אירועי אוקטובר — 20 שנים של טיוח
מאת: עו״ד עביר בכר
רצה הגורל שכניסתי לעולם זכויות האדם תהיה בעקבות הריגתם של 13 צעירים פלסטינים, שנורו על ידי אנשי המשטרה במשולש ובגליל בדיוק לפני 20 שנים. לימים הצטרפתי לצוות המשפטי של ארגון עדאלה שייצג את משפחות ההרוגים. הדור שהשתייכתי אליו אז היה "הדור הזקוף" שתבע הכרה בסממני זהותו הלאומית הפלסטינית כחלק אינטגרלי מהאזרחות הישראלית שלו. זקיפות הקומה של הדור התאימה למאבק המשפטי של אזרחים למיצוי הדין עם האחראים לשכול שלהם, שהיה אישי ולאומי כאחד. בחלוף 20 שנים מאותם אירועים אפשר לסכם, כי אם יש דבר שמוצה ונשחק בכל המאבק הזה הרי זה האמון בכלי המשפטי להשגת צדק לקורבנות, עד שנדמה שמה שנשאר זקוף מאותם ימים הוא רק המשפחות והמצבות על קברי ההרוגים.
סאגת הטיוח של נסיבות מותו של המורה יעקוב אבו אל־קיעאן היא מעין מיקרוקוסמוס של מה שהתרחש לפני שני עשורים ונמשך עד היום. גם אז, כמו היום, נמנעו פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מלמתוח ביקורת ישירה ופומבית על המשטרה וצלפיה, שוועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור קבעה שהירי שביצעו ב–13 המפגינים הצעירים לא היה מוצדק.
גם אז, נמנעו גורמי אכיפת החוק למתוח על מח"ש ביקורת בגין רשלנותה הפושעת בחקירת האירועים שבהם נהרגו ונפצעו אזרחים רבים. אלא שאז החוצפה היתה יותר פומבית והגורמים האמונים לא פעלו במחשכים ובחסות התכתבויות פנימיות שהדין מתיר תיאורטית את חסיונן, כפי שפעל שי ניצן בפרשת אבו אל־קיעאן. באותם ימים פרקליט המדינה והיועמ"ש לא היססו לצאת אל הציבור ולגבות בפומבי את המחלקה לחקירות שוטרים, בסמוך לפרסום הידיעה על סגירת תיקי החקירה. זאת, בשעה שהם היו אמורים לשמש, לפי חוק, ערכאת ערעור על ממצאי מח"ש אם המשפחות השכולות יבחרו להגיש ערר. הצורך לגונן על "האחים לחקירת הרג ערבים" השכיח מהם אפילו את תפקידם הממלכתי, שאותו לא מילאו אף לא למראית עין. פרקליט המדינה לא היסס לצאת אל האומה ולתת גיבוי למחלקה לחקירת שוטרים, שעליה הוא היה אמור לפקח, אף כי הוא עצמו היה ממקימיה ובעבר עמד בראשה. המונח "ניגוד עניינים" היה רלוונטי מבחינת גורמי אכיפת החוק רק כשהם האשימו אחרים, לא חלילה כשהאשמות נגעו לתפקודם.
הגדילו עשות היועמ"ש והפרקליט כאשר החליטו על דעת עצמם לערוך בדיקה חוזרת לממצאי מח"ש, שאותם גיבו כמה ימים קודם לכן. הבדיקה נעשתה על ידם והובילה ב–2008, להוצאת מסמך מביש על ידי מני מזוז, שעמד בסתירה לממצאי ועדת אור, ונתן גיבוי לחקירה הכושלת והמכשילה של מח"ש, אשר הכשירה תפישת שיטור אלימה הזהה לתפישה הצבאית, שרואה במפגין אויב שצריך למגר.
המשפחות צופות בפסטיבל טיוח החקירות של הרג יקיריהן מזה 20 שנים. במונחים של היום נכון יהיה לתאר את בני המשפחות כנפגעי עבירה אקטיביים שכאב האובדן לא החליש את כוחם להילחם ליישום דרישות צודקות. הם לא החסירו אף ישיבה, אף אירוע ציבורי ואף מסיבת עיתונאים. בני המשפחות הקפידו ללמוד ולהבין את התהליך מתחילתו ועד סופו. הם שמעו במו אוזניהם כיצד נהרג בנם, וחלקם אף ראו במו עיניהם כיצד מי שהרג את בנם עומד על דוכן העדים בוועדת אור ומשקר במצח נחושה. הם נשאו שלטים, צעדו ברחובות והטיחו בנציגיהם הפוליטיים קיתונות של ביקורת.
בזכות מחאת המשפחות לאורך השנים נחשפנו, כמשפטנים, לא רק לתוצאה הלא־מפתיעה של מתן חסינות לשוטרים, אלא לדרך הקלוקלת ולתהליך המזוהם של בירור האמת ואי־מיצוי הדין עם האחראים לאובדן חיי אדם. המשפחות המשיגו לנו את משמעות האחריות לזכותו של אדם לחיים, מעבר למה שידענו עד אז. בזכותן למדנו כי מדינה שלא ניהלה חקירה נאותה, מהירה וחסרת פניות לבירור נסיבות מות אזרחיה בידי כוחותיה המזוינים, מפירה בריש גלי את חובתה לכבד את זכותם של אזרחיה לחיים.
מי שנמנע מלחקור ולהעמיד לדין שוטר שכיוון את נשקו הקטלני לעבר מפגין צעיר בלתי מזוין, נושא אף הוא באחריות לפגיעה בחייו של אותו צעיר. האחריות בגין מחדלי החקירה איננה מתיישנת גם בחלוף שני עשורים, ואולי עם חתימת העשור השני לאירועים מישהו אי שם יתעשת ויחליט למלא תפקידו נאמנה.
עו"ד בכר נמנתה עם הצוות המשפטי של "עדאלה", שייצג את משפחות הרוגי אוקטובר 2000 בפני ועדת אור וגורמים אחרים
