דו"ח חדש ומקיף של עדאלה חושף: כיצד פעלו המשטרה, הפרקליטות, השב"כ ובתי המשפט לדיכוי מחאת האזרחים הערבים בישראל כנגד המתקפה הצבאית על עזה

הודעה לעיתונות
22.09.2009

דו"ח חדש ומקיף של עדאלה חושף:
כיצד פעלו המשטרה, הפרקליטות, השב"כ ובתי המשפט לדיכוי מחאת האזרחים הערבים בישראל כנגד המתקפה הצבאית על עזה

9 שנים לאחר אירועי אוקטובר, 2000 ודיכוי המחאות נעשה באותה שיטה

עדאלה: גל המחאה נגד המתקפה הצבאית נתפס כמטרד בלתי נסבל, הן על ידי המשטרה והפרקליטות, הן על ידי בתי המשפט והן על ידי חלק מהמוסדות האקדמיים במדינה

ארגון עדאלה מפרסם היום דו"ח מקיף וראשון מסוגו המתאר את האופן שבו הגיבו רשויות אכיפת החוק על מחאתם של האזרחים שהתנגדו למתקפה הצבאית על עזה. הדו"ח חושף כיצד השתמשו המשטרה, הפרקליטות, השב"כ, בתי המשפט ואפילו מוסדות אקדמיים מסוימים את בהליך המעצר, העיכוב ופיזור ההפגנות לשיטה קלה ומהירה לדיכוי מחאתם של המתנגדים למתקפה הצבאית ולרמסית זכותם של האזרחים הערבים ומתנגדי המלחמה היהודים לחופש ביטוי.

מהנתונים שנאספו על-ידי מחברות הדו"ח עו"ד עביר בכר ועו"ד רנא עסלי מעדאלה עולה, בין היתר, כי 832 בני אדם נעצרו על ידי המשטרה בתקופת המבצע הצבאי; 34% מהעצורים היו קטינים. 80% מכלל הנאשמים הוחזקו במעצר עד תום ההליכים כאשר 54% מאותם עצורים היו קטינים. כל הנאשמים ממחוז הצפון נעצרו עד תום ההליכים; 94% מהנאשמים במחוז ירושלים קיבלו מעצר עד תום ההליכים; אף נאשם ממחוז תל-אביב קיבל מעצר עד תום ההליכים.

ממצאי הדו"ח מראים כי כמעט בכל זירה שבה היו אירועי מחאה גילו הרשויות יחס של אפס סובלנות כלפי המתנגדים למתקפה, גם כאשר דובר על זירות מחאה שכלל לא היו בהן אירועים אלימים. יחס זה התבטא בפיזור הפגנות, אלימות שוטרים, עיכובים ומעצרים שיטתיים.

המשטרה מנעה באופן קיומן של הפגנות, על-אף היותן חוקיות, וביצעה מעצרים קולקטיביים שבהם נעצרו רבים לרבות אלה שרק נכחו בזירת המחאה. באופן פרדוקסלי ואף אירוני, המשטרה ראתה באירועי המחאה נגד המתקפה הצבאית הפרה של השלום" וזאת במיוחד במקרים שממול למשמרות המחאה התאספו קומץ של תומכי מלחמה.

הפרקליטות והמשטרה, שהפכו את כל אירועי המחאה לאיום קיומי על ביטחון המדינה, ערערו על כל החלטה לשחרר עצורים וזכו בערריהם. במקצת המקרים מביא הדו"ח את שיטת ניפוח החשדות בבקשות המעצר על ידי המשטרה, רק כדי להצדיק מעצר והרחקה האדם מסביבתו. רוב כתבי האישום הוגשו בגין השתתפות בהתקהלות אסורה, התפרעות ותקיפת שוטר. קומץ קטן מאוד מכתבי האישום הוגשו בגין סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

בתי המשפט נטלו חלק עקיף בדיכוי המחאות. מהחלטות שיפוטיות רבות, שאספו מחברות מהדו"ח, ניתן לראות כיצד זנחו בתי המשפט את עקרונות הבדיקה הפרטנית, המייחדים את כל שיטת משפט פלילי, והעדיפו לעצור את החשודים באופן סיטונאי, בין היתר, בטענת "עבירות שהזמן גרמן" ו"טרם חל שינוי בעתים". מחברות הדו"ח גילו למשל, כי בבית משפט השלום בנצרת, ניתנו שתי החלטות מועתקות, זהות כמעט לחלוטין, בעניינם של ארבעה חשודים שונים שייצגו על ידי ארבעה סניגורים שונים. ובניגוד לכל אמות המידה של המשפט הפנימי והבינלאומי ובגיבוי בית המשפט העליון, היחס שקיבלו הקטינים היה זהה ליחס לבגירים ללא כל הבחנה.

מתחקירים שביצעו מחברות הדו"ח גילו כי ניתנו הנחיות ספציפיות לטיפול במחאות ובעצורים, שהמשטרה סירבה לחשפן בפניהן. הנחיות כגון אלה זכורות מתקופת אירועי אוקטובר 2000, שבהם הקדישה הפרקליטות משאבים ומאמצים לבחינת דרכים להחמיר עם העצורים, בו בזמן שזנחה כליל את הטיפול בשאלה כיצד נהרגו 13 מפגינים ומי צריך לשאת באחריות להריגתם. עדאלה מדגיש, כי שיטת דיכוי המחאות בתקופת המתקפה הצבאית על עזה, כפי שבאה על ידי ביטוי בהתנהגות  המשטרה, הפרקליטות, השב"כ ובתי המשפט איננה שונה מאומה מדיכוי המחאות במהלך חודש אוקטובר, 2000 למעט העובדה, כי בזמנו נפלו 13 הרוגים ובמהלך ההפגנות האחרונות לא היו כאלה.

השב"כ היה שותף אף להשתקת קולות המחאה. עשרות פעילים פוליטיים שאירגנו משמרות מחאה והפגנות נקראו לחקירות על ידי השב"כ. פעילים אלה העידו בפני עדאלה, כי השב"כ הפנה אליהם שאלות פוליטיות ואיים לרדוף אותם משפטית ולייחס להם אחריות לכל עבירה שתתבצע בעת ההפגנות, גם אם הם אישית לא ביצעו אותה. היועץ המשפטי לממשלה גיבה את שיטת התשאולים והאיומים של השב"כ ואת מעורבותו, בתואנה כי הדבר נועד להרגיע את הרוחות.

האקדמיה, שגילתה לפי הדו"ח אדישות יתרה נוכח גל המעצרים נטלה אף היא חלק בהפרעה למתנגדי המתקפה הצבאית. מוסדות אקדמיים כמו אוניברסיטת חיפה הבליטו מעל בנייניהם ובמודעות בשכר בעיתונות את הגאווה הלאומית שעוררה בהם המתקפה הצבאית; בה בעת לא היססה האוניברסיטה לארגן כניסה של עשרות מאנשי המשטרה ופרשיה אל קמפוס האוניברסיטה, כדי לפזר באלימות התקהלות של סטודנטים ערבים שביקשו להשבית את הלימודים לכמה שעות במחאה על המתקפה הצבאית. האלימות המופרזת שהופעלה נגד הסטודנטים, מעצרי השווא ודיכוי מחאתם לא נענו בגינוי כלשהו מצד האוניברסיטה.

לסיכום הדו"ח מראה כיצד רשויות החוק חברו יחדיו וטבעו את המונח אפס סובלנות, שמצא את ביטויו עד מהרה בדיכוי פעולות מחאה לא אלימות של מתנגדי המתקפה הצבאית, במעצרים קולקטיביים, בהנחיות חסויות, בהגשת כתבי אישום, באלימות שוטרים, בהחרמת אוטובוסים ובחקירות שב"כ. אנשים שלרובם העבריינות איננה דרך חיים, מצאו עצמם במהרה מאחורי סורג ובריח לתקופות ממושכות, אך ורק בשל רצונם להביע מחאה נגד מתקפה צבאית אכזרית ובלתי מוצדקת בעליל.

יצויין, כי הדו"ח היווה אחד המקורות המרכזיים לועדת האו"ם שחקרה את נושא הפרות המשפט הבינלאומי ומשפט זכויות האדם ברצועה במהלך המתקפה הצבאית. הועדה הקדישה בדו"ח שלה פרק שלם אודות דיכוי מחאת מתנגדי המבצע הצבאי על בסיס דו"ח זה וכן על בסיס מידע נוסף שסופק על ידי עדאלה.