עתירה לבג"ץ תשובת המדינה החלטות בג"ץביום שני, 8 בדצמבר 2003, יצא מחמוד אל-סעדי, בן 17, מביתו שבלוד במכונית השייכת למשפחתו. הוא אסף שני חברים ונסע לרמלה. כשהגיע לצומת הרחובות בן צבי וההסתדרות, במרכז רמלה, הרמזור היה אדום. אל-סעדי עצר ברמזור ולפתע בלמו לידו שתי מכוניות – אופל אפורה לשמאלו, טויוטה לבנה מאחוריו. האופל היתה מכונית שכורה, שלא זוהתה כמכונית משטרה, ובטויוטה הלבנה ישבו חברי יחידת צבר של מג"ב. השוטרים שישבו בהן היו לבושים בבגדים אזרחיים.
השוטרים עסקו במעקב אחר "תחנת סמים" בשכונת הרכבת ברמלה. לפני שאל-סעדי הגיע לצומת קיבלו דיווח בקשר משוטר שהוצב בתצפית, תומר פרג, על יריות ששמע. פרג לא ראה את הירי, אבל אמר בקשר כי הוא חושד שהירי בוצע על ידי שני "בני מיעוטים" שנסעו במכונית מזדה לבנה. גם המכונית שבה נהג אל-סעדי היתה מזדה, אבל צבעה היה אפור כסוף.
אחרי שעצרה ברמזור, היתה מכוניתו של אל-סעדי מוקפת מכל העברים – משמאל ומאחור היו מכוניותיהם של שוטרים, לפניו חנתה מונית מסחרית, מימינו היתה המדרכה. אילו ניסה לברוח, סיכויי ההצלחה שלו היו קלושים.
אבל אל-סעדי לא עשה שום ניסיון הימלטות וגם לא איים על השוטרים בדרך כלשהי. למרות זאת, הם יצאו ממכוניותיהם וירו לעברו 15 יריות. אחת מהן, שנורתה מאחור על ידי השוטר יואב קוגון, פגעה פגיעה קטלנית בראשו. ירייה אחרת, שנורתה מלפנים, פצעה אותו קשות בצד שמאל של החזה. מחמוד אל-סעדי מת כתוצאה מהירי בראשו, אבל איש מהשוטרים שהיו מעורבים באירוע לא הועמד לדין.
מחמוד אל-סעדי היה תלמיד בבית הספר המקצועי "עמל הישגים" ובבקרים עבד במוסך כמתלמד. בזמנו הפנוי אהב לשחק כדורגל. הוא לא היה מעורב בסמים, לא היה לו עבר פלילי והוא אף עסק בהנחיית קבוצות ילדים, במסגרת פעילות נגד נגע הסמים שיזמה היחידה לקידום נוער בעיריית לוד. למרות זאת, במסיבת עיתונאים שכונסה בערב שבו נהרג תיאר אותו מפקד משטרת רמלה אז, סגן ניצב יגאל חדד, כעבריין. אנשי משטרה אחרים אמרו לכתב העיתון "מעריב" שסיקר את התקרית כי מחמוד אל-סעדי היה "מבכירי סוחרי הסמים בלוד".
בדיווחים שמסרו לאחר התקרית, כמעט כל השוטרים לא ציינו שהבחינו בנשק בידיו של אל-סעדי. השוטרים יצאו ממכוניותיהם והקיפו את מכוניתו של אל-סעדי מקרוב. אבל רק אחד מהם, השוטר אפי תשובה, שירה בחזהו של אל-סעדי, ציין כי המנוח החזיק אקדח. תשובה אף אמר בהודעה שמסר אחרי האירוע כי לפני הירי צעק "אקדח". אבל לפי הודעות חבריו, הם לא שמעו את הצעקה. אפילו קוגון, השוטר שירה את הירייה הקטלנית בראשו של אל-סעדי, אמר כי לא ראה אקדח בידיו ולא שמע איש מהשוטרים צועק "אקדח". תרמילים של כדורי אקדח נמצאו לאחר האירוע לא בצומת שבו נהרג אל-סעדי, אלא הרחק משם, באזור שבו לפי דיווחו של התצפיתן נורו יריות באותו ערב.
השוטרים ירו באל-סעדי, אף על פי שהדמיון בין המכונית שבה נהג למכונית שממנה נורו לכאורה יריות היה קלוש מאוד. על פי הדיווח של פרג, שלא ראה את היריות אלא רק שמע אותן, היה עליהם לחפש מכונית מזדה לבנה שבה שני "בני מיעוטים". איש מהם לא ראה את המזדה הלבנה בשעה שלכאורה נורו ממנה יריות. אל-סעדי נהג במזדה, אבל בצבע אפור, שבה ישב עם עוד שני חברים. כולם היו "בני מיעוטים". כלומר, בסך הכל היו במכונית שלושה "בני מיעוטים", לא שניים. כשנשאל בעדותו במח"ש אם המכונית שעליה דיווח היתה אותה מכונית שראה לאחר האירוע, ענה פרג: "לא". לפי עדויותיהם של השוטרים שהיו מעורבים בהריגתו של אל-סעדי, הרחובות שבהם התרחשה התקרית היו מוארים היטב והראות באזור היתה טובה. למרות כל אלה, השוטרים לא נמנעו מלירות ברכב ירי קטלני.
