בג"ץ אישר את החלטת רשות התכנון להקים יישובי בודדים בנגב במסגרת תוכנית "דרך היין", למרות האפליה נגד הערבים הבדווים בנגב

ב-15 ביוני 2010 פירסם בג"ץ פסק דין בעתירה שהוגשה במרס 2006 על ידי עדאלה, מטעם עדאלה עצמו ומטעם במקום – מתכננים למען זכויות תכנון והפורום לדו-קיום בנגב, נגד אישור תוכנית המתאר המחוזית תמ"מ 4/14/42 של המועצה האזורית רמת נגב במחוז דרום (תוכנית "דרך היין"). תוכנית זו מעניקה הכרה ליישובי בודדים לא חוקיים, שהוקמו בנגב בניגוד לתוכנית מתאר מקומיות, מחוזיות וארציות, בלי שקיבלו את ההיתרים הדרושים על פי חוק.

בג"ץ קבע כי החלטתן של רשויות התכנון לאשר את תוכנית "דרך היין"  נוגעת למדיניות התכנון וכי לבית המשפט אין סמכות להתערב בעניין זה. בית המשפט לא התייחס לטיעוני העותרים בנוגע להשפעת אישור התוכנית בכל הנוגע להקצאה לא שוויונית של קרקעות ואפליית הכפרים הלא מוכרים הערביים הבדוויים בנגב. יתרה מזו, בית המשפט התעלם מהגישה הגזענית העומדת מלכתחילה מאחורי הקמת התיישבויות הבודדים.

את העתירה הגישו עורכי הדין סוהאד בשארה ועאדל בדיר מעדאלה, בעזרת מתכננת הערים והאזורים הנא חמדאן ותחקירן השטח של עדאלה בנגב, סאלם אבו מדיגם. המשיבים על העתירה הם המועצה הארצית לתכנון ובנייה ומינהל מקרקעי ישראל.

רקע

העותרים טענו כי אף על פי שתוכנית "דרך היין" הוצגה כיוזמה לפיתוח התיירות והחקלאות בנגב, יעדה העיקרי הוא "שמירה קרקעות המדינה" מפני השתלטות של "גורמים זרים", דהיינו ערבים פלסטינים אזרחי ישראל, שיוזמי התוכנית רואים בהם איום. המשמעות של גישה זאת היא, שאזרחים לא רצויים אלה אינם ראויים לקבל את האדמות כדי לפתח את יישוביהם. תוכנית "דרך היין" הוצעה בגלל נוכחותם של אזרחים ערבים בנגב וכדי לפתור את ה"בעיה" של נוכחותם באזור.

באזור הנגב קיימות כיום כ-59 התיישבויות בודדים, ששטחן הכולל עולה על 81,000 דונם. בפועל, התיישבויות אלה מוקמות ללא אישורים כדין ובניגוד לדיני התכנון והבנייה. תוכנית "דרך היין" מבקשת להקים 30 התיישבויות בודדים, באמצעות אישור רטרואקטיבי ליישובים קיימים ואפשרות לבנות כמה התיישבויות בודדים חדשות.

כדי להביא תימוכין לטיעון שהיעד הברור של התוכנית הוא להבטיח שהשטח יהיה בשימוש בלעדי של יהודים ולמנוע מערבים אזרחי ישראל להשתמש בו, עדאלה הציג לבית המשפט טיוטת דו"ח שהוכן במשרד ראש הממשלה, תחת הכותרת "התיישבויות בודדים – המחוז הצפוני והמחוז הדרומי". טיוטת הדו"ח קוראת לפיתוח יישובי בודדים וטוענת כי "הסיבות ליזום [יישובי בודדים] הן שמירה על קרקעות מדינה... כפתרון לבעיות דמוגרפיות".

העתירה מסבירה כי בעבר נבנו התיישבויות בודדים, שצוידו בכל התשתיות הדרושות, כמו קווי תקשורת ומים, רשתות חשמל ותקשורת וגישה לכבישים. המדינה הקצתה תקציבים כדי לבנות ולפתח יישובי בודדים ללא אישור, תוך הפרה של החוק ובניגוד לכללי המינהל התקין. מבקר המדינה העלה שאלות בעניין הפעולות הלא ראויות שעשתה המדינה בעניין זה לפני עשר שנים, בדו"ח השנתי מס' 50ב לשנת 2000.

בעתירה מצייר עדאלה את ההבדל הגדול בגישת המדינה בכל הנוגע ליישובי בודדים, הניכר במדיניותה כלפי הכפרים הלא מוכרים הערביים הבדוויים בנגב. בעוד ליישובי בודדים ניתן מעמד רשמי והם מקבלים שירותים בסיסיים, היישובים הלא מוכרים אינם מקבלים מעמד כזה ותושביהם נאלצים לחיות ללא תנאים בסיסיים. התיישבויות בודדים רבות ממוקמות בסמוך לכפרים לא מוכרים, שבהם חיים עשרות אלפי ערבים בדווים אזרחי ישראל בתנאים סוציו-אקונומיים מחפירים בגלל מדיניותה המפלה של המדינה. רוב הכפרים הלא מוכרים היו קיימים לפני הקמת המדינה וכמה מהם הוקמו בעקבות החלת הממשל הצבאי על האזרחים הערבים בשנים 1966-1948. הממשל הצבאי עקר כפרים ממיקומם המקורי והעביר אותם למיקומם הנוכחי.

בג"ץ 2817/06, עדאלה ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה ואח' (פסק הדין ניתן ב-15 ביוני 2010)

לעתירה ופסק הדין ראו כאן