עתירה לבג"ץ נגד חוק עונש מוות – מעגן ענישה בלתי אנושית והפליה שיטתית

ארגון עדאלה, הוועד נגד עינויים, המוקד להגנת הפרט, רופאים לזכויות אדם, עמותת גישה וח"כ עאידה תומא-סלימאן, ח״כ איימן עודה וח״כ אחמד טיבי הגישו עתירה דחופה לבית המשפט העליון, בדרישה להכריז על בטלותו של ״חוק עונש מוות למחבלים, תשפ״ו-2026״, בטענה כי החוק חותר לשלילת הזכות לחיים באופן מוחלט, וכי הוא מטיל עונש אכזרי ובלתי אנושי. החוק, שאושר על ידי מליאת הכנסת אתמול, 30.03.2026 ברוב של 62 בעד לעומת 48 נגד, מעגן עונש מוות בתלייה, בעיקר של ערבים-פלסטינים, הן תושבי ואזרחי ישראל והן תושבי הגדה המערבית. העתירה הוגשה ע״י ד״ר סוהאד בשארה, מנהלת היחידה המשפטית של עדאלה, ועו״ד מונא חדאד ממרכז עדאלה. 

לקריאת העתירה בג״ץ 76304-03-26 עדאלה נ. הכנסת

הוצאה להורג על בסיס גזעני מובהק: בעתירה נטען כי החוק מאמץ קונספציית אפרטהייד ביחס לזכות לחיים. החוק, המוחל על מורשעים בעבירות של גרימת מוות בכוונה בנסיבות של "מעשה טרור" כמוגדר תחת "חוק הטרור", יוצר הפרדה גזעית מובנית: בעוד שבגדה המערבית השינויים בחקיקה הצבאית חלים באופן בלעדי על האוכלוסייה הפלסטינית, התיקון לחוק העונשין מתנה את עונש המוות בכך שהמעשה נעשה "מתוך כוונה לשלול את קיומה של המדינה" – ניסוח פוליטי שתכליתו להחריג יהודים המבצעים עבירות דומות ולאפשר את יישום החוק נגד פלסטינים בלבד. לפיכך החוק עומד בניגוד מוחלט לדיני המשפט הבינלאומי בהיותו גזעני, אכזרי ובלתי אנושי, ואף עלול להוות עבירה פלילית בינלאומית תחת אמנת רומא. 

עוד נטען בעתירה בהקשר זה, כי החוק עומד בסתירה ישירה ומהותית להוראות הדין הבינלאומי ולמחויבותיה של ישראל מכוחו. המגמה האחידה והמתמשכת בדין הבינלאומי היא להביא לביטול עונש המוות. 

פגיעה בהליך הוגן ובעצמאות השפיטה: העותרים טענו כי החוק מטיל עונש מוות חובה (למעט במקרים חריגים ביותר) על תושבי הגדה המערבית, ללא מתן משקל כלשהו לנסיבות ביצוע העבירות או לנסיבות האישיות של הנאשמים ובכך הוא שולל את עצמאות השפיטה ושיקול הדעת השיפוטי, והופך את הענישה על פיו לשרירותית באופן מובנה; הוא מתיר גזירת עונש מוות ברוב רגיל בבתי המשפט הצבאיים, ומאפשר הטלתו ללא שהתביעה ביקשה או מסכימה לכך; והוא מבטל את סמכותו של  המפקד הצבאי להקל או להמיר את העונש ואת האפשרות לחנינה. החוק גם קובע פרק זמן קצר ביותר לביצוע העונש (90 ימים) תוך פגיעה באפשרויות לקיום משפט חוזר, ואף מטיל מגבלות על מפגש נידונים למוות עם עורכי דין ועם משפחותיהם.

תכלית פסולה: התכלית הדומיננטית, כביכול, שעומדת בבסיס החוק, לשיטתו של המחוקק,היא ההרתעה. אולם לא רק שלא הוצגה תשתית עובדתית כלשהי התומכת בטיעון כי החוק אכן משיג תכלית זו, אלא רוב נציגי רשויות הביטחון שהופיעו בפני הועדה שללו את קיומה של אפשרות הרתעה כתוצאה מהטלת עונש מוות. לעתירה צורפה חוות דעתם של פרופ' קרולין הויל, פרופסור לקרימינולוגיה ומנהל יחידת המחקר לעונש המוות במרכז לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת אוקספורד, ופרופ' רון דודאי, פרופסור חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, וחוקר-עמית ביחידת המחקר לעונש המוות במרכז לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת אוקספורד. לפי חוות הדעת, לא התגבשה הוכחה אמפירית ברורה להשפעותיו של עונש המוות על הרתעה. בהעדר ראיות מהימנות, הקונצנזוס בקרב מדעני החברה ומשפטנים הוא נחרץ נגד קיומו של אפקט הרתעה על שיעורי הרצח. מה גם שמדברי יוזמי ומקדמי החקיקה עולה כי תכליתו העיקרית היא נקמנית.

לקריאת חוות הדעת

העדר סמכות וחקיקה אפרטהיידיסטית בגדה המערבית: העותרים מדגישים כי החוק אינו יכול לחול, באופן ישיר או עקיף, על הפלסטינים תושבי הגדה המערבית בהיותם אוכלוסייה מוגנת. המשפט החל עליהם יונק את סמכותו מתקנה 43 לתקנות האג, המהווה את הנורמה הבסיסית בגדה המערבית כשטח כבוש. לפי נורמה זו, הכנסת אינה המחוקק בגדה ואין היא מוסמכת להטיל חקיקה המנוגדת לאינטרס של האוכלוסייה המוגנת, עליה חלים המשפט הבינלאומי ההומניטארי והמשפט הבינלאומי לזכויות אדם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שמדובר בחוק העונה על הגדרת חקיקה אפרטהיידיסטית גזענית: החוק יחול על פלסטינים תושבי הגדה המערבית שיורשעו ברצח יהודים, אך לא על מתנחלים יהודים החיים בשטחים ויורשעו ברצח פלסטינים. משכך, החוק מנוגד גם למשפט הבינלאומי המינהגי, למשפט הבינלאומי ההומניטארי ולמשפט זכויות האדם. 

ב- 31.3.26, החליט בג"ץ כי המדינה תגיב לעתירה ולבקשה לצו ביניים עד ליום 24.5.26. 

צילום: פלאש 90