מרכז עדאלה הגיש לאחרונה עתירה לבג"ץ בשם משפחה מנצרת, שאדמתה הופקעה "לצורכי ציבור" בשנת 1958. העתירה דרשה להחזיר למשפחה את קרקעותיה, שהוצעו למכירה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר על ידי "מבטחים", שקיבלה את הקרקעות למימוש "המטרה הציבורית". עתירה זו נסמכה, בין היתר, על פסיקות תקדימיות שקיבל בג"ץ לאחרונה, שלפיהן הוחזרו קרקעות מופקעות לבעליהן היהודים לאחר שהרשויות השתהו במימוש מטרת ההפקעה או שהצורך הציבורי שלמענו הופקעה הקרקע לא מומש בפועל. למרות תקדימיו ולמרות עקרונות המשפט החוקתי שקבע, בג"ץ דחה את בקשת המשפחה לעכב את הליך המכירה. הקרקע נמכרה בשוק הפרטי תמורת 183 מיליון שקל, אשר נכנסו לקופת "מבטחים". למעשה, הקרקע הופקעה בשם "צורך ציבורי", אבל לאחר תקופה ארוכה היא לא הוחזרה לבעליה המקוריים אלא נמכרה בשוק הפרטי. זהו סיפור משפטי מייצג של העושק וגזילת הקרקע הפרטית של הערבים. בקהילת המשפטנים הישראלית רווחת הדעה כי הפקעת קרקעות היא נחלת העבר, סוגיה שנוגעת לשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, וכי מדיניות זו אינה פוגעת עוד באוכלוסייה הערבית. החלטת בג"ץ היא הוכחה לכך שסוגיית ההפקעות מהאוכלוסייה הערבית עודנה שרירה וקיימת וכי מנגנון הקרקעות במדינה עודנו מושתת על שתי מערכות, שכל אחת מהן משרתת אזרחים מלאום אחר - מערכת ליהודים ומערכת לערבים. ללא ספק, המשמעות המשפטית של המונח "צורך ציבורי" אינה פעולה שנועדה להיטיב עם כלל הציבור, אלא צורך לגזול את הקרקע הערבית לשם גזילתה.