Warning: include(/home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/mar07/../../../heb/head.html): failed to open stream: No such file or directory in /home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/mar07/asaad.php on line 21

Warning: include(): Failed opening '/home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/mar07/../../../heb/head.html' for inclusion (include_path='.:/usr/lib/php:/usr/local/lib/php') in /home/adalah/public_html/uploads/oldfiles/newsletter/heb/mar07/asaad.php on line 21

הירחון האלקטרוני של עדאלה
גליון מס' 34, מרס 2007

החוקה הדמוקרטית – סוגיית הכיבוש והדו-לאומיות
 
ד"ר אסעד ע'אנם[1]

 
התכנים הבסיסיים של החוקה הדמוקרטית שניסח מרכז עדאלה באים לידי ביטוי בשני תחומים: האחד קשור לזכויות הכלליות במדינה ולזכויות הפלסטינים בישראל כמיעוט מולדת; זכותם של הפלסטינים בישראל לשותפות פוליטית ברמת המדינה, מחד גיסא, וזכותם לנהל את ענייניהם המיוחדים, כמו הסוגיות הקשורות בחינוך ובתרבות ובענייני דת ושפה, מאידך גיסא. התחום השני קשור למבנים ולמוסדות שצריכים לנהל את מדינת ישראל. בתחום זה עדאלה עשה צעד חשוב ואמיץ, ובהצעתו יש תרומה משמעותית למיסוד המדינה, דרך ההגדרה הברורה הכלולה בה לקביעת גבולות המדינה (ראו סעיף מספר 1 בחוקה). הימנעותה של המדינה מלהגדיר את גבולותיה הביאה למצב של חוסר רגיעה ולכך שבאליטות היהודיות בישראל מתקיימת חשיבה מתמדת בנוגע לאופן הרחבת שטח המדינה אל מעבר לגבולות יוני 1967. לא במקרה, כל ההצעות הישראליות לחוקה, כמו "חוקה בהסכמה" ואחרות, נמנעות מקביעת גבולותיה של מדינת ישראל.
 
הצעת החוקה של עדאלה מרחיבה את מעגל ההתייחסות לתחומים החורגים מן האזרחות והמדינה. סוגיית הגבולות של מדינת ישראל קשורה קשר הדוק לכיבוש, לפרויקט ההתנחלות ולהתנחלויות ברצועה, בגדה, בירושלים המזרחית וברמת הגולן הסורית. עניינים אלה הם לבטח בין המכשולים העיקריים המעכבים את הקמתה של מדינה פלסטינית בת קיימא, כפי שדורש אש"ף. ההשתתפות של עדאלה בדיון בעניין זה, בשם הערבים אזרחי ישראל, היא עניין בעל חשיבות עליונה, התורם להגדרת המדינה באופן שעולה בקנה אחד עם העמדה של רוב הפלסטינים, ובתוכם אזרחי ישראל במיוחד. מכיוון שהמדינה הנורמלית/הטבעית חיה בשטח בעל גבולות, ומדינה מודרנית אינה יכולה לחיות ללא גבולות שכאלה, ההשתתפות של עדאלה אינה מתמצית בהצגת תובנות בכל הנוגע למבנים הפוליטיים, לזכויות האזרח ולזכויות הקולקטיביות, אלא כוללת את שינויה של מדינת ישראל. החוקה הדמוקרטית של עדאלה אינה משלימה עם האפשרות שישראל תמשיך את התנהלותה כאימפריה, שאינה זקוקה לגבולות אלא למרחבים וחזיתות.
 
לכן, חזון החוקה הדמוקרטית מתבסס על הקשר בין סיום הכיבוש ומימוש הזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים מחד גיסא, ועל שאלת הדמוקרטיה מאידך גיסא. לא בכדי הקשר הזה מקבל ביטוי במבוא לחוקה. פרקי המבוא של חוקות נחשבים לחלק החשוב ביותר בהן. הסעיפים המשפטיים צריכים לעלות בקנה אחד עם מה שנקבע במבוא ולהתפרש בהתאם. המבוא הוא הצד הפוליטי והמדיני של כל חוקה באשר היא, בעוד שהסעיפים הפנימיים הם הצד המשפטי שלה. המיזוג ביניהם ממחיש את הפרשנות וההבנה החוקתיות. מכאן, שאין להפריד בין קריאת הסעיפים הפנימיים לבין המבוא. אין זה מקרה שההצעות הישראליות לחוקה, כגון "חוקה בהסכמה" או החוקה המוצעת על ידי המכון לאסטרטגיה ציונית, בחרו ב"מגילת העצמאות" כמבוא. מכאן שאפשר להבין את חשיבותה של הפסקה האחרונה במבוא לחוקה הדמוקרטית שמציע עדאלה, אשר מתייחסת אל המדינה המדומיינת בעלת חוקה זו כאל מדינה שאינה מושתתת על כיבוש של עם אחר, מצד אחד, ומבוססת על השוויון המלא על בסיס דו-לאומי, מצד שני. בפסקה זו נכתב:  
 
"במדינה שאינה שולטת וכובשת עם אחר ואשר מושתתת על השוויון המלא בין כל תושביה ובין כל קבוצותיה השונות, יכבדו האזרחים היהודים והערבים זה את זכויותיו של זה לחיות בשלום, בכבוד ובשוויון, ויהיו מאוחדים בהכרתם ובכבוד שהם מעניקים הן לשונות ביניהם והן לשונות הקיימת בין כלל הקבוצות במדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב תרבותית".
 
 
בכל הנוגע לזכויות האזרחים, על מוקדי השייכות המגוונים שלהם, החוקה הדמוקרטית עוסקת בשני מישורים של התייחסות: המישור האינדיווידואלי והמישור הקולקטיבי. בחוקה הדמוקרטית, עדאלה צועד צעד חשוב קדימה בהשוואה למצב הנוכחי ולעומת תוכני ההצעות הישראליות לחוקה עתידית למדינה. החוקה הדמוקרטית דורשת למסד מצב של שוויון אינדיווידואלי וקולקטיבי ואת הפיכתו לחוקתי, במיוחד בכל הנוגע לשתי הקבוצות המרכזיות בישראל: היהודים והערבים. בעניין זה חוקה זו דורשת שוויון מהותי, בנוסף לזה הפורמלי, בכל הנוגע למעמדה של השפה הערבית לעומת השפה העברית ובנוגע לזכות לנהל את העניינים הייחודיים לכל אחת מהקבוצות, ולמעשה בנוגע לקבלת ההחלטות במדינה. בנוסף, הוא מתייחס למימוש השוויון וליישומו על הבסיס של עקרונות הצדק המתקן והצדק החלוקתי.
 
הדו-לשוניות, המבוססת על הכרה בלשונו של הזולת ובתרבותו כבעלות מעמד שווה, מהותית, ללשונו של הרוב ולתרבותו, ויישומה של מדיניות מעשית להפיכתה של שפת המיעוט לשפה שנעשה בה שימוש ושיש לה מעמד שווה, הם מן העקרונות החשובים ביותר למשטר הבנוי על יסוד של דמוקרטיה הסכמית, כפי שמוכיח מצבן של קנדה, בלגיה ושווייץ.
 
לעניין השפה ומעמדה מתלווה עניין השותפות הפוליטית, מבחינת הייצוג הפוליטי במוסדות המשותפים והמחויבות לשתף את המיעוט ונציגיו בהחלטות הקשורות לחיים הציבוריים. נכון שהחוקה הדמוקרטית דורשת לשתף את האזרחים הערבים ואת נציגיהם בקבלת ההחלטות בתחומים הקשורים לסוגיות הנוגעות להם או הקשורות לאינטרסים שלהם, ואינה דורשת כי כל ההחלטות במדינה יתקבלו על סמך הסכמה הדדית – וזוהי בדיוק משמעותה של מדינה דו-לאומית. מצד שני, אם נתייחס לעובדה שכל ההחלטות במדינה נוגעות לאינטרסים של כלל האזרחים, ואין עניינים שנוגעים רק ליהודים, הרי שלכל הסוגיות יש קשר לערבים ולאינטרסים שלהם. מכאן, שמבחינה לוגית אנו ניצבים בפני דרישה לשיתוף הערבים ונציגיהם בכל העניינים. בכך אנו שבים לדרישה מהותית להקמת ישות דו-לאומית בתוך גבולות 1967. זוהי בדיוק הדרישה שמדירה שינה מעיניהם של המאמינים בצורך לשמור על משטר של "עליונות גזעית" בישראל. המנהיגים הפוליטיים והאליטות היהודיות בישראל ובעולם עשו כל שביכולתם כדי להשריש את העמדה שמשטר זה שקול לדמוקרטיה, באמצעות הסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית". סיסמה זו מנוגדת לאמת התיאורטית והפוליטית, שלפיה יש ניגוד והתנגשות בין הדמוקרטיה המבוססת על שוויון מול החוק של כל אזרחי המדינה לבין המבנה האתני/היהודי, אשר מבטיח עליונות לאחת הקבוצות בחברה מפולגת לאומית וגזעית.
 
הסוגיות שצוינו, וסוגיות אחרות שקצרה היריעה מלפרטן כאן, הופכות את החוקה הדמוקרטית למסמך חשוב במישור הפלסטיני-הישראלי בכלל, כמו גם במישור הפלסטיני-היהודי בתוך ישראל. הן מראות בבירור, שיש להשתמש בחוקה כאבן פינה במאבקנו למען חיים בכבוד ובשוויון במולדתנו.
 

[1]ד"ר ע'אנם הוא ראש המחלקה לממשל ולפילוסופיה מדינית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ויו"ר ההנהלה של עמותת אבן חלדון