העתירהפסק הדין
בג"ץ דחה החודש (18.6.2007) את העתירה שהגיש ארגון עדאלה נגד הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר), שדרשה להורות לפצ"ר להעמיד לדין את החיילים האחראים להריגתו של המנוח מתעב אל-נבארי, אזרח ותושב הנגב. בג"צ קבע, כי לא מצא כל עילה להתערב בהחלטת הפצ"ר שלא להעמיד לדין את החיילים האחראים להריגתו של מתעב אלנבארי.
בלילה שבין 13/14 באוקטובר 2003 ירה כוח חיילים סמוך לישוב נגוהות שבשטחים הכבושים לעבר המנוח והרגו. אל-נבארי לא היה חמוש, לא היווה איום כלשהו, ואף לפי השב"כ אין לו שום "עבר ביטחוני". הירי הקטלני שבוצע כלפי אל-נבארי היה מאחור (בעקבות מעבר קליע דרך הגב), וזאת לפי דו"ח נתיחת גופתו של המנוח בסמוך להריגתו. דו"ח הנתיחה גם הראה כי בגופו של המנוח היו פגיעות רבות נוספות מאחור. בנוסף הדו"ח קבע, כי "נמצא שבר דחוס בעצם הקדקוד מימין, שנגרם מחבלה כהה קרוב לוודאי ישירה (מכה) סמוך למועד המוות או אחריו".
המשטרה הצבאית החוקרת לא פתחה בחקירה כלשהי לאחר האירוע. הגילויים על אודות נסיבות מותו של המנוח, התאפשרו רק לאחר שארגון עדאלה יזם הליך לפי חוק חקירת סיבות מוות – 1958, אשר במסגרתו הוצאה גופתו של המנוח מהקבר סמוך מאוד למועד ההרג, ונערכה נתיחה לאחר המוות בגופת המנוח. רק בעקבות כך, הודיעה המדינה, שבעה חודשים וחצי לאחר הריגתו של המנוח, כי התקבלה החלטה להורות למשטרה הצבאית החוקרת לחקור את הנושא.
במאי 2005 החליטה פרקליטות פיקוד הצפון לסגור את תיק החקירה מבלי להעמיד לדין את האחראים להריגתו של המנוח. חוות הדעת שהגישה הפרקליטות קבעה, כי פעילותו של הכוח הצבאי אינה מגלה עבירה והורתה על סגירת תיק החקירה. החייל שירה במנוח טען בהודעתו בפניה כי הוא ירה לאחר "שראה את הלבן בעיניים" של המנוח. הפצ"ר העדיף להאמין לגרסת החייל, על אף שהמנוח נפגע מאחור. כמו כן, לפי כל החיילים שהיו בשטח, המנוח לא התקדם, ולא היווה איום כלשהו אשר מצדיק ירי לעברו ובטח לא ירי קטלני.
עו"ד מרואן דלאל מעדאלה, אשר ייצג את אלמנתו של המנוח, טען בעתירה, כי ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד האחראים על הריגתו של המנוח התקבלה שלא כדין, אינה סבירה ומחייבת את התערבותו של בית המשפט. "לפי הממצאים לא נשקפה כל סכנה מן המנוח לכוח הצבאי: המנוח נורה בגבו; המנוח לא היה חמוש ולא נטען כי הוא נראה חמוש; האמצעים בהם נעשה שימוש היו בלתי סבירים, והחיילים חרגו מהוראות הדין ומנהלי הפתיחה באש", נטען בעתירה. עו"ד דלאל הדגיש כי מן העדויות עולה כי החיילים הניחו שמדובר בערבי, מבלי שהיה להם בסיס עובדתי להנחה זו, ובכך נחשף המניע האמיתי מאחורי הריגת המנוח. עוד טען עו"ד דלאל לגבי קיומם של פגמים רבים בחוות הדעת של הפרקליטות, וציין, כי חוות הדעת מתעלמת מן העובדה כי לפי חוות הדעת הפתולוגית נגרם מותו של המנוח מירייה בגבו.
לעומת זאת טענה הפרקליטות, כי הירי בוצע במהלך "פעילות כוח צה"ל אשר חשש כי מדובר במחבל".
בהחלטה בג"ץ נכתב, כי בג"ץ אינו ממיר את שיקול דעתם של גורמי התביעה הצבאית בשיקול דעתו שלו, אלא אם יש נסיבות קיצוניות, שבהן גלוי וברור, שנפל משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו. בג"ץ סיכם את הדיון בעתירה וכתב בהחלטתו, כי "מדובר במקרה טראגי בו מצא המנוח את מותו", אך קבע, כי לא מצא כי החלטת הפרקליטות מגלה עילה להתערבותו של בג"ץ.
יצויין, כי בחודש מרץ 2005, עתר עדאלה לבג"ץ בשם משפחתו של המנוח נגד הרמטכ"ל והפרקליט הצבאי הרשאי בגין סירובם למסור למשפחתו של המנוח את סיכום ממצאי התחקיר הצבאי שביצע הכוח שהרג את המנוח. זכותה של משפחת המנוח לקבל סיכום זה מעוגנת בסעיף 539א(ב)(5) לחוק השיפוט הצבאי – 1955 (בג"ץ 2366/05). התיק עדיין תלוי ועומד בפני בית המשפט.
מדובר בפסק דין חמור ביותר; בג"ץ לא נתן משקל רציני לפגיעה בזכות לחיים של אזרח, אשר היה ברור מחומר הראיות כי נורה משום הנחת החיילים כי מדובר באדם ערבי. יחס לא רציני ומזלזל זה הוא שהוביל את בג"ץ לדחות את העתירה המבוססת על ראיות מוצקות המוכיחות כי הירי מאחור, מסיבי, וממילא בלתי חוקי.