מיד עם הכרזתו של פרקליט המדינה ערן שנדר על החלטתו לפרוש באוגוסט, החלו אנשי ציבור ופרשנים להרעיף עליו שבחים. הם העלו על נס את האומץ והיושר המקצועי שבהם ניהל את מערכת אכיפת החוק לצד היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ועל מלחמתם נגד שחיתות ולמען טוהר המידות.
שוחרי טובתו של שנדר העדיפו להתעלם מאירועים ופרשות מהעבר הלא רחוק, שבהם שנדר ומזוז לא רק שלא נאבקו למען שלטון החוק, אלא אף פגעו בו. הסיבה לפגיעה זו היתה שבאותם אירועים היה מעורב האינטרס של האזרחים הערבים בישראל. שנדר, שהיה ראש המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) באירועי אוקטובר 2000, לא הורה לפתוח בחקירה כלשהי נגד השוטרים שהיו מעורבים בהרג 13 צעירים ערבים ובפציעת מאות מהם. גם אחרי דו"ח ועדת אור, שקבע כי השימוש בירי לא היה מוצדק והיה מנוגד להוראות הפתיחה באש, מח"ש לא פתחה בחקירה רצינית כלשהי והגישה דו"ח שבו לא הוטלה אחריות פלילית על מי מהשוטרים.
בעקבות דו"ח מח"ש הופיע שנדר, שכבר היה פרקליט המדינה, עם מזוז במסיבת עיתונאים שבה הביע תמיכה בדו"ח זה. מזוז אמנם מינה צוות בדיקה לבחון את מסקנות הדו"ח, אך צוות זה כפוף ישירות לשנדר. לכל הדעות, התנהלות זו מעידה על פגיעה בעקרון השקיפות, פגיעה בקיומו של הליך הוגן בעניין משפחות הרוגי אוקטובר 2000 ויש בה ניגוד עניינים מובהק.
ההתנהלות הרשלנית בנושא אירועי אוקטובר, אינה המקרה היחיד שבו הפגינה מערכות אכיפת החוק יחס רשלני בעניינם של האזרחים הערבים בישראל. אחת הדוגמאות היא היחס אל הבדווים בנגב. בחודש שעבר התקיים דיון בבג"ץ בעתירה נגד תוכנית "דרך היין", המיועדת להקים עשרות חוות בודדים בנגב ולהכשיר רטרואקטיבית את החוות הקיימות. הקמת החוות, המשתרעות על יותר משמונים אלף דונם, מונעת על ידי מניעים גזעניים ויושביהן קיבלו את השטחים ללא מכרזים כלשהם ובניגוד לדיני התכנון והבנייה. בשכנות לחוות אלו וליישובים יהודיים אחרים מתגוררים עשרות אלפי אזרחים בדווים בכפרים "בלתי מוכרים". כמדיניות מכוונת, משרדי הממשלה מסרבים להעניק להם מעמד מוניציפלי או שירותים חיוניים לצורכי מחיה בסיסיים, כגון מים, חשמל, שירותי בריאות וכו'. במקום שרשויות אכיפת החוק יתקוממו נגד הפגיעה בעקרונות המינהל התקין בחלוקת הקרקעות הנדיבה לחוות, הן מתעקשות להוציא צווי הריסה נגד האזרחים הערבים הבדווים בשם שלטון החוק ואכיפת דיני תכנון ובנייה.
התעלמות התקשורת והפרשנים ממדיניותם של שנדר ומזוז בעניין אכיפת החוק והמאבק למען טוהר המידות כשמדובר בזכויות האזרחים הערבים אינה מקרית. ארגוני החברה האזרחית הפועלים לקדם את איכות השלטון וטוהר המידות מרבים להגיש עתירות לבג"ץ על כל הפרה קלה של תנאי מכרז. אבל הם מעדיפים לא לפנות לבית המשפט נגד קידומו של אדם שהיה מעורב באירועי אוקטובר 2000 או באקט גזעני נגד הערבים.
מגמה זו הגיעה לשיאה כשבעתירה נגד חוות הבודדים בנגב ייצג יו"ר התנועה לאיכות השלטון את פורום חוות "דרך היין", המאגד את מתיישבי החוות. היו"ר, עו"ד אליעד שרגא, ייצג את מחזיקי החוות כעורך-דין פרטי. עם זאת, הסכמתו של מי שמסמל בעיני היהודים הישראלים את המאבק בשחיתות לקבל על עצמו תפקיד זה, מעבירה מסר ציבורי ברור: גבולות טוהר המידות והדמוקרטיה הם עניין אתני יהודי. מותר לסלוח למי שחוצה אותם, כשהעניין נוגע לזכויות המיעוט הערבי.
ללא ספק, רשויות אכיפת החוק, הסבורות כי ענייניהם של האזרחים הערבים מתירים אף פגיעה בטוהר המידות, מנהיגות מדיניות מפלה גם בניסיונן להרשיע בבתי המשפט אזרחים ערבים. מכאן חוסר האמון הרב, המובן מאליו, של האזרחים הערבים והנהגתם בהגינותם של התביעה הכללית, ומוסד היועץ המשפטי לממשלה.
* הכותבת היא סטודנטית למשפטים ועובדת בארגון עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.