ארגון עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם בעזה וארגון אל-חק – ארגון זכויות אדם מרמאללה, הגישו, ביום 27.5.2004, באמצעות עו"ד מרואן דלאל, עתירה לבג"ץ נגד רשויות הצבא הישראלי, שר הביטחון וראש הממשלה, בעניין מדיניות הריסת הבתים בשטחים הכבושים. בעתירה נתבקש בג"ץ להגדיר את המושג המשפטי "צורך צבאי מיידי ומוחלט", בו משתמש הצבא כטיעון מרכזי לפעולות נרחבות של הריסת בתים בשטחים הכבושים. בעתירתם טענו העותרים, כי הגדרת מושג זה צריכה להיעשות בהתאם למשפט הבינלאומי ההומניטרי, חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי והחלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר. עוד נתבקש בג"ץ להוציא מלפניו צו ביניים האוסר על הצבא הישראלי להרוס בתים בטיעון של קיום "צורך צבאי מיידי ומוחלט" עד להחלטה סופית בעתירה.

יצויין, כי בזמן האחרון הוגשו עתירות רבות לבג"ץ בדרישה למנוע הריסת בתים בשטחים הכבושים. עתירות אלה נידונו אך ורק בהקשר של זכות השימוע לבעלי הבתים המאוימים בהריסה, בטרם ביצועה בפועל, וכן בהקשר של אפקט הענישה קולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית כתוצאה ממדיניות ההריסה. בעתירות אלה דחה בג"ץ את טענות בעלי הבתים וקיבל את טיעוני הצבא ולמעשה הכשיר צווי הריסת הבתים אותם הוציאו רשויות הצבא .

בעתירה נטען, כי הכלל לפי המשפט הבינלאומי הוא איסור הריסת בתי אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים, על ידי הכוח הכובש. כמו כן הוסיפו העותרים, כי מדיניות הריסת הבתים רחבת ההיקף מהווה הפרה בוטה לאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 ודיני המלחמה על פי אמנת האג משנת 1907, ועל כן הדבר מהווה פשעי מלחמה, בהתאם להגדרתם בסעיף 8 לחוקת בית המשפט הפלילי הבינלאומי. העתירה מציגה שלושה מקומות בשטחים הכבושים, בהם הרס הצבא הישראלי בתים בטיעון קיומו של "צורך צבאי מיידי ומוחלט" בתקופות שבין 2002-2004 ברפח, ג'נין ושכם.

העותרים הוסיפו כי לכלל יסוד זה, האוסר הריסת בתי האוכלוסייה האזרחית בשטחים הכבושים על ידי הכוח הכובש, קיים החריג של "צורך צבאי מיידי ומוחלט", אך הפעלתו של החריג כפופה למגבלות רבות אשר נקבעו במשפט הבינלאומי בהקשר זה. מגבלות אלה כוללות בין היתר: החובה להבחין היטב בין האוכלוסייה האזרחית והמבנים האזרחיים לבין מטרות צבאיות; בעת קיומו של ספק באשר מבנה מסוים הנו אזרחי או שהפך לצבאי, על הכוח הכובש להתייחס אליו כאל מבנה אזרחי; הריסת מבנה אזרחי המשמש למטרות צבאיות, מותרת אך ורק בקיומו של איום צבאי מיידי ומוחלט. בנוסף, הנזק כתוצאה מפעולת ההריסה צריך להיות פרופורציונאלי לסכנה הצבאית המוחלטת הנטענת ללא חריגה ממנה; איסור שימוש בכלים צבאיים כבדים להריסת בתים, אשר עלולים לגרום לנזקים צפויים רבים ולא פרופורציונאליים ל"צורך הצבאי המיידי ומוחלט". כמו כן לא ניתן להשתמש בטיעון "הצורך הצבאי המיידי ומוחלט" על מנת להשיג עליונות צבאית לשם הקלה על פעולת הכוח הכובש.

עוד נטען בעתירה, כי הצבא הישראלי אינו מכבד את המגבלות אותן מציב המשפט הבינלאומי, בעת הריסת בתים בטיעון "צורך צבאי מיידי ומוחלט". העתירה נסמכת בין היתר על דו"חות ומחקרי שטח של ארגוני זכויות אדם מקומיים ובינלאומיים, המפרטים את הפרות הצבא הישראלי לחוק הבינלאומי בהקשר הריסת בתים ובייחוד תוך כדי שימושו בטיעון של "צורך צבאי מיידי ומוחלט".

בנוסף נטען בעתירה, כי מדיניות הריסת הבתים רחבת ההיקף, מהווה פשע מלחמה, על פי הגדרת מונח זה במשפט הבינלאומי ובהחלטות טריבונלים משפטיים בינלאומיים. העתירה נסמכת בהקשר זה, בין השאר, על שלוש החלטות של בית הדין הפלילי הבינלאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר )ICTY(. בשלושה פסקי דין אלה, בית הדין הבינלאומי לעניין יוגוסלביה לשעבר הרשיע אישים בכירים פוליטיים ומפקדים בכירים בצבא, בגין מעורבותם בפעולות הריסות בתים רחבות היקף ופשעים נוספים. בית המשפט הבינלאומי גזר על מורשעים אלה תקופות מאסר ממושכות הנעות בין 15-45 שנים.

לאחר הגשת העתירה, החליטה השופטת ד. ביניש, כי העתירה תידון בפני הרכב. עוד קבעה השופטת, כי תגובת פרקליטות המדינה תוגש 10 ימים לפני המועד שייקבע לדיון. השופטת כתבה בהחלטתה, כי "בשל כלליותה של העתירה, אין ניתן צו הביניים בשלב זה של ההליכים".

ביום 2.6.2004 הגישו העותרים בקשה לקיום דיון דחוף בעתירה. בבקשה נטען, כי הצבא ממשיך בהריסת בתים באזור רפח, תוך שימוש באותו טיעון של "צורך צבאי מיידי". כך, למשל, הצבא הרס כ- 20 בתים בלילה שבין 29.5.2004 ו- 30.5.2004, לאחר הגשת העתירה.

בבקשה נטען עוד, כי הדיון הדחוף בעתירה מתבקש לאור הפגיעה האנושה והקשה בזכויות יסוד של אוכלוסייה אזרחית, אשר זכויותיה אמורות להיות מוגנות על פי אמנת ג'נבה הרביעית, וכן לאור הפרת הצבא לחובתו על פי אותה אמנה ועל פי דיני המלחמה המעוגנים באמנת האג 1907. העותרים הוסיפו בבקשתם, כי ניסיון העבר מלמד, כי מהמשפחות שהתגוררו בבתים שנהרסו נשללה האפשרות להגיע לפתחו של בית המשפט מחד, ומאידך נמנע בית המשפט מלהעביר את ביקורתו השיפוטית אודות שימוש הצבא הישראלי בטיעון "הצורך הצבאי המיידי והמוחלט" להריסת בתים. לפיכך נטען, כי על מנת להבטיח נגישות מינימאלית לבית המשפט וכדי שיתאפשר לבית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית אפקטיבית ורלוונטית, יש לקיים דיון דחוף.

פרקליטות המדינה התנגדה לבקשה וטענה, כי אין מקום לקיים דיון דחוף בעתירה משום שהיא כללית. בית המשפט העליון דחה את הבקשה. בהחלטה נכתב, כי "אין הצדקה להעדיף את התיק שבכותרת על פני תיקים אחרים ביומנו העמוס של בית המשפט".

 כתב העתירה      בקשה לקביעת דיון דחוף      החלטה בג"ץ       לדו"ח המיוחד - רפיח, עזה