בית המשפט העליון פסק לראשונה: ליישוב בדואי בלתי מוכר יש זכות לנגישות מינימאלית למים

הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון קבע היום לראשונה בפסק דין עקרוני (ע"א 9535/06) כי הזכות למים היא זכות חוקתית הנגזרת מזכותו של כל אדם לקיום מינימאלי בכבוד ולפיכך גם תושבי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים זכאים לנגישות מינימאלית למקורות מים. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור שהגיש ארגון עדאלה באמצעות עו"ד עאדל בדיר בשם קבוצה של תושבי שש

הרכב של שלושה שופטי בית המשפט העליון קבע היום לראשונה בפסק דין עקרוני (ע"א 9535/06) כי הזכות למים היא זכות חוקתית הנגזרת מזכותו של כל אדם לקיום מינימאלי בכבוד ולפיכך גם תושבי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים זכאים לנגישות מינימאלית למקורות מים. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור שהגיש ארגון עדאלה באמצעות עו"ד עאדל בדיר בשם קבוצה של תושבי ששה כפרים בדואים בלתי מוכרים בנגב, אשר הגישו לרשויות המים בקשות לחבר את יישובם למקורות המים של ישראל אך נדחו. הרכב בג"ץ, שכלל את השופטים אילה פרוקצ'יה, עדנה ארבל ויוסף אלון, קיבל באופן חלקי את ערעורם של שלושה מתוך ששת המערערים, ופסק כי על רשות המים לשקול מחדש את חיבור חלק מהמערערים למקורות המים.



לראשונה קבע בג"ץ, כי הזכות למים הינה חוקתית ונובעת מהזכות לקיום בכבוד ובפסק הדין נכתב: "נגישות למקורות מים לצורך שימוש אנושי בסיסי נופלת בגדר הזכות לקיום מינימאלי בכבוד. מים הם מצרך חיוני לאדם, ובלא נגישות בסיסית למצרך זה באיכות סבירה אין האדם יכול להתקיים". כמו כן, השופטת פרוקצ'יה קבעה כי "המדינה אחראית להבטיח את נגישותו הבסיסית של האדם למקורות מים בישראל, גם אם התיישב על קרקע לא לו, בנה בניה המנוגדת לדיני התכנון והבניה, הסיג גבול של אחר, ופגע בזכויותיו הקנייניות, וגם אם בכל אלה פגע בבסיסו של שלטון החוק".



פסיקה זו של בג"ץ למעשה קובעת בפעם הראשונה כי העובדה שתושבים חיים במקום בלתי מוכר לא מאפשרת למדינה לשלול מהם זכות לנגישות למים. כמו כן בג"ץ קובע לראשונה כי הזכות לנגישות למים היא חלק מכבוד האדם ועל כן היא זכות חוקתית, המטילה חובה על המדינה לספק שירות זה. עם זאת, בית המשפט נתן משקל לעצם העובדה שהם מתגוררים בכפרים בלתי מוכרים, דבר שלא מאפשר חיבור שוויוני למים בדומה לכלל אזרחי ישראל. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור של האזרחים הבדואים עבדאללה אבו מסעוד (כפר תל אלמלח), טווילע אל-גנאמי (כפר גאטאמאת), אברהים אחל-אטרש (כפר אלאטרש), סלים אבו אל-קיעאן (כפר אום אלחירן), עיד סלאמן טל-נבארי (כפר תל ערד) ואבראהים סבייח אל-הוואשלה (כפר טלאע אלרשיד) על פסק הדין של בית הדין לענייני מים מיום 13/9/2006, שלא אישר לחבר את בתיהם לקווי המים של מקורות באזור מגוריהם.



במסגרת פסק הדין קראה השופטת עדנה ארבל לקדם את הטיפול בהסדרת היישובים הבדואים בנגב ולשתף את האוכלוסיה הערבית-הבדואית במציאת פתרונות: "למותר לציין כי ככל שיישום המתווה המוצע ייעשה תוך שיתוף הציבור הבדואי, גדלים הסיכויים כי יהיה בו כדי להשיג את התוצאה המיוחלת של השתלבות האזרחים הבדואים בחברה הישראלית כאזרחים שווי זכויות ושווי חובות, ויפה שעה אחת קודם".



עו"ד סאוסן זהר, מנהלת היחידה לזכויות חברתיות-כלכליות במרכז עדאלה מציינת: "למרות החשיבות העקרונית של קביעת בג"ץ ובמיוחד לאור פסיקות קודמות ששללו את זכויותיהם של תושבים אלה באפן טוטאלי, לצערנו בג"ץ לא קבע כי הזכאות לזכות זו הינה שוויונית ביחס ליתר אזרחי מדינת ישראל, במקום זאת הוא קבע כי לתושבים אלה ישנה זכות ל"נגישות מינימאלית למקורות המים". בפסק הדין העניק בג"ץ משקל בלתי הוגן להיותם של הכפרים לא מוכרים וזאת למרות שרוב התושבים אינם פולשים לקרקעות עליהם יושבים כאשר הממשלות הן האשמות באי הסדרת מעמדם."