מהן הבעיות שעמן מתמודדים הדייגים בעזה? מתי התחילו הבעיות האלה?

ישראל פגעה בעבר במים הטריטוריאליים שלנו והפגיעות האלה עדיין נמשכות. תמיד היו הטרדות ישראליות של הדייגים בעזה ומאז ומעולם הוטלו עליהם הגבלות. הבעיות האלה קשורות לאווירה הפוליטית הכללית, אבל הן הוקצנו מאז האינתיפאדה הראשונה, וגם אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000.

בהסכמי אוסלו נקבע, שהדייגים הפלסטינים יורשו להפליג עד 20 מיילים ימיים, או כ-37 קילומטרים, מהחוף. אבל הם מעולם לא הגיעו למרחק כזה, משום שהישראלים איפשרו לנו להפליג עד למרחק של 12 מיילים ימיים לכל היותר. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה המרחק פחת לשישה-שבעה מיילים ימיים, ואחרי ההתקפה הצבאית האחרונה, ישראל הקטינה את טווח ההפלגה לשלושה מיילים ימיים.

אפילו באזור המותר להפלגה, הספינות הישראליות מטרידות את הדייגים. יש מקרים רבים שבהם סירות דייגים מותקפות באש חיה או במתזים של מים בלחץ גבוה. המים האלה מעורבים בחומרים כימיים שמדיפים ריח רע, שהרכבם אינו ידוע. כתוצאה מההתקפות האלה, דייגים רבים מועדים בסירות שלהם ונפצעים. לציוד ולסירות נגרם נזק. הצוותים בספינות חיל הים הישראלי עוצרים את בעלי הסירות, אחרי שהם מאלצים אותם לפשוט את בגדיהם באופן משפיל ואחר כך לשחות לספינות הישראליות – גם בימי חורף קרים. כשהדייגים מגיעים לספינות הצבאיות, עיניהם מכוסות והחיילים הישראלים עוצרים אותם ולוקחים אותם ואת סירותיהם לנמל אשדוד. שם הדייגים נחקרים ולוחצים עליהם לעבוד כסוכנים של שירותי המודיעין הישראליים. במקרים רבים, סירות הדיג מוחרמות לתקופות ארוכות. כל סירה היא אמצעי המחיה של שבע-שמונה משפחות. הסירות הגדולות יותר מפרנסות עשר עד חמש עשרה משפחות.

מלבד ההטרדה בים, הדייגים העזתים סובלים מבעיות רבות נוספות, כמו מחסור בציוד לסירות ובחומרי גלם לדיג בשוק המקומי, למשל צבע שמונע התפתחות של חולדה והיצמדות של אצות לסירות, חלקי חילוף למנועים, רשתות דיג וציוד נוסף. בעיה קשה יותר, עם זאת, היא העלייה העצומה במחירי הדלק התעשייתי (סולר) והנפט. בעבר, מחיר ליטר סולר היה שישה שקלים, אבל בזמן ההתקפה הישראלית הוא עלה ל-35 שקלים לליטר. במצב הזה, הדייגים נאלצים להפעיל את הסירות באמצעות שמן בישול. הוא אינו יעיל כדלק והשימוש בו גורם נזק למנועי הסירות. יש לו גם השפעה מזיקה על הסביבה ועל הבריאות, בגלל הגזים שנפלטים ממנועי הסירות.

האם דיג קרוב לחוף או בים העמוק בלבד פוגע בכמות הדגים או באיכותם?

ההגבלות שמוטלות על הדייגים יגרמו משבר כלכלי. הדגים גדלים ומתרבים בין הסלעים שבקרבת החוף. אזור החוף של רצועת עזה הוא חולי, כמעט ואין בו סלעים. אזורי הדיג נמצאים באזור הסלעי הקרוב ביותר, שמרוחק כשמונה מיילים ימיים מחופי עזה. כדי להתגבר על הבעיה, הדייגים השליכו למים גרוטאות של מכוניות. במשך הזמן אצות וצמחייה ימית התחילו לצמוח על כלי הרכב האלה, שנהפכו לאזורי מחיה של הדגים, כתחליף לסלעים הטבעיים. הפתרון הזה אינו טוב, מכיוון שהוא מזהם את הים וגורם לקרעים ברשתות הדיג, אבל זאת הדרך היחידה להתגבר על ההגבלות הישראליות.

העונה הטובה ביותר לדיג היא סוף האביב ותחילת הקיץ, בין אמצע אפריל לסוף יולי. הדייגים מחכים לעונה הזאת כל השנה, כדי שיוכלו לפרוע חובות. בעונה הזאת עוברים באזור מינים רבים של דגים נודדים כמו סרדינים, אחת המנות הפופולריות ביותר בעזה. מניעת הדיג בעונה הזאת עלולה לגרום לדייגים אסון כלכלי.

אבל זאת לא בעיה ביטחונית.

הנימוקים הביטחוניים שהישראלים מביאים, כדי להסביר מדוע מופעל לחץ על הדייגים, הם נטולי יסוד. הדאגה האחת והיחידה של הדייגים היא הדיג, שבאמצעותו הם מביאים פרנסה למשפחותיהם. היעדים האמיתיים של המגבלות המוטלות על הדייגים הם ענישה קולקטיבית ופגיעה בכלכלה הפלסטינית באמצעות פתיחת השוק הפלסטיני לדגים המיוצרים בחוות דגים ישראליות ולדגים מוקפאים המיובאים לעזה דרך ישראל. לפי ארגון המזון והחקלאות (FAO ), הקהילה בעזה צורכת כ-21 אלף טונות דגים בשנה. בשנה שעברה הדייגים העזתים דגו רק 3,000 טונות של דגים, במרחק של שמונה-עשרה מיילים ימיים מהחוף, בליווי של משלחות סולידריות בינלאומיות. זו כמות קטנה, שאינה מספיקה לרצועה. יתרה מזו, לאחר שחיל הים הישראלי צימצם את טווח ההפלגה המותר לשניים וחצי עד שלושה מיילים ימיים והחרים מספר רב של סירות דיג, או גרם להן נזק, יבול הדגים הצפוי לא יעלה על כמה מאות טונות. מחיר הסרדינים הגיע לרמות הגבוהות ביותר; זהו מזון עממי, שברצועת עזה מהווה תחליף או השלמה לעוף, בעיקר לאלה שהכנסתם מעטה.

בנוסף, חיל הים הישראלי משבש לעתים קרובות את הקשר האלחוטי בין הדייגים. החיילים מקללים ומשתמשים בביטויים פוגעים. הם יכולים להגיד לדייג, למשל: "אם אתה רוצה לדוג, שחררו את גלעד שליט ואז נעזוב אותך במנוחה".

אסון סביבתי ובריאותי

סמוך לחוף יש שובר גלים, שיוצר מעגן שבו משתמשים הדייגים. זה גם אזור דיג, שבו פועלים דייגים וגם חובבי דיג, המשתמשים בחכות. לא הרחק משם הותקן צינור ביוב, שנועד לשימוש במקרי חירום של שיבושים במערכת הביוב הרגילה. לאחרונה, לאחר שכל משאבות הביוב התקלקלו ונהרסו ובהעדר חלקי חילוף או צינורות ומלט שיאפשרו לתקן אותן, כל הביוב של רצועת עזה מוזרם לים דרך צינור החירום. הביוב הפך את המעגן לאזור של בוצה וגרם זיהום באזור נרחב של מים ליד החוף. לכן ייתכן שכל הדגים הנתפסים ליד החוף אינם ראויים למאכל, שלא לדבר על ההשפעה הישירה שיש למצב זה על הסביבה הימית. הפגיעה תתפשט אל מעבר לחופי עזה.

מה אפשר לעשות: הניחו לנו לנפשנו

למרות מצבם הטרגי ועל אף התנאים הכלכליים הקשים שבהם הם חיים, בגלל ההפסדים הכבדים שנגרמו להם כתוצאה מהמצור, המלחמה, הרס התשתיות וחובותיהם הכספיים, הדייגים ברצועת עזה מעוניינים רק בהסרת הסגר ובקבלת הזדמנות לשוב לעבודתם כשהם חופשיים ממגבלות, בטוחים ובעלי כבוד עצמי.

1 מר כבריתי הוא גם נשיא הפדרציה הפלסטינית לשיט ונשיא החברה הפלסטינית לספורט ימי