המים בנגב: מקור החיים וכלי לעקירת הבדווים

תושב כפר לא־מוכר בנגב משלם על מים פי כמה מאשר כל צרכן אחר במדינה. המחיר שמשלם האזרח הרגיל כולל תשתיות, אחזקה, שירותים, ביוב והצבת חיבור מים במרחק מטרים ספורים מהבית – דברים שבכפרים הלא־מוכרים רק חולמים עליהם

 

בשנה האחרונה החלה המדינה להשתמש במים ככלי לעקירת הבדווים מהכפרים הלא־מוכרים. הרשויות דאגו להקשות על הבדווים בכפרים הלא־מוכרים להשיג מים, החיוניים לשימוש ביתי וחקלאי, באמצעות סירוב לבקשות התושבים לחברם לרשת המים והעלאה חדה של מחירי המים למי שכבר מחובר אליה. חשיבותם של המים ידועה לכול, אך בכפרים אלה המים חשובים במיוחד כיוון שמקור הפרנסה הראשי – ובחלק מהמשפחות היחידי – הוא חקלאות וגידול בעלי חיים.

לא במקרה מפגינה המדינה קו נוקשה בנושא זה. הסירוב לחבר חיבורים חדשים והעלאת המחירים הם חלק ממדיניות המצור על תושבי הכפרים בדרך למימוש תכנית פראוור, שתוביל לעקירת עשרות אלפי בדווים ולהריסת בתים וכפרים שלמים. פעולות אלו מהוות אפוא הקדמה לתוכנית העקירה הגדולה.

הערבים בנגב סובלים כבר עשרות שנים ממחסור במים, שבלעדיהם אין חיים, וכל השנים האלו הועברו המים לכפרים דרך מכלים נגררים. בעקבות מאבק עממי, אזרחי ומשפטי יחד עם ארגוני החברה האזרחית הוצבו חיבורי מים בצדי הכפרים הלא־מוכרים, והתושבים מתחברים אליהם בעצמם ועל חשבונם בעזרת צינורות פלסטיק. ואולם עד היום ישנם כפרים שאין להם שום חיבור כזה בקרבת מקום ועדיין קונים מים במכולות נגררות, דבר שמכפיל פי כמה את מחיר המים.

לפי מפה של חברת מקורות משנת 2007, סביב הכפרים הלא־מוכרים (כולל כפרי אבו בסמה שהוכרו לאחרונה) יש קרוב ל־265 חיבורי מים. גודלם הוא כשל חיבור ביתי רגיל. מחקר שטח שנעשה בשנה החולפת מצא שהבתים מרוחקים מחיבורי המים 1.5–5 קילומטרים, וכל חיבור משרת 15–50 בתים, כלומר 170--600 בני אדם. החיבור בין הבתים לחיבורי המים של מקורות נעשה באמצעות צינורות פלסטיק זולים מאיכות ירודה, המונחים על הארץ תחת השמש הלוהטת, דבר הפוגע באיכות המים. התחזוקה היקרה נופלת על תושבי הכפרים. לעניין זה התייחס גם מבקר המדינה בדו"ח שיצא בדצמבר 2011, והמליץ למשרדי הממשלה למצוא פתרון לתושבים אלה, שמגיעה להם תשתית מים ראויה. יש להוסיף שהחיבורים של מקורות מספקים מים גם לעשרות אלפי בעלי חיים ולאדמות חקלאיות.

בינואר 2012, שלושה חודשים אחרי הגשת טיוטת תוכנית פראוור, הוציאה רשות המים את ספר תעריפי המים. תושבי הכפרים הלא־מוכרים נדהמו לגלות שמחיר המים שהם משלמים עלה בבת אחת ב־67%. בעיון שני ומעמיק בספר התעריפים מצאנו שישנם 13 תעריפים שונים למים לפי יעד השימוש, כמו חקלאות, בעלי חיים, תעשייה, בתי חולים, שימוש ביתי ושימושים אחרים. סעיף אחד נקרא "צרכן שאינו ספק". זהו צרכן שקונה את המים ישירות ממקורות ולא דרך מועצה מקומית או תאגיד מים כמו הרוב המוחלט של אזרחי המדינה. בסעיף זה נמצאים החיבורים של הכפרים הלא־מוכרים, המהווים 80% מהחיבורים (מלבד חיבורים ליישובים קטנים מאוד במקומות אחרים). היות שבכפרים הלא־מוכרים כל חיבור מספק מים למאות אנשים, הערבים הבדווים הם למעשה כ־99% מהצרכנים שנכללים בסעיף זה. ברור שהקפיצה במחיר מ־6.2 ל־10.5 ש"ח לקוב מים נעשה כדי להקשות על תושבי הכפרים הלא־מוכרים.

תושב כפר לא־מוכר בנגב משלם על מים פי כמה מאשר כל צרכן אחר במדינה. המחיר שמשלם האזרח הרגיל כולל תשתיות, אחזקה, שירותים, ביוב והצבת חיבור מים במרחק מטרים ספורים מהבית – דברים שבכפרים הלא־מוכרים רק חולמים עליהם. החקלאים ומגדלי בעלי החיים גם אינם מקבלים מכסות מסובסדות למים, לכן הם משלמים 10.5 ש"ח לקוב, לעומת 2.1 שקלים שמשלם כל חקלאי או מגדל בעלי חיים באזור אחר. זהו איום משמעותי על מקור הפרנסה הראשי של יישובים אלה.

הערבים הבדווים בנגב מרגישים היום שהם נמצאים במצור: מקור פרנסתם הראשי אינו מספיק בגלל מחירי המים, וחלקם מתקשים גם בתשלומי המים לשימוש הביתי. חלק מהתושבים פנו לרשות המים בטלפון, והתשובה שקיבלו היתה שבכפרים המוכרים המים זולים יותר, "לכו לגור שמה". כך משתמשת המדינה בדבר הבסיסי ביותר לחיים והופכת אותו לכלי נשק נגד ערביי הנגב כדי שיקבלו את דין העקירה ויוותרו על זכותם באדמות.