הנכבה נמשכת בנגב: בית המשפט העליון אישר את גירוש כפר ראס ג’ראבה לצורך הרחבת דימונה

בית המשפט העליון דחה ביום רביעי, 12 בנובמבר 2025, את ערעורם של תושבי הכפר ראס ג’ראבה נגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובכך אישר את גירושם של כ־500 אזרחים בדואים פלסטינים מכפרם הסמוך לעיר דימונה, בתוך 90 ימים. החלטה זו ניתנה על אף שבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע ביטל בחודש יוני השנה את אישור תוכנית ההרחבה של דימונה, לאחר שנמצא כי היא לוקה בפגמים מהותיים חמורים, ובהם העדר תסקיר השפעה על הסביבה ואי־בחינת האפשרות לשלב את תושבי ראס ג’ראבה במסגרת התוכנית. 

למרות שהמדינה נימקה במשך שנים את הצורך בגירוש התושבים בטענה כי "יש להרחיב את דימונה", פסק הדין שניתן כעת מוכיח כי בית המשפט העליון העניק לגיטימציה לפעולת גירוש שאין לה אפילו בסיס בתוכנית תקפה. בכך העניק בית המשפט למדינה הרשאה משפטית לגרש תושבים מאדמותיהם ללא צורך ברור או מטרה מנומקת, מלבד גירוש ועקירת התושבים הבדואים, הידוק שליטתה של המדינה באדמות הנגב, והמשך תהליך הייהוד.

כפר ראס ג’ראבה שוכן מזרחית לדימונה, בשטח המוניציפלי שלה. בכפר מתגוררים כ־500 תושבים ממשפחות אל־הואשלֶה, אבו צֻלבּ ואלנסאסרה. מבחינה היסטורית שייכת הקרקע לשבט אל־הואשלֶה, והיא ידועה בשם "אל־שעיריה" או "מרכבת אל־הואשלֶה". היא משתרעת מאזור כרנב (ליד תחנת המשטרה הבריטית המנדטורית לשעבר) ועד לאום דִמְנֶה, אזור שבו נמצא באר מים ידוע שעל שמו הוקמו הבתים הראשונים של דימונה. 

לקריאת ההחלטה

לקריאה: המדינה מבקשת להרוס את הכפר ראס גר'אבה כדי להרחיב את דימונה

גירוש לשם הגירוש 

פסק הדין ניתן על ידי הרכב השופטים יחיאל כשר, נעם סולברג (סגן הנשיא), ויעל וילנר. בית המשפט קיבל את בקשת רשות הערעור של התושבים אך דחה את הערעור לגופו. בראשית פסק הדין הבהירו השופטים שהם מאמצים את קביעות בית המחוזי לפיהן תושבי ראס ג’ראבה חיים בקרקעותיהם מזה עשרות שנים בידיעת רשויות המדינה דבר אשר עולה לכדי מתן "רשות מכללא" לישיבה בקרקע, אולם רשויות המדינה רשאיות לבטל את הרשות בכל עת. עוד קבעו כי המדינה, כבעלת מקרקעי הציבור, אינה נדרשת להציג את תוכניותיה באשר לשימוש במקרקעין ולשכנע בנחיצותן. עם זאת, על רשויות המדינה לשקול בעת תביעות פינוי גם את השפעת הפינוי על התושבים, דבר שעשוי להשפיע על אופן או מועד הפינוי. במקרים שבהם מדובר בפינוי מאות אנשים שחיו במקום במשך עשרות שנים, ייתכן ויהיה על המדינה להשהות את הפינוי עד למציאת קורת גג חלופית ואף לנקוט פעולות אקטיביות לשם מציאת פתרונות מתאימים. 

ביחס לראס ג’ראבה, טענו השופטים כי רשות מקרקעי ישראל הציעה לתושבים פתרונות דיור הולמים, אך הם סירבו להם. במרכז עדאלה דחו טענה זו וציינו כי אין בנמצא פתרונות ראויים וזמינים ואף כי במהלך הדיון לא הצליח בא־כוח המדינה להצביע על אף פתרון מגורים מיידי, אלא רק הזכיר אפשרות לדיור זמני או סיוע בשכר דירה בדימונה. 

בית המשפט העליון דחה את טענות עדאלה שלפיהן הפינוי הוא חלק ממדיניות סגרגציה שיטתית, שנועדה להעביר אזרחים בדואים לעיירות בדואיות ולמנוע את שילובם בערים יהודיות. בית המשפט נימק את דחייתו בכך שיישובים אלה נועדו להטיב עם התושבים וכי "תושבי ראס ג’ראבה, כמו כל אזרח אחר, יכולים להתמודד במכרזים לרכישת קרקע בדימונה." 

ממרכז עדאלה, שייצג את תושבי הכפר בהליכי הפינוי, נמסר בתגובה כי "בית המשפט העליון מהווה שוב כלי משפטי למימוש מדיניות קולוניאלית. הוא מעניק לגיטימציה לעקרונות של אפרטהייד, והופך את קיומו של הבדואי הערבי על אדמתו לבלתי-חוקי. המדינה יכולה כעת לגרש תושבים בדואים כרצונה ובכל אמתלה. גם לאחר שהתוכנית להרחבת דימונה הוחזרה לוועדה המחוזית לבחינת האפשרות לשלב את תושבי ראס ג’ראבה בה, בחר בית המשפט העליון לאשר את גירושם. מדובר בהכשר משפטי למדיניות ההרס, העקירה והייהוד." 

עוד אומרים במרכז עדאלה כי "החלטת בית המשפט משקפת באופן ברור את אימוץ ההיגיון של ייהוד הארץ, שרשויות התכנון ורשות מקרקעי ישראל נוקטות בו, המבוסס על הדרה מוחלטת של האוכלוסייה הבדואית הערבית מכל תפיסה תכנונית בתוך הערים היהודיות. בית המשפט אינו רואה בבדואים תושבים ילידיים באדמתם, אלא מכשול בפני מדיניות של ייהוד המרחב. 

כפי שצוין, המדינה לא הצביעה על פתרון קונקרטי, זמין וקבוע לקהילה, ונציגיה בדיון דיברו על מגורים זמניים ועזרה בשכירת דירה בדימונה. לכן משמעות פסק הדין היא עקירתם של תושבי הכפר אל הלא נודע, והשארתם ללא קורת גג."