בהסבריהם על הירי טענו השוטרים, בין השאר, שלאחר שבלמו ליד מכוניתו של אל-סעדי ניסה זה לברוח, נע במהירות לפנים ולאחור, פגע במכוניותיהם ואף ניסה לדרוס אותם. אבל חבריו של אל-סעדי, חביב עוואד ועמר אבו סלימאן, סיפרו בעדויות מפורטות שמסרו באותו לילה כי שניות אחדות לאחר שהמכונית בלמה בצומת המרומזר, הקיפו אותם השוטרים באזרחי ובאקדחים שלופים ומיד אחר כך החלו היריות. תיאור ניסיונות ההימלטות של אל-סעדי אינו מתיישב גם עם הטענה שהוא איים על השוטרים באקדח. דרושה מיומנות גבוהה במיוחד כדי לכוון אקדח אל מישהו ובה בעת לתמרן במהירות ברכב, תוך כדי נסיעה לפנים ולאחור.
במכונית שבה נהרג אל-סעדי נמצא אקדח לאחר האירוע, אבל בבדיקות שעשתה המשטרה עצמה לא נמצאו עליו טביעות האצבעות של אל-סעדי או של מי מחבריו. בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות לא צוין כי על כפות ידיו של אל-סעדי נמצאו סימני ירי. השוטר הראשון שניגש אל המזדה מייד לאחר הירי, אבי בן טולילה, לא הזכיר בדו"ח שמסר על הפעולה כי ראה אקדח כלשהו לצדו של המנוח. מכל השוטרים המעורבים, רק השוטר אפי תשובה הזכיר בהודעות שמסר כי ראה את אל-סעדי מחזיק אקדח.
אריק בראון, שהיה עד לאירוע ומסר הודעה בעניין למחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש), אמר אף הוא כי לא ראה נשק ברכב שבו נהג אל-סעדי. בראון גם לא הבחין בכל פרובוקציה מצדו.
"שאלה: האם מישהו בתוך הרכב כיוון נשק?
תשובה: האמת אני לא ראיתי את זה.
שאלה: האם ראית נשק ברכב?
תשובה: לא ראיתי".
(מתוך הודעתו של אריק בראון במח"ש, 22.1.2004)
מח"ש החלה בחקירת האירוע מייד לאחר שהתרחש, אבל כחודשיים לאחר תחילת החקירה, ב-22 בספטמבר 2004, הוחלט לסגור את התיק, בנימוק של חוסר אשמה. מח"ש טענה כי לא נמצאו ראיות לכך שהשוטרים ביצעו עבירה. עדאלה הגיש ערר על סגירת התיק, אך זה נדחה ב-22 בספטמבר 2004 על ידי המשנה לפרקליט המדינה. בנימוקים לדחיית הערר העדיף המשנה לפרקליט המדינה את עדותו של השוטר היחיד שאמר כי ראה אקדח בידיו של אל-סעדי, אפי תשובה, על פני העדויות הסותרות של חבריו.
בעקבות דחיית הערר הגיש עו"ד מרואן דלאל מעדאלה עתירה לבג"ץ, שבה דרש מהיועץ המשפטי לממשלה לנמק מדוע לא יוגש כתב אישום נגד שני השוטרים שיריותיהם פגעו במחמוד אל-סעדי – יוגב קוגון ואפי תשובה. בעתירה נטען כי השימוש בכוח קטלני נגד אל-סעדי היה בגדר עבירות של הרג אדם, גרימת מוות ברשלנות וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. עדאלה הדגיש כי איש מהשוטרים שירו לעבר אל-סעדי לא הועמד לדין, למרות הסתירות המשמעותיות שהתגלו בעדויות שמסרו למח"ש ובדו"חות שכתבו על הפעולה. עדאלה הדגיש בעתירה כי סגירת התיק נגד השוטרים, למרות כל העובדות האלה, נותנת לגיטימציה לשימוש מסוכן בכוח שהמשטרה מפעילה נגד אזרחים בכלל ומפגינה זלזול כמעט מוחלט בזכות לחיים של פלסטינים אזרחי ישראל.
מח"ש, כידוע, החליטה לסגור גם את תיקי החקירה של השוטרים האחראים להרג 13 ערבים אזרחי ישראל באוקטובר 2000. אף על פי שבחלק מהמקרים ידועה זהותו של השוטר היורה, אף שהשוטרים ירו כדורים חיים במפגינים שלא סיכנו אותם ולא איימו על חייהם, איש מהם לא הועמד לדין וב-18 בספטמבר הודיעה מח"ש כי הוחלט לסגור את תיקיהם. נראה כי הדברים הנוקבים שכתבה ועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000, על נטייתה של המשטרה להגיב בכוח בעל פוטנציאל קטלני בלא הצדקה, לא הופנמו.
בדו"ח של הוועדה נכתב: "בהקשר זה יש גם צורך לחדד לשוטרים ולמפקדים בשטח את המשמעות החמורה של שימוש באמצעים אשר עלולה להיות להם תוצאה קטלנית. במקרים רבים נעשה באירועי אוקטובר שימוש באמצעים כאלה, בלא שהיתה לכך הצדקה אובייקטיבית בכך שסכנה חמורה נשקפה לשוטרים. ניתן לזהות במקרים רבים נטייה, אשר על המשטרה לפעול באופן נמרץ כדי לבערה, להגיב בכוח בעל פוטנציאל קטלני גם להתגרויות שאין בהן אופי מאיים. על המשטרה לפעול כדי להטמיע את הצורך לעשות שימוש באמצעים שאינם קטלניים..." (דו"ח ועדת אור, עמ' 776). השוטרים ברמלה הפעילו מייד את האמצעים הקטלניים ביותר שעמדו לרשותם – ירי של כדורים חיים. גם אם חשו באיום, הם לא שקלו אפילו שימוש באמצעים אחרים, כמו אזהרה, ירי לעבר גלגלי המכונית ועוד.
התנהגותם מלמדת כי כמו באירועי אוקטובר 2000, המשטרה רואה באזרחים ערבים, "בני מיעוטים", אנשים חסרי זכויות, שאפשר להשתמש נגדם באמצעים קטלניים בלי לתת על כך את הדין. כאשר הרשויות הממונות על אכיפת החוק ואנשיהן מפגינים זלזול בזכויות הבסיסיות של אזרחי המדינה, ובראשן הזכות לחיים, אין פלא שאזרחים מן השורה ובעיקר מן השוליים נוטלים לעצמם זכות לפגוע בערבים. הפיגוע המחריד שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם בתחילת אוגוסט, שבו נהרגו ארבעה נוסעי אוטובוס ערבים, לא התרחש יש מאין, אלא על רקע של אווירה המעודדת פגיעה בערבים, או לפחות מתייחסת אליה בשוויון נפש.
מצער להיווכח כי לאווירה זו שותף גם מי שנחשב המעוז האחרון של זכויות האדם והשוויון לפני החוק בישראל – בית הדין הגבוה לצדק. ביום 5 בספטמבר 2005 אילצו שופטי בג"ץ, בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, את אמו של אל-סעדי, לביבה, ואת עדאלה למשוך את העתירה שהגישו בדרישה להורות ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את שני השוטרים שירו בו.
כבר בתחילת הדיון, עוד בטרם נטענה טענה אחת על ידי העותרים, דרש מהם השופט ברק למשוך את העתירה. העותרים ביקשו לטעון בכל זאת, אך לשם כך הוקצו להם דקות ספורות בלבד. היה ברור כי בג"ץ אינו שומע את טענותיהם בלב פתוח ובנפש חפצה. ברק התייחס לתשובת המדינה לעתירה, שהוגשה על ידי עו"ד יובל רויטמן, שלפיה היתה התאמה בין תרמילי כדורים, שנמצאו באזור שבו דיווח התצפיתן כי שמע יריות, לבין האקדח שבמכוניתו של אל-סעדי. העותרים הזכירו כי השוטר הראשון שניגש לאל-סעדי לאחר הריגתו לא ציין כי ראה אקדח כלשהו על גופו, או לידו, וכי בכל הבדיקות לא נמצא קשר כלשהו בינו לבין האקדח. הם הזכירו גם כי מלבד תשובה, איש מהשוטרים לא ראה אקדח בעת הפעולה, ובכלל זה השוטר יוגב קוגון האחראי לירי הקטלני.
בג"ץ לא איפשר לעותרים לטעון את טענותיהם כנדרש, וממילא לא עמד בתפקידו כמבקר של פעולות הרשות המבצעת. השופטים לא ייחסו משקל כלשהו לעובדות המוצקות המפורטות בעתירה, שמהן עולה בבירור כי מחמוד אל-סעדי נהרג על ידי שוטרים תוך הפרה בוטה של הדין המחייב אותם. מבחינה זו, השופטים מצטרפים למסכת התמוהה של התעלמות מהעובדות הנוגעות למקרה זה ושל עידוד הגישה המטפחת יחס מפלה לערבים, רק בגלל זהותם הלאומית והאתנית.
בג"ץ 12000/04 לביבה אלסעדי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'