ישראל המתגוררים בעתיר-אום אל-חיראן בתביעות אלה.
בקשות להוצאת צווי הריסה במעמד צד אחד: כדי לפנות את תושבי הכפרים הבדוויים הלא מוכרים בנגב, הממשלה גם נוהגת, דרך שגרה, להגיש לבתי המשפט בקשות במעמד צד אחד ל"הוצאת צו הריסה ללא הרשעה". בתי המשפט מקבלים בדרך כלל בקשות אלה ומוציאים צווים להריסת בתים באופן אוטומטי. הצווים ניתנים במעמד צד אחד בלבד, אך ורק על בסיס הבקשה שהגישה המדינה, בלי שהצדדים הנפגעים נוכחים בבית המשפט ושוטחים את טענותיהם. בניגוד לטענות המדינה, ברוב המקרים זהותם של בעלי הבתים שנגדם מוצאים צווי ההריסה ידועה לרשויות. לפיכך, מדיניות זו חושפת שוב חוסר תום לב מצד המדינה ומצביעה על שימוש לא הולם שהיא עושה בחוקי התכנון והבנייה. הצעדים שנוקטת המדינה מפירים את זכותם של בעלי הבתים להליך הוגן. המדינה גם אינה מציעה למשפחות המתגוררות בכפרים הלא מוכרים כל פיצוי או מגורים חליפיים לאחר שביתן נהרס. המדינה החלה להגיש לבית משפט השלום בבאר שבע בקשות להוצאת "צו הריסה ללא הרשעה" נגד בתים באום אל-חיראן באוגוסט 2003. בכל בקשה כזאת, המשיבים מוגדרים "לא ידועים". כל הבקשות הוגשו בשיתוף פעולה עם היחידה לפיקוח על הבנייה – מחוז דרום במשרד הפנים. בין 2003 ל-2005 הוצאו לפועל באום אל-חיראן כ-40 צווי הריסה שהוצאו במעמד צד אחד. כמעט 300 מתושבי הכפר נפגעו כתוצאה מכך. עדאלה הגיש לבית משפט השלום בקשות לביטול צווי ההריסה.