המבוא לכל חוקה נחשב לחלק מרכזי מהמסמך, אם לא לפרק החשוב ביותר שלו. מלבד החשיבות המשפטית של המבוא, יש לו גם חשיבות חינוכית וציבורית ובמדינות רבות הוא אף נלמד בבתי הספר. לצד החשיבות החינוכית והציבורית הטמונה במבוא, יש לו חשיבות סימבולית והיסטורית. המבוא מציג את ערכי היסוד ואת העקרונות שעליהם מושתתת המדינה, נשען על נרטיב היסטורי ומנסה לשקף ולהגדיר את מרכיבי הזהות הקולקטיבית של תושביה. זאת ועוד, המבוא נחשב אבן היסוד של סעיפי החוקה, שאותם יש לפרש ברוח המבוא. בכל מקרה, הפרשנות לסעיפי החוקה אינה יכולה להיות מנוגדת למבוא לחוקה משום בחינה.

ארגון עדאלה פירסם לפני כחודשיים את "החוקה הדמוקרטית" כהצעת חוקה למדינה. אחת התכליות של פרסום מסמך זה היא להציע חוקה אלטרנטיבית להצעות השונות שהציעו קבוצות ישראליות שאינן נשענות על ערכים דמוקרטיים ומתייחסות אל האזרחים הערבים כאל זרים ומהגרים במולדתם.

ניסוח הצעת "החוקה הדמוקרטית" נמשך קרוב לשנתיים. פרסום הטיוטה הלא סופית של "החוקה הדמוקרטית" בשלב זה נועד לאפשר קיום דיון ציבורי פורה סביב הוראותיה, בתקווה להגיע לנוסח סופי.

החודש אנו מביאים שולחן עגול וירטואלי סביב המבוא ל"חוקה הדמוקרטית", המתייחס לעקרונות החינוכיים והציבוריים ולנרטיב שמציע המבוא.

אריאלה אזולאי ועדי אופיר* שאלת האזרחות נשכחה הצעת החוקה הדמוקרטית כולה היא תרומה בעלת חשיבות עצומה לשיח הפוליטי בישראל. המבוא לחוקה מנסח באופן חד את נקודת המבט של המיעוט הפלסטיני, משרטט באופן לגיטימי וצודק את המקום ההיסטורי-הפוליטי שממנו מדברים בני המיעוט וקורא תיגר על הקולות הדומיננטיים בציבור היהודי-הישראלי. אבל הדובר המובלע של טקסט המבוא מתחמק מהגדרת מעמדו כאזרח וממשיך לדבר על זהותו הלאומית כבן מיעוט במדינה שאינה שלו. אם אזרחים בקבוצה לאומית אחת מציעים חוקה לכלל אזרחי המדינה, עליהם לדבר בעת ובעונה אחת כבני אותה קבוצה וכאזרחים ואזרחיות. הם אינם יכולים להסתפק בהצגת קובלנה המופנית אל הרוב. עליהם להציע נוסחה של שותפות אזרחית כוללת, שתאפשר גם לאזרחים ואזרחיות יהודים שאינם חלק מהקבוצה הלאומית הפלסטינית לראות את עצמם כחלק מן המושא האוניברסלי שאליו מתייחס הטקסט. נוסחה זו של שותפות אזרחית צריכה לבטא באופן ברור גם מחויבות למדינה העל-לאומית, זו שאמורה לאפשר את השותפות האזרחית ולהגן עליה, בדיוק כשם שהיא אמורה להגן על הקיום הלאומי של כל אחד מן הלאומים בתוכה. במקום זאת, הדובר במבוא למבוא (“דבר יו"ר ההנהלה”) מציג את עצמו כפלסטיני, ואילו טקסט המבוא עצמו מדבר על המיעוט הפלסטיני בזיקה להכרזה האוניברסלית של זכויות האדם מצד אחד ולתביעות הפרטיקולריות של המיעוט הפלסטיני מצד שני. שאלת האזרחות וזיקתה למדינה נשכחת. * ד"ר אריאלה אזולאי הינה מרצה לתרבות חזותית ולפילוסופיה בת זמננו לתרבות ולפרשנות באוניברסיטת בר אילן. * פרופסור עדי אופיר הוא פרופסור חבר במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב.

ד"ר אריאלה אזולאי פרופסור עדי אופיר

סאמרה אסמיר

מה מכונן את החוקה?

המבוא ל"חוקה הדמוקרטית" של עדאלה הוא מסמך טרגי להפליא. הטרגיות טמונה לא בעדות העקיפה שהוא נותן על החיים הפרטיקולריים שעל הפלסטינים נגזר לשאתם במדינה שהולידה את עצמה באמצעות שלילתם המתמדת. הטרגיות של המבוא אינה מצויה גם בפשרה הפוליטית שהיתה עשויה לסכן את ייחודיותו של הנרטיב הפלסטיני. על כך מלמדים דבריהם של מחברי "החוקה הדמוקרטית" בהערת ההבהרה הראשונה של המסמך, שממנה משתמע כי פשרה פוליטית תאפיין את המבוא של החוקה העתידית של מדינת ישראל ― ולא את החוקה שלהם. באקט של התכחשות לפשרה פוליטית, "החוקה הדמוקרטית" מכריזה על עצמה כמסמך שנבנה על יסודותיהן של אמנות והצהרות העוסקות בזכויות אדם. לפיכך, שלוש הפסקאות הראשונות של המבוא, מלבד היוצא מן הכלל― המלים "מדינת ישראל" המופיעות בסוף הפסקה השלישית ― יכלו בקלות להיות המבוא לחוקות של מדינות אחרות. הן נקראות כאילו הן ניצבות מעבר להיסטוריה, כאילו אינן מתייחסות לישראל, לפלסטין או לכל מקום אחר בעולם, אלא למרחב המדומיין של האוניברסלי שניתן כעת להיתרגם למציאויות מקומיות. ארבע הפסקאות הבאות ממשיכות את ההתקדמות לקראת השלמת עבודת התרגום. הן נוגעות בנרטיב הפלסטיני של הכנעה ונישול ומציעות כי התשובה לנרטיב זה תימצא אם ישראל תקבל את תכתיביהם של מוסדות משפטיים אוניברסליים. הטרגיות של המבוא הזה נעוצה איפוא בכך שהוא עצמו מורכב ממה שהכחיש: פשרה בין הזכות האוניברסלית למצוקה הפרטיקולרית. המבוא אף הולך צעד אחד נוסף ומכפיף את השנייה לראשונה. במלים אחרות, מה שטרגי במבוא הוא שהניסיון הראוי־להערצה לדמיין, ולמעשה לכונן, קהילה דמוקרטית פוליטית חדשה, יכול להצליח רק באמצעות מתן עדיפות לאוניברסליות ייחודית וזניחתם של נרטיבים רבים אחרים שיכולים אף הם להוות מצע לחוק המייסד. אבל ייתכן שמרכיביה של החוקה הזאת אינם אמורים להיות מוסדות משפטיים בינלאומיים שכבר היו קיימים, אלא היסטוריוֹת מסוימות, מאבקים ספציפיים, זהויות קונקרטיות, סיפורי חיים, נקודות שייכוּת אתיות ותבוסות היסטוריוֹת שבכוחם להוליד חוק חדש לקהילה פוליטית שתעוצב מחדש. ועם זאת, אם עבודה קונקרטית שכזו של יצירת חוקה אכן היתה אפשרית, האם עדיין היינו חיים בעולם שעבר גלובליזציה, האם עדיין היינו זקוקים לכינון חוקות?

פרופ' סאמרה אסמיר היא מרצה במחלקה לרטוריקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

אייל גרוס*

המבוא לחוקה הדמוקרטית של דרום אפריקה מכריז: "אנו, העם של דרום אפריקה..., מאמינים שדרום-אפריקה שייכת לכל מי שמתגורר בה, מאוחדים במגוון שלנו. לפיכך..., אנו מאמצים חוקה זו…, כדי לרפא את המחלוקות של העבר ולייסד חברה המבוססת על ערכים דמוקרטיים, צדק חברתי וזכויות אדם יסודיות". מבוא זה הוא הדוגמה המובהקת ביותר למבוא של חוקה מודרנית שמנסה למלא תפקיד מאחה ומפייס, ולהיות גשר בין משטר המבוסס על אפליה למשטר שוויוני ודמוקרטי. האם יוכל המבוא לחוקה ישראלית עתידית למלא תפקיד כזה?

המבוא ל"חוקה הדמוקרטית" המוצעת על ידי עדאלה, מדבר על למידת לקחי העבר ועל פיוס היסטורי המבוסס על הכרה בעוול ועל שותפות של קבוצות שקופחו בקביעת הנורמות החוקתיות. אך לשם השגת פיוס היסטורי דרושה הכרה הדדית. הכרה הדדית אין פירושה קיומו של שוויון באחריות לגרימת עוול. כך למשל, בהקשר הישראלי-הפלסטיני אין סימטריה בין כובש לנכבש. אבל אם ההכרה הנדרשת היא רק מצד אחד, קשה לחשוב על פיוס היסטורי ועל יכולתה של חוקה להוות גשר בין עבר לעתיד דמוקרטי ושוויוני. המבוא המוצע על ידי עדאלה עוסק בהרחבה בעוולות שגרמה ישראל לפלסטינים ודורש הכרה של ישראל בעוולות אלה ובאחריותה להן. זוהי דרישה ראויה. אך מהמבוא נעדרת הדרישה להכרה הדדית של כל אחת משתי הקבוצות העיקריות, היהודית והפלסטינית, לקשר של זולתה למדינת ישראל. המבוא כולל דיון בזיקה של הפלסטינים לארץ, אך לא בזיקתם של היהודים. וגם, אין כל אזכור של עוול שנגרם ליהודים במהלך הסכסוך, בייחוד בהקשר של פעולות אלימות ומעשי טרור שכוונו לעתים קרובות נגד אזרחים. אפשר לומר שהמבוא עוסק במיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל ושהעוולות מהסוג הזה נגרמו על ידי פלסטינים שחיים מחוץ לישראל. אבל מאחר שהמבוא מדבר על פיוס עם העם הפלסטיני בכללו ועל הצורך לסגת מהשטחים הכבושים, קשה לקבל טענה זו.

סעיף 9 למבוא של "החוקה הדמוקרטית" קובע כי על האזרחים היהודים והערבים לכבד זה את זכויותיו של זה לחיות בשלום, בכבוד ובשוויון, וכי הקבוצות השונות יהיו מאוחדות בהכרה ובכבוד שיעניקו לשונות ביניהן. אלו דברים חשובים, אך אין בהם די.

על מנת שהמבוא יוכל למלא את התפקיד של פיוס, הכרה ודמוקרטיה, דרושה שפה שתדבר לכל אזרחי המדינה. כאמור, אין פירוש הדבר סימטריה, אבל רק הכרה הדדית תוכל להביא לחוקה שתתחיל אולי, ברוח החוקה הדרום אפריקאית, במלים "אנו, אזרחי מדינת ישראל, מאמינים שישראל שייכת לכל מי שחי בה".

ד"ר אייל גרוס הוא מרצה למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

ג'וני מנסור *

המבוא ל"חוקה הדמוקרטית" מכיל את קווי היסוד של כל משטר המאמץ את עקרונות הדמוקרטיה, ובראשם השוויון, הצדק וכבוד האדם וחירותו. המבוא מפרט עקרונות מרכזיים בעיצוב תודעתם של הפלסטינים בישראל, שביסודם חיזוק הזהות הלאומית שלהם כחלק מהותי מהשתייכותם למולדת ולתרבות הערבית.

המבוא מציג בסיס לפיוס בין העם הפלסטיני לעם היהודי בישראל, שיכול לאפשר פתיחת דף חדש ביחסים בין שני הצדדים: הכרה של ישראל באחריותה למעשיה ב-1948, לרבות גירוש, הריסה, רצח, גניבה וטיהור אתני, ויישום החלטות האו"ם ובראשן החלטה 194 בעניין זכות השיבה.

המבוא מתייחס לכך ששום ניסיון להשיג פתרון לסכסוך לא יניב פירות, אלא אם כן יסתמך על החלטות האו"ם המתייחסות בהגינות כלפי העם הפלסטיני. כל פתרון שאינו מעניק כבוד לעם הפלסטיני לא יצלח. בנוסף, המבוא מתייחס לאופייה של המדינה. הוא לא מקבל את התפיסה שלפיה ישראל היא מדינה יהודית ואוחז ברעיון של "מדינה דמוקרטית, דו-לשונית ורב-תרבותית" כמתכונת שתעניק כבוד ושלום לשני העמים.

כמה נקודות עשויות לחזק את המבוא, אם יצורפו אליו:

• ראוי להתייחס במבוא לזיכרון הקולקטיבי של הפלסטינים, שהוא חלק מהמורשת שהם נושאים בלבם בצורה אינטנסיבית, באמונה חזקה שהיא חלק מהווייתם ההיסטורית, הקיומית והלאומית מתוך שייכותם לעבר, לאדמה ולאדם שחי עליה, ושלא עזב אותה מרצון.

• יש להדגיש את העובדה שהפלסטינים בישראל ובכל פלסטין הם ילידי הארץ, החיים בה זה דורי דורות, בעקבות אבותיהם ואבות אבותיהם היושבים בה אלפי שנים.

• לדעתי, חשוב להדגיש את השותפות האמיתית של שני העמים במשאבים הכלכליים, במשאבי הטבע ובמשאבים המינהליים והאחרים של הארץ, כצעד לקראת פיוס אמיתי ביניהם.

• יש להדגיש שהפיוס הוא סוגיה מרכזית וחשובה, מכיוון שהוא הבסיס להסדר עתידי בארץ. הפיוס יאפשר למי שיחיה בארץ וייהנה מחייו בה, גם לתרום לה.

* ד"ר ג'וני מנסור הוא היסטוריון וחוקר, סגן מנהל מכללת מאר אליאס - אעבלין ומרצה במכללת בית ברל.

רמזי סלימאן*

הנפקד הנוכח

הסגנון המשפטי היבש של טיוטת החוקה הדמוקרטית של עדאלה אינו מצליח לתעתע בי, שכן רוח האדם הממלאת את הטקסט מסתננת בנקל מבין שורותיה. אך דבר מה חשוב נפקד מהטקסט. זהו האחר השלם. שהרי למרות היותו של האחר עריץ ומדכא, גם הוא בן-אדם. ומכוח היותו ככזה, זכאי גם הוא לכך שחוקי הצדק יחולו עליו.

נכון כי הסימביוזה שביחסי מדכא-מדוכא לופתת את שניהם בכבליה. ואמת היא ששחרורם של המדוכאים מתיר גם את כבלי מדכאיהם. אך אותה מידה של א-סימטריה ביחסי מדכא-מדוכא, מתקיימת במהופך ברמת האחריות של שניהם, בבואם להיחלץ מכבליהם המשותפים. היא גם מתקיימת במהופך בגודל ההבטחה שעל כל צד לתת למשנהו, כי לאחר התרת הכבלים, חייו של האחר לא יורעו ואולי אף ייהפכו לטובים יותר.

האם מחברי הטקסט דחקו את האחר השלם אל מחוץ לשורותיו במתכוון? האם ביקשו בכך להיאחז באשליה של כוח מדומיין ביחס אליו? איני חושב כך כלל וכלל. סבורני שמדובר בשכחה בלתי-מודעת, מצד בניו של מיעוט מדוכא, אשר לא תמיד עולה בידם לשחרר את תודעתם מתכתיביו של מבנה הכוח הקיים. התודעה הנשלטת כמו אומרת לבעלה: מי אתה שתעז ללהג על זכויותיו של הריבון?

אין ביטוי חזק יותר לנוכחותו של האחר המדכא, מעובדת היעדרו של אחר זה מן הטקסט. שורות אלו הן הפצרה בידידי היקרים, מחבריו של טקסט מכונן זה, כדי שיפתחו את שעריו בפני האחר. הזמנתו של האחר אל תוך הטקסט עשויה לסייע לו להיחלש, ובכך להפוך לאנושי יותר.

* פרופ' רמזי סלימאן מלמד בחוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

אנטואן שלחת*

להעיר את ההווה מתוך הריסות העבר

אחד המאפיינים החשובים של דברי המבוא ל"חוקה הדמוקרטית" שהציג ארגון עדאלה, אינו ההסתמכות על הנורמות והתרבות של זכויות האדם לבדן, אף שאין לזלזל בהן, אלא גם המאמץ להעיר את ההווה מתוך הריסות העבר.

אי אפשר, ולמען האמת אין להעלות על הדעת, לחשוב על מציאות החיים של האזרחים הערבים בישראל ועל העתיד שאליו הם שואפים בלי להביא בחשבון עבר זה, שלא נהרס. הסוגיה זהה, מהצד שלנו כמו גם מנקודת המבט של הצד האחר, שמבחינתו נראה העבר הזה כמפלצת או כמדוזה, שאין להתייחס אליה או להתקרב אליה.

אולם בה בעת, התייחסות זו לעבר משקפת עמדה תרבותית אצילית, ולו רק מכיוון שהיא מתרחקת מחיקוי עיוור, מניכור או מניהיליזם באופן שמעל לכל דבר אחר מגיב לתפיסה הכוללת של זהותנו הלאומית. זו התפיסה המביעה באופן עמוק את הרעיון שזהות היא מה שמעניק אנושיות לעצמי ובה בעת מבחין אותה בתוך המסגרת של מתחם עשיר בסימנים לפתיחות של העידן ושל הזולת.

הערת ההווה נשארת משימה חשובה ביותר מכמה סיבות נכבדות. יהיו סיבות אלה אשר יהיו, ראוי לציין שתיים מהן:

• ראשית, ההווה שלנו נותק מהעבר בהשפעת גורם חיצוני ידוע, שהמבוא מצביע עליו בבירור, מתוך הכרה בצורך שגורם זה יתייצב מול תוצאות מעשיו.

• שנית, העתיד הרצוי תלוי בלידה מחדש של ההווה ובהכוונה של הכוחות הפעילים בתוכו בכיוון נכון.

* מר אנטואן שלחת הוא סופר, מבקר ספרות ומתרגם של ספרות עברית וערבית. בעבר עבד כעורך בעיתונים אל-אתיחאד ופסל אל-מקאל